שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רנט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


שאלה רנט: עוד שאלת בספ' נשים פי"ב מה' אישו' בעל שרצה לתת לאשתו מזונותיה הראוים לה ותהי' אוכלת ושותה לעצמה והוא אוכל ושותה לעצמו. הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה בלילי שבתות שבאכילה הזאת ראיתי מחלוקת יש אומרים אכילה ממש וי"א תשמיש. אם לא ירצה הבעל לתת עונת אשתו רק מלילי שבת ללילי שבת אף אם יהי' טייל שעונתו בכל יום שיכריחוהו לזה או לא כי ראיתי מספקים על האכילה ממש שהיא מבוארת כל שכן על התשמיש לזה אחפוץ לדעת איך ידונו אם יבא מעשה לדון על פי פסקי הרמב"ם ז"ל:

תשובה: דין המשרה אשתו על ידי שליש השנוי בפ' אע"פ (ס"ד ע"ב) אינו אלא ברצונה. אבל שלא ברצונה אינו רשאי. כ' זה הרמב"ן ז"ל בחדושיו ריש פ' המדיר וכן מפרשים אחרים כתבו כן בחדושיהם בפרק אע"פ. ומה שנסתפק לך בלשון הרמב"ם ז"ל אכילה זו אם היא תשמיש או אכילה ממש. דבר זה מחלוקת הוא בגמ' (שם ס"ה ע"ב) ופסקו הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל כמאן דאמר אכילה ממש שחייב לאכול עמה ליל שבת מפני כבוד השבת. ולענין תשמיש אינו רשאי לגרוע עונתה כלל. שאפי' בחמר ונעש' גמל אמרינן בגמ' (שם ס"ב ע"ב) דרוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישו'. כ"ש למנעה מתשמיש. ואם עושה כן בין בתשמיש בין להשרותה ע"י שליש שלא ברצונה דנין להם כדין מורד על אשתו: