שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/מג
ענין מג:
תנס. שאלת על גט הנכתב במיורקא וכתבו א' מהנקראים אנוסים ובלי ספק שהם משתחוים לע"ז ומחללין שבתו' בפרהסי' והעידו יהודים שתכלית יציאתו מהכלל היתה באונס וגם בהיותו באונס השמד הי' נוהג יהדות כשמוצא עצמו ניצול מהמות וגם במותו לא נהג מנהג עכו"ם ולא רצו לקברו כמנהג כופר בדתם עד שבזבזה אשתו ממון אלו הן ענייני זה האיש שכתב זה הגט והיתה השאלה אם הגט שכתב הוא בטל כדין נכרי וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה"ג) שדינו כדין נכרי ואם נשאת אשתו בגט זה והיו לה בנים יהיו ממזרים וצריכה גט אחר או יהי' הגט כשר ובני' כשרי' והיא מותרת למי שנשאה או להנשא לאחר אם מת זה שנשאה בגט זה:
ואמת הוא שהר"ם ז"ל כתב כן וסמך על מ"ש בראשון מחולין (ה' ע"א) דמשומד לע"ז ולחלל שבתות בפרהסייא דהוי כעכו"ם לכל דבריו ופי' הוא ז"ל דה"ה לענין כתיבת גיטין וכבר הגיה עליו הר"ם הכהן ז"ל שהי' נראה מדבריו שאין קדושיו קדושין ולא משמע הכי דהא קי"ל דמשומד שקדש קדושיו קדושין דאורייתא ואפילו גר שחזר לסורו קדושיו קדושין כדאיתא בפ' החולץ (מ"ז ע"ב) וה"נ מוכח בבכורות בפ' עד כמה (ל' ע"ב) ובפ"ק דיבמו' (ט"ז ע"ב) והרב ז"ל ג"כ כתב כן בהלכות קדושין (פ"ד מה"א הט"ו) ומדקדושיו קדושין הי' נר' דגיטו הוי גט דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל ומעשים בכל יום שמשומד מגרש אשה שנתקדשה לו אפילו ביהדותו וכתב ר"ת ז"ל שאין כותבין בגט אלא שם יהדות לא שם גיות נראה שדבר פשוט הוא דגט משומד גט הוא והרמב"ם ז"ל לא פירש דעתו אם גטו גט אם לא. אלא שכתב שאינו כשר לכתוב את הגט כדין נכרי ודבריו צ"ע. ומ"ש בתשובת הגאונים ז"ל דמשומד לחלל שבתות בפרהסייא אינו כישראל שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כל המשמר שבת נקרא ישראל וכן בפ"ק דחולין (ה' ע"ב) אמרי' דאין מקבלין קרבנות מן המשומד מדכתיב אדם כי יקריב מכם ואמרי' מכם ולא כולכם להוציא את המשומד לנסך יין ולחלל שבתו' בפרהסיא כבר כתב בעל העטור ז"ל דעכו"ם שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הם כדאיתא בפ"ק דחולין (י"ג ע"ב) א"כ האידנא לאו משומד לע"ז מיקרי ומחלל שבתות ליתה אלא (בעדות) [בעבודת] (עיין לקמן סי' מ"ז) קרקעות ויצא לנו מזה שכל המשומדים שקדשו קידושיהם קדושין דבר תורה ובזה הודה הרמב"ם ז"ל והיה נראה שאם קדושיו קדושין גטו גט. וכזה הוא הסכמת האחרונים ז"ל ומעשים בכל יום יוכיחו והרמב"ם ז"ל לא פירש דעתו בזה אם גטו גט ובודאי שדעתו לומר שגטו גט אע"פ שלא פירש כן כיון שכתב קדושיו קדושין שאין טעם לחלק בין גטין לקדושין אלא שהוא ז"ל כתב מה שנמצא מפורש בגמרא שאמרו דקדושי משומד קדושין ומה שלא נזכר בגמרא בפירוש הניחו סתום וילמד סתום מן המפורש ואין ספק שזהו דעתו. והי' נראה שאם גטו גט שהוא כשר לכתוב גט ולא דמי לנכרי דנכרי ליתיה כלל בתורת גטין וקדושין ואפילו לפי דעתו שהוא פוסל בעבד בכתיבת גט וכן דעת ר"י ז"ל בעל התוספות יש לומר דדוקא עבד פסול לכתיבת גט שאינו בתורת גטין וקדושין כלל שאין לו אישות ומש"ה פסול בשליחות גט בין להולכה בין לקבלה אבל משומד כיון דאיתיה בתורת גטין וקדושין ובר ברית הוא ובר שליחות הוא דאע"פ שחטא ישראל הוא הי' נראה שהוא כשר לכתוב הגט ואפילו תאמר שכתיבת הגט אינה אלא שליחות. והפסול בשליחות הגט פסול לכתוב הגט. וכ"ש שאין טעם פסול הכתיבה משום שליחו' דלא בעינן בכתיבת הגט שליחו' כמו שפי' הראשונים ז"ל ואין פסול הכתיבה לאותם פסולין אלא משום דבעינן לשמה ונכרי אדעתא דנפשי' קעביד ולא כתב לשמה וא"כ איכא למימר דמשומד לאו אדעתא דנפשי' קא עביד ואם אמרו לו שיכתוב לשמו ולשמה קא עביד אדעתא דידן דכיון שאין הדבר תלוי בפסול גופו מפני שמדותו. אלא מטעם לשמה איכא למימר דאע"ג דלענין פסול גופו הוי כעכו"ם אבל לענין אי עביד אדעתא דנפשי' או אדעתא דידן איכא למימר דאינו כעכו"ם וכל זה הוא לספק בדעתו של הרמב"ם ז"ל. אבל הוא לא ראה לחלק בזה וראוי לחוש לדבריו אבל בנדון הזה שהעידו העדים שאין זה כשאר המשומדי' פורקים עול ולבו הי' לשמים הרמב"ם ז"ל יודה בזה שכשר לכתוב הגט בודאי לאו אדעתא דנפשי' קא עביד אפי' נאמר שלענין שחיטתו ושאר דיניו דינו כעכו"ם לפי שהכתיבה הזאת אינה נפסלת מטעם פסול הגוף אלא מטעם לשמה ואי בריר לן דלשמה קא עביד ודאי הגט כשר הוא. ומה שחשבתם לתקן בזה שאחד מעידי הגט אינו זוכר אם זה האנוס כתבו במצות הבעל או הבעל צוה לאחר ואותו אחר נתנו לזה לכתבו לפי שהי' סופר מיושר בכתיבתו אלו היינו חוששין לזה קלקול גדול הוא זה שאין הגט כשר עד שיאמר לסופר לכתוב כדאיתא בפ' (התקבל) [מי שאחזו] (ע"א ע"ב) אבל לפי מה שנאמר לי כי הגט נמסר במיורקא אין לחוש לשום ערעור אחר מעשה ב"ד דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ולזה נוהגין לקרוע הגט ולעשות מעשה ב"ד כדי לסלק ערעור דבעל: