שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/נא
ענין נא:
מה שנמצא במכילתא 'חמץ עונשו שבעה ואזהרתו לעולם', אם אנו סומכין על הגרסא הזאת שלא יהיה בה שבוש, יהיה פירושו מה שעלה בדעתך, שתוך שבעה ענוש על אכילתו כרת ולאחר שבעה אינו אלא באזהרה, ויהיה זה לדעת ר' יהודה דסבירא ליה הכי בגמרא בפרק כל שעה (כ"ח ע"א), משום דתלתא קראי דכתיבי חד לפני זמנו וחד לתוך זמנו וחד לאחר זמנו.
ואף על גב דאנן קיימא לן כר' שמעון דאמר (שם ע"ב) דלאחר זמנו אינו עובר עליו, מכילתא זו נשנית על דעת ר' יהודה, דר' ישמעאל תני לה למכילתא ואיהו סבר לה כר' יהודה.
ואם אנו חוששין שתהיה ברייתא זו משובשת, אם כן נתרץ אותה 'חמץ אזהרתו שבעה ועונשו לעולם', ויהיה פירושה שאין איסור חמץ אלא כל שבעה ואם עברו ז' ימים מותר לאכלו, ומי שאכלו תוך שבעה נשאר בעונשו לעולם שהוא חייב כרת. ובא לפרש כי מה שכתוב 'ונכרתה הנפש ההיא מיום הראשון עד יום השביעי', שהוא שב אל הרחוק[1].
וברייתא זו לא נשנית בתוספתא דרבי חייא, ולא הביאוה בשום מקום מהתלמוד שנוכל להכריע בגרסתה ובפירושה מהתלמוד, וכל ברייתא דלא מתנו לה בי ר' חייא ור' אושעיא לא סמכינן עלה דהיא מתרצא דדילמא היא משבשתא היא, ואזלי בה בתר סברא. זה גילו לנו בעלי התלמוד בפרק שלוח הקן (קמ"א סע"א):
- ^ ר"ל שאין פירוש המקרא שהכרת הוא רק עד היום השביעי, אלא שאיסור אכילת חמץ הנזכר לעיל רחוק מכאן, הוא עד יום השביעי.