שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/ב
שאלה ב: תלמסאן אל הדיין אשר שם:
ראיתי מגלה עפה נעשה בתלמסאן המובן אלי ממנה מה שהוא הכרחי לענין הנדון הוא שהיורש יוסף בן סעדיה בן שכשוכה בא בטענת אביו בב"ד תובע למכלוף בן כעבין ממון שצוה אביו בשעת מיתתו ותביעו' אחרו' וכפר הלה בכל וב"ד חייבוהו שבועה ורצו לפשר ביניהם שיתן לו עשרה זהובים ושיפטר משבועתו ולא רצה לפוטרו ונשבע בנקיטת חפץ וז"ל השבועה באמונת זה הספר לא נשאר אצלי מכל עסקים שהיו ביני ובין סעדיה ן' שכשוכא לא מכסף ולא מזהב ולא מעקיק ולא ממה שציוה בו ולא ממה שהוא מוזכר בפנקס ולא מזולתו מעט ולא הרבה ולא מהחמשה זהובים וחצי אשר חשב יוסף הנז' שהם נשארו אצלי לא נשאר אצלי מהכל מעט או הרבה וזה היה כ"ב לחדש טבת ע"כ:
אחר זה יצא שטר עדו' נעשה בעשור אחרון לחדש טבת יש בו עדויו' שזה מכלוף היה מודה אחר מיתת סעדיה ן' שכשוכא שהיה בידו פקדונו' שלו וקצתם העידו שזה מכלוף היה טוען מכפפה משארית הנדוניא שנדר לו חמיו סעדיה ן' שכשוכא הנז' והיה רוצה לשאול אם היא מותר' מכפפה הנז' אם לאו וכשנראה כל זה אל הדיין ר' יוסף ן' יחיון אמר למכלוף שהוא חייב לברר המכפפה. אח"ז במצו' הדיין הנז' באו עדים מעיר ו'גדא בהודאת מכלוף הנזכר בממון הנזכר בחיי המוריש הנז'. אח"ז יצא שטר בע"א איך קבלו עליהם התובע והנתבע לדון בפני יהודים הן דין הן פשרה ולא ילכו בפני האומו' אח"ז באו לדין לפני הדיין הנז' על כל הענינים הנז' והדיין הנז' פסק להם שבן אלכעבין צריך לברר טענתו במכפפה הנז' על מה ועל מה הוא רוצה לעשותה ובקש זמן והדיין נתן לו זמן ח' ימים וקבל עליו בקנין גמור לברר טענתו והיה זה בשני ימים לחדש סיון. ובתוך זה הזמן הוציא בן אלכעבין שטר המובן ממנו שנכנסו בביהכ"נ יוסף ומכלוף הנז' על ענין השבועה בפני ר' שלמה בן קאין שהיה דיין בזה ובשע' השבועה אמר יוסף הנז' השבע לי בטענה זו וענינים אחרים יש לי עליך ועדיו' אשביעך עליהם. אז אמר מכלוף הנז' אני באל ובדיני ישראל שלא אשבע עד שתביא עדיך ותכלול כל תביעותיך אז אמר הדיין ר' שלמה הנז' אלו היו לך אלף תביעו' שבועה אחת לכלן. אז אמר יוסף הנזכר לאשר היו שם הוו עלי עדים שאם ישבע לי עכשו סלקתי מעליו כל טענו' ומחלתיו מהם ובטלתי העדיו' כלם ואין לי עליו כלום אז צוה הדיין שישבע לו ונשבע מכלוף הנז' כראוי כאשר הוא מבואר בשטר השבועה וזמן כתיב' שטר זה לא נודע אבל נכתב בו זמן השבועה שהיה כ"ב לטבת שנת ע' וכשנראה שטר זה אז פסקו הדין לפטור מכלוף מהתביעו' הנזכר והיה זה בחצי סיון עכ"ל:
תשובה: מה שדן ר"ש בדינו הראשון שלאלף תביעו' שבועה אחת לכלן והיה הרצון ממנו כי מה שאמר היורש שיש לו תביעו' אחרו' זולת אותה התביעה ורוצה להשביעו עליהם שלא היה הדין נותן להשביעו על זאת התביעה כמו שטען הנתבע עד שיביא עדיו ויכלול תביעותיו האחרו' וישבע שבועה אחת לכלן. אין הדין כן אע"ג דקי"ל שבועה לאחד שבועה לתרתי כדאי' בפ' מי שהיה נשוי ורמז דין זה הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהלכו' מלוה ולוה ויש ללמוד מדין זה שאם ראובן טוען שתי טענו' על שמעון ששבועה אחת לכלן וכ"כ הרב ז"ל בפ"א מה' טוען ונטען. אבל אם שמעון אינו תובע עכשו אלא תביעה אחת אין הדין נותן לעכב השבועה עד שיטעון טענותיו האחרו' או שימחול זכותו בהם זה לא נמצא בשום מקום לחייב התובע לתבוע כל תביעו' והרשו' בידו לתבוע היום תביעה אחת ולאחר זמן תביעה אחר' שמא מה שאינו תובע היום כל תביעותיו הוא מפני שיש לו עדים במקום אחר ואינו רוצ' להשביע זה או שמא יודה לו לאחר זמן או שמא אינו זוכר וזה דבר פשוט הוא דהא קי"ל אין נזקקין (לתובע) [לנתבע] אלא (לנתבע) [לתובע] שנא' מי בעל דברים יגש אליהם כדאי' בפ' שור שנגח את הפרה (מ"ו ע"ב) ופי' הראב"ד ז"ל שאם תבע ראובן לשמעון לדין ולא מצא עדים לדבריו והדין נוטה לזכות שמעון ואמר ראובן שאינו רוצה שיפסקו הדין כי שמא היום או מחר ימצא עדים או שמעון יודה לו ושמעון תובע שיפסקו הדין נזקקין לראובן שתבע תחלה ושומעין לו שלא לפסוק הדין כן פי' הרב ז"ל. והכי נמי מוכח בפ' אחד דיני ממונו' (ל"ה ע"א) וכמו שפי' רש"י ז"ל שם כדנפק' לן מקרא אשרו חמוץ ולא חומץ וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל בשם ר' האיי גאון ז"ל באו' בירורין וכ"כ הרי"ף ז"ל בתשובה שמי שנתחייב שבועה ואמר טול שבועתך או פטור אותי משבועה ואמר הלה איני משביעך עכשו ואיני פוטרך משבועה הדין עם התובע שמא יחזור ויודה מכאן יש ללמוד לנדון זה שאם היורש לא היה רוצה להשביע כי אם על טענה אחת לא היה הדין נותן לכופו לתבוע כל תביעותיו ולבטל ראיותיו ולעכב שבועה זו דשמא יודה לו לשאר תביעותיו לאחר זמן וכיון שהדין אינו כן ויוסף היורש לא קבל שבועה זו אלא מפני שהדיין הנז' דן וכן אפי' ביטל כל ראיו' שיש לו אין ביטולו כלום דהו"ל ביטול בטעו' ואפי' בטלם בקנין הוה ליה קנין בטעו' וחוזר כדאי' בפ"ק דגטין (י"ד ע"א) וכ"ש בלא קנין וכן נמצ' בכיוצא בזה תשוב' להרי"ף ז"ל וז"ל מי שחייבוהו ב"ד שבועה חמורה ועשו ביניהם פשרה ואח"כ ראו ב"ד שלא היה עליו אלא חרם סתם יכול הוא לחזור שי"ל אלו היה יודע שאין עליו שבועה לא היה עושה פשרה והו"ל קנין בטעו'. ומי שנתחייב שבועה ונתן ממון לפוטרו משבועה ואח"כ מצא ראיה שנתחייב ממון הפשרה בטלה דכיון שנתחייב ממון אין כאן שבועה עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מה' סנהדרין וכ' שכן דנין בכל כיוצא בזה וא"כ אף אנו נאמר אלו ידע זה היורש שאינו חייב לכלול תביעותיו בפעם אחת לא היה מבטל ראיותיו ולא בטלם אלא מחמת דינו של דיין זה שדן לו כן והו"ל בטול בטעו' ומחילה בטעו'. ואע"ג דקי"ל מחילה בטעו' הויא מחילה כדאי' בפ' איזהו נשך (ס"ו ע"ב) לא בכל ענין נאמר כדמוכח בפ' חזקת (מ"א ע"א) דהתם אמרי' דלא הויא מחילה וחלקו ביניהם המפרשים ז"ל כמ"ש בחדושי הרמב"ן ז"ל ואף אנו נאמר שלא נאמר זה אלא כשהוא טועה מעצמו אבל הטעהו הדיין לא הויא מחילה. תדע שהרי פשרה מחילה במקצת היא ואפילו בקנין אמרו הראשונים ז"ל דהוי קנין בטעו' כמ"ש וכ"ש מחילת כל זכו' ובלא קנין אי הוי בטעו' דין דחוזר. ובספר עטור סופרים באות בירורין נראה דבמחיל' זכו' בעי קנין כיון דבשטרא איכא קנין ובודאי קשיא עליה מהא דאמרי' בפ' הפרה (מ"ט ע"ב) משכונו של ישראל ביד הגר שאם מת הגר פקע שעבודה ואע"פ שקנה משכון נמחל בלא קנין כ"ש שאם מחל לו בפי' שא"צ קנין. ועוד אפילו היה הדין נותן לכלול תביעותיו ולהשביעו שבועה אחת לכלן לא היה הדין נותן לחייבו לבטל ראיותיו שדין זה הרמב"ם כתבו בהלכו' לוה ומלוה סוף פ' י"ד וז"ל האומר לחבירו מנה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום או שאמר פרעתיך אמר לו התובע השבע לי היסת אמר לו הנתבע והלא שטר יש לך עלי ואתה רוצה להשביעני תחלה ואח"כ תוציא השטר הפרוע ותגבה בו אומרים לו הבא השטר אמר המלוה אין לי עליו שטר או שטר היה לי ואבד הורו רבותי שאומרי' למלוה בטל כל שטר שיש לך קודם זמן זה ואח"כ תשביעהו היסת או חרם סתם ולך ובקש עד שתמצא השטר עכ"ל ורבותינו שהורו כן הוא הרי"ף ז"ל אבל רבינו אבן מיגאש ז"ל חולק עליו וכלשון הזה כ' מי שחייב שבועה ואמר לא אשבע עד שתבטל עדיו' הבאין לאחר מכאן אין לו לבטלן ואע"פ שרבינו הרב ז"ל סומך יד הנתבע בכך לא ללמוד הלכה למעשה תקנת דורו היא אבל אינו מן הדין עכ"ל. וכן נראה קצת מדקי"ל בפ' זה בורר (ל"א ע"ב) לעולם מביא ראיה וסותר טענותיו ולא חייבו לסתו' טענותיו ואפי' לדברי הרמב"ם ז"ל למה לא אמר הדיין אל היורש החרם חרם סתם עד שתביא ראיותיך שאלו אמר לו כן לא היה משביעו ומבטל ראיותיו וגם י"ל שאין דעת הרמב"ם ז"ל לחלוק על רבו הרב אבן מיגאש ז"ל שדינו של הרמב"ם ז"ל הוא באומר שטר זה פרוע הוא ואפשר שכן הוא האמת דשטרא לפריעא קאי ועביד איניש דפרע ושביק לשטרא בידא דמלוה ע"כ מחייבין אותו לבטל שטרו אבל לבטל ראיותיו שהם אמת לא דן הרמב"ם ז"ל בזה שיהיה חייב לבטלם. וא"כ כיון שלא היה הדין נותן לכלול תביעותיו ולא לבטל ראיותיו אין ביטולו כלום ואפי' נשבע הלה כ"ז שמוציא ראיו' מקבלין אותן ממנו כדאית' בפ' הגוזל עצים (ק"ו ע"א) וכ"כ הרב ז"ל בפ' ב' מהל' טוען. ובר מן דין הלא אחר כל זה נתקבלו עדויו' במצו' הדיין ונתרצו בפשרה ולא טען שכבר ביטל התובע כל ראיותיו וגם כשבא לדון בפני ר' יוסף ן' יחיון קבל עליו בקנין לברר המכפפה תוך שמנה ימים. ואפילו היה אמת הביטול ההוא כבר נתבטל בקנין שאין לאחר הקנין כלום כמ"ש בעל העטור באו' בירורין ועוד שבשטר השבועה לא נזכר ביטול ראיו' ובשטר זה שנעשה באחרונה הזכירו זה הביטול ואמרו כמו שהוא מבואר בשטר השבועה ולא נתבאר שם כלום. ועוד אפילו לדברי כל חולק אין ביטולו כלום שהוא ביטל כל עדויו' שיכחישוהו אבל עדויו' שהוא מודה בהם לא בטל והוא נשבע שלא נשאר בידו כלום והרי הוא עכשיו מודה שהכל נשאר בידו אלא שהוא מעכבו תחת ידו מפני טענת המכפפה וכיון שהוא מודה בזה הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ושוב אין הלה צריך לראיה ועדים ולא מחל לו מה שיודה לו על כן מכל אלו הטענו' פסק דין האחרון שפסקו הדיינין לפטור מכלוף הוא בטל ונעשה כטועין בדבר משנה כדמוכח בפ' א' דיני ממונו' (ל"ג ע"ב) וצריכין הדיינין לדון להם ע"פ עדויו' והודאו' במכפפה הנז' והיה נראה כי העדי' הוציאוהו שקרן בשבועתו ושוב אינו נאמן בשום טענה אבל מאחר שהדיין ר' יוסף לא דן כן אלא שחייבו לברר המכפפה איני רשאי להרשיע מי שיצא צדיק מבית דינו כי לא יצדק רשע. ואחר שכן ראה בדעתו יפה דן שצריך לברר המכפפה ואכתוב מ"ש הראשוני' ז"ל בזה וישמע חכם ויוסף לקח שענין המכפפה הזו כלו' אי חיישי' לגומלין אי לא שר"ל אני גמלתיך ואני רוצה להשתלם מאותו גמול אם הוא מפני מתנו' שנתן לו דרך ג"ח אין לו להשתלם ממנו ודבר זה כתבוהו הראשונים ז"ל בלשון הזה וכי מאן דיהיב מתנה לאיניש דרחים ליה ערבא בעי למשקל מיניה דירחם ליה לעולם ה"נ דכי יהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל בינהון אכסא הדרא מתנה הא לאו טעמא ע"כ. ואם זה הגמול הוא מפני הלואות שהלוהו ורוצה להפרע ממנו וענין זה נזכר בגמ' בפ"ק דמציעא (ו' ע"א) דאמרי' התם וניחוש דילמ' ספק מלוה ישנה יש לו עליו וע"ז נשאל רב האיי גאון ז"ל מי שיש לו ביד חבירו פקדון ותשומת יד וגזל אם יכול לתפסו ולישבע עליו ולומר אין לך בידי כלום והשיב דבמלוה לא מעבד דינא לנפשיה הוא ויכול לישבע דחושבנא בעלמ' הוא ואם פקדון הוא אית ליה למתפסיה על מאי דאית ליה וכד אתו לב"ד אמר לה למילתא בצורתה אית ליה להאי פקדון לותאי ואית לי עליה כך וכך ותפסתיניה על מאי דאית לי ואי יהיב לי מהדרנא ליה לפקדון דידיה ודינא הוא מגו דאי בעי יכיל למימר לית לך לותאי פקדון אי נמי אהדרתיה לך יכיל לטעון עד כדי דמיהן עכ"ל והסכימו עמו הרמב"ן ז"ל וכל האחרונים ז"ל ובנדון הזה אם העסק הוא בעין חייב להביאו לב"ד ולישבע על מה שטוען עליו בנקי"ח כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ק מהלכות טוען ומעכבו אצלו בשביל אותו חוב אם אמת הוא לפי ראות הדיינין ואם נמכר העסק והוציא המעו' ונעשית מלוה אצלו היה יכול לישבע לפי תשובת הגאון ז"ל שאינו חייב כלום אבל לישבע לא נשאר בידי כלום אינו יכול שהכונה בזה הלשון החזרתי לו את שלו ואפי' לישבע א"ח כלום אפילו במלוה כ' הרמב"ם ז"ל שאין מקבלין ממנו שבועה זו עד שיברר כמ"ש בפ"ו מהלכו' טוען וכן הסכים עמו הרא"ש ז"ל והכי מוכח בפ' גט פשוט (ק"ע ע"א) וא"כ יפה דן ר' יוסף ן' יחיון ומ"מ טוב בעיני לפשר ביניהם כי הוא משפט שיש עמו שלום. ואדון השלום. יטה אליכם כנהר שלום: