שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/קיא
שאלה קיא:
עוד שאלת, מי שקבר אשתו כדין וכהלכה ואחר כך הוציאוה מקברה חטוטי שכבי והפשיטוה ערומה, אם נתחייב האיש להטפל בתכריכים פעם שניה אם לא.
ונראה לך שאינו חייב לקברה אלא פעם אחת, ולמדת דבר זה מנשבית שחייב לפדותה שאם נשבית פעם שניה ורצה לגרשה הרי זה מגרש ויתן כתובה והיא תפדה עצמה (כתובות נ"ב ע"א), ואמרת דהוא הדין והוא הטעם לקברה פעם ראשונה שאין קוברה פעם שניה:
תשובה: אינו נראה כן, שזאת אינה מוטלת על קרוביה יותר משאר בני אדם כיון שאינן יורשין אותה. והכי אמרינן בגמרא יבמות בפרק האשה רבה (פ"ט ע"ב), דאמרינן התם דקרוביה אמרי 'איהו ירית ואנן קברינן לה' גבי יתומה שנשאת לכהן, ומהאי טעמא מטמא לה בעלה אף על פי שאינה אשתו משום דהויא מת מצוה, ואם כן מי יקבור אותה אם אין הבעל ולא הקרובים קוברים אותה, לא עלתה על דעת שתהא מוטלת על הצבור לקברה, וכיון שהבעל הוא חייב בקבורתה פעם ראשונה, אם כן לעולם הוא קוברה ואפילו אלף פעמים.
והראיה שהבאת מנשבית אינה ראיה, אלא אם כן אמר הבעל אינו יורשה כלל הרי זו כתובתה ויירשוה קרוביה ויקברוה.
ואפילו הכי אין הנדון דומה לראיה, שאם יכול לומר כן אל האשה עצמה, אינו יכול לומר כן לחוב לקרוביה.
ועוד, אפילו פורע כתובתה לקרוביה חייב לקברה, שהרי בירושלמי אמרו שהאשה שאין לה כתובה הבעל חייב בקבורתה.
ועוד, אפילו בנשבית אינו אומר כן אלא מפני שיכול לגרשה, וכיון שגירשה הרי אינה אשתו ואינו חייב עוד בפרקונה, אבל זאת אשתו מתה ואי אפשר לגרשה עוד ולעולם היא קרויה אשתו עד שיחיו המתים, הילכך לעולם חייב להטפל בתכריכיה ואפילו מאה פעמים, וכבר כתוב בספר אבן העזר (סימן פ"ט) שאפילו המצבה שמציבין על הקבר במקום שנהגו הוא בכלל קבורתה, וקל וחומר הם הדברים בכאן.
ואפילו בנשבית נמי אין הכל מסכימין לרי"ף ז"ל ולרמב"ם ז"ל שיכול לגרשה ולומר הרי זו כתובתה ותפדה את עצמה, אלא אם כן היה פרקונה יותר מכתובתה, דפלוגתא דרבי ורשב"ג היא בפרק נערה שנתפתתה (נ"ב ע"ב), והרי"ף ז"ל פסק כרבי ואחרים פסקו כרשב"ג. ומכל מקום בענין קבורתה לעולם הוא קוברה ואפילו אלף פעמים: