שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/קנח
ענין קנח:
לפי שהקהל שאלו ממני כשמינו אותי דיין עליהם אחר פטירת הרב ר' יצחק בר ששת זלה"ה.
שאודה להם שלא אבקש מהמלך ושריו מאמר ציווי נגידות עליהם אני כותב בכאן מה שנשאתי ונתתי בענין זה כשהפקיד ר' שאול הכהן נ"ע את הרב ר' יצחק הנז' ז"ל בדיינות הקהל י"א ע"פ ציווי מאמר המלך שהפיק לו מעצמו מבלי בקשת הקהל י"א ראוי לחקור בנדון הזה בארבעה דברים:
האחד אם דינא דמלכותא דינא בזה או לא:
השני אם תמצא לומר דדינא דמלכות' לא שייך הכא מהו הדין בזה לפי ההלכה:
השלישי מה שיש לדון בפרט בענין הרב הנזכר אשר הוברר לדיין:
הרביעי מה שיש לדקדק אחר החכם ר' שאול נר"ו אשר בהשתדלותו היתה זאת הברירה:
הראשון אם דינא דמלכותא דינא בזה אם לא:
גרסינן בפ' הגוזל ומאכיל (קי"ג ע"ב) אמר שמואל דינא דמלכות' דינא אמר רבא תדע דקטלי דקלי ועבדי גשורי ועברינן עלייהו ואי דינא דמלכות' לאו דינא אמאי עברי' עלייהו ואין ספק דקי"ל הכי דהכי מסקנ' דשמעת' התם ועוד דהא בכל דוכת' פרכינן מהאי מימרא דשמואל כגון בהאי פרקא (שם ע"א) ובנדרים פ"ד נדרים (כ"ח ע"א) אלמא דהלכת' הכי והכי פסקי' כולהו רבואת' ז"ל והרמב"ם ז"ל פסק ג"כ בפ"ה מה' גזלה ואבדה דדינא דמלכות' בכל דבר שהוא מחקי המלכי' כגון להטיל מסים וארנוניות או לענוש המורדים וכיוצא באלו הדברים שדרכם ומנהגם של מלכים להנהיג במלכות' והרי כל מה שיגזרו בזה הוא דין גמור לפי שדין המלך דין הוא בכיוצא באלו הדברים. והאריך בזה הרב ז"ל בפ' הנז' ורגיל הייתי לומ' שהרב סוב' דלא אמרי' הכי אלא בדברים שמגיע למלך הנאת ממון כגון מסים וארנוניות או לענוש נכסין למכעיסין אותו על פניו שאלו הם החקי' המוטלי' על העם לעשות למלך והרי זה הוא אל המלך כשאר זכיות שיש לאדם על חבירו שהרי העם חייבים לתת למלך מכסים ומסים וארנוניות כי זה משפט המלכים מאת העם והמבריח מהם כלום הרי הוא גוזל מנת המלך וחקו אשר הוא חייב לו וכן יכול לקנום כל מי שכועס עליו כי צריך להטיל אימ' על העם ומלך במשפט יעמיד ארץ והלא בין אדם לחבירו אם ביישו או צערו חייב לשלם לו דמי בשתו וצערו כ"ש המצער אדוניו והמכעיסו חייב להענש כאשר ישית עליו האדון וכן בכל כיוצא בזה כגון לכרות עצים לבנות גשרים לתקן מדינתו שהוא מחקי המלך דינו דין אבל בדברים שאין לו למלך בהם הנאת ממון כלל אע"פ שהם חקים חקוקי' לו במלכותו אין דינו דין כלל. והי' נ"ל שלפי דרך פסק הרב ז"ל בפכ"ז מה' מלוה ולוה ששטרות העולי' בערכאות של עכו"ם שאין בהם עדות נתינת ממון כגון שטרי מתנה שהם פסולים ואף ע"פ שהמלך רוצה וגוזר בכל מלכותו שהשטרות ההם יהיו כשרים אפ"ה כיון שאין בזה הנאת ממון למלך אלא שהוא מפני הורמנותו הוא רוצה להכשירן אין דינו דין בזה וסובר הרב ז"ל בסברתו זו על סוגיא שבפ"ק דגטין (יו"ד ע"ב) דתנן התם כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם אע"פ שחותמיהן עכו"ם כשרים חוץ מגטי נשים ופרכי' בגמ' (שם) קא פסיק ותני לא שנא מכר ולא שנא מתנה בשלמא מכר אי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא קא מרעי נפשייהו אלא מתנה במאי קא קני לה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמ' הוא. ופרקי' אמר שמואל דינא דמלכות' דינא ואי בעית אימא תני חוץ מגטי נשים ומשמע ליה ז"ל דהני תרי לישני פליגי וכיון דפליגי קי"ל כלישנ' בתרא ולא מתכשרי אלא שטרי מכר אבל שטרי מתנ' (לא) פסולי ואע"ג דקי"ל בעלמ' דינא דמלכות' דינא וכמו שכתבתי בכה"ג לאו דינא הוא משום דס"ל ז"ל דכי קי"ל דדינא דמלכות' דינא ה"מ במכסי' וכיוצא בו שהם הנאת ממון למלך וכמו שכתבתי אבל בדברים שאין בהם שום זכות ממון למלך אלא הורמנותא לבד כמו הכשר שטרות לאו דיניה דינא בהכי ומשום דס"ל לתלמוד' הכי אצטריך לפרוקי פרוקא אחרינא וקאמר תני חוץ מבגטי נשים. זה הייתי סוב' בדעתו של הרב ז"ל ודבריו בפ' הנז' מטין כן. אבל אחר זה נתישבתי בדבר ומצאתי שהוא סובר דבכל ענין של הורמנות דינו דין אפילו בדברים שאין בהם שום זכות ממון שהוא פוסק בפ"א מה' זכיי' ומתנ' הא דאמרינן בפ' חזקת (נ"ד ע"ב) גבי נכסי העכו"ם הרי הן כמדבר דדינ' דמלכות' דינא ומלכא אמר לא ליקני אלא באיגרת' משמע דס"ל ז"ל שכל דיני המלך בממון הרי הם כדין גמור ועל פיהם דנין. ולפ"ז יש לתמוה עליו ז"ל מה ראה שלא לפסוק כן בשטרי מתנה העולים בעש"ע כיון דבכל דוכתא קי"ל דינא דמלכות' דינא וההיא סוגיא לא קשיא מידי דהנהו לישני לא פליגי ותרוייהו איתנהו וה"ק ואי בעית אימא אפילו באתר' דליכא הורמנות' דמלכא בערכאו' אלא ערכאות העומדות מאליהן ואפ"ה קתני מתני' דכשרין ותני חוץ מגטי נשים וכן פי' הרמב"ן ז"ל וכ"ת דהלכתא כשמואל דדינא דמ"ד בכל כיוצא בזה. ויש לתקן דברי הרב ז"ל ולומר שלא פסל שטרי מתנה אלא באתר' דליכ' הרמנות' דמלכ' בערכאות שכיון שגילה דעתו ז"ל במקומות אחרים דדינא דמלכות' דינ' ממיל' יש לנו לומר דכשרין בההוא אתר' דאית ביה הרמנות' אערכאות ולא בא אלא ללמדנו מהו דין שטרות העולים בערכאות ש"ע מחמת הדין בעצמו לא מחמת דינא דמלכות' והכשיר שטרי מכר כדאי' בגמ' והוסיף שטרי הלואות דחד דינא וטעמ' אית להו דאי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו ופסל שטרי מתנה כדאי' בגמ' והוסיף שטרי הודאות ופשרות ומחילות. ויש בזה מקום עיון דלא דמו למתנה כלל דמתנה לא קני אלא בשטר' ושטר' חספ' בעלמ' הוא אבל הודאות ופשרות ומחילות אפי' בלא שטר קנה דבהודאה סגי ליה באתם עדי כדאי' בפ' זה בורר (כ"ט ע"א ע"ש) ופשרות נמי כיון דקא מסהדי אקנין דפשרה צריכה קנין כדאית' בפ"ק דסנהדרין (ו' ע"א) סגי בהכי. וכן נמי מחילות בלא שטר ובלא קנין מהני כדמוכח בפ"ק (דקידושין ט"ז ע"א וע"ש בתוס' ד"ה והרב) וכיון שכן אמאי מפסלי הני שטרות דהא ערכאו' עדותן עדות דהא לא מרעי נפשייהו וכיון שהעידו שנעשו הודאו' ופשרות ומחילות אלו בדין אמאי לא מהימני שאם נעשו שלא כדין לאו מחמת פסול הערכאות הוא דמפסלי אלא משום דנעשו שלא כדין ועדים של ישראל ועש"ע שוים הם בזה ואין סברא לומ' דלא אמרי' לא מרעי נפשייהו אלא היכא דיהיב זוזי קמייהו אבל בעדות שאין בה מתן מעות קיל להו לאסהודי שקרא ומרעי דמאי שנא. לפיכך נראה לפרש שלא אמר כן הרב ז"ל בכל שטרי הודאות ופשרות ומחילות אלא באותן הדומות לשטרי מתנה דלא קני אלא בשטר' כגון שהם מעידים שהוא הודה לו מנה בשטר זה כההיא דפ' הנושא בכתובות (ק"א ע"ב) דהאומר מנה אני חייב לך בשטר חייב אע"ג דלא אמר אתם עדי משום דאלימ' מילת' דשטר' כדאי' התם וכן פשרה ומחילה כיוצא בזה אבל אם אותם שטרי הודאות ופשרות ומחילות אינם בכענין זה אלא שמעידין שהודה לו ואמר להם אתם עדי או נטל קנין בפשרה ומחל לו כל זכות שיש לו עליו בדברים ודאי מהני עדותם דלאו בשטר' קני דלימא חספא בעלמ' הוא אלא שמעידים בדבר שנעשה כדין ועדותם עדות היא דהא לא מרעי נפשייהו כל זה הארכתי ליישב דברי רבינו ז"ל אע"פ שאינו ענין למה שאנו בו:
ומ"מ אע"ג דקי"ל דדינא דמלכות' דינא בכל ענין וכמש"ל אפ"ה לא אמרי' הכי אלא בדברים שהם ידועי' שהם מדיני המלכות וחקי' שחקקו להם כבר וכגון ההיא דאמרי' בפ' חזקת (נ"ה ע"א) דאריסא דפרסאי ארבעין שנין שכן הוא חק קבוע מצד המלכות שאין חזקה מועלת אלא עד מ' שנין וכגון וכו' וכגון הני זהרורי דזבני ארעא (לעסקא) [לטסקא] זבינהו זבוני (שם) שכן דיני המלכות דמאן דיהיב טסקא ליכול ארעא כלומר שדין המלכות הוא שכל מי שהוא חייב למלך טסקא ואין לו במה יפרע והעשירים הפורעי' בשבילו הם קונין נחלותיהם בשביל מה שפורעין למלך ואותה קנייה היא מועילה משום דינא דמלכות' וכן כל כיוצא בזה ממכס וכריתת ארזים לתקן גשרים כדאי' בפ' הגוזל ומאכיל (קי"ג ע"ב) שהם חקים קבועים וידועי' למלך בכל מלכותו דיניה דינא וכ"כ הראשונים ז"ל וטעמו של דבר שכל העם הם מקבלי' עליהם כל מה שהנהיג המלך בכל מלכותו ברצונם וכיון שקבלו עליהם הרי הוא דין גמור וכ"כ הרשב"ם ז"ל בפירושיו בפ' חזקת וז"ל דינא דמלכות' דינ' כל מסים וארנוניות ומנהג כל משפטי המלכי' שרגילי' להנהיג במלכותם דינ' הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם ברצונם חקי המלך ומשפטיו והילכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו על פי המלכות הנהוג בעיר משום גזל ע"כ. אבל דברים שאינם מחקי המלכו' אלא שהמלך הוא רוצה להנהיג כן מעצמו אפילו רצה להנהיג כן בכל מלכותו אין דינו דין דדינא דמלכות' אמרו דינא דמלכ' לא אמרו וכ"כ המפרשים ז"ל וכ"ש אם אותו דין שהוא רוצה להנהיג עתה לא הנהיגו בכל מלכותו אלא בקצת מלכותו שאינו דין כלל שאין זה מחק המלכים להנהיג בעיר אחת ענין אחד שאינו נוהג בכל מדינות מלכותו ואם עשה כן אין דינו דין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכו' גזלה ואבידה וז"ל כל דין שיחקוק המלך לכל ולא יהי' לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל ע"כ. סובר הרב ז"ל דלא אמרי' דינ' דמלכות' דינ' במה שדן בקצת המלכות ולא בכלו ואף אם נודה שיהא רשות למלך להנהיג חקים שאינם נוהגין כבר מ"מ אם הנהיגם בקצת ולא בכל מלכותו אין דינו דין בזה שתקנו' וחקי המלכים כוללים הם ולא פרטים וכ"ש שאם נאמר שאין המלך יכול לחקוק חקים אלא אותם שהם חקוקים כבר ע"פ המלכות אם גזר וצוה מה שאינו נהוג אפילו צוה כן בכל מלכותו שאין דינו דין בזה לפי שמשפטי המלוכה ידועים הם לכל וחקוקים הם כבר וכמו שיש לנו חקי המלוכה כמו שאמר להם שמואל לישראל וכמ"ש בסנהדרין (כ' ע"ב) כל האמור בפ' מלך מלך מותר בו כך בשאר אומות יש דינים ידועים למלכים ובהם אמרו דינא דמ"ד וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה והרמב"ן ז"ל בפ' חזקת בחדושיו:
ומעתה יש לנו לומר בנדון שלפנינו שאין לדון בו כלל משום דמ"ד לפי שהדבר ידוע שאין זה מהדברים הנהוגים לאומה זו במלכותם להעמיד לישראל דיין לדון בין איש יהודי לאחיהו וכיון שאין דרכן בכך ולא הורגלו בזה ואינו מחקי המלכות אם המלך רוצה עתה להנהיג זה מיום זה ואילך דיניה לאו דינא הוא וכ"ש שאין זה ענין שהנהיגו המלך בכל מלכותו אלא בעיר אחת ולאיש אחד שהוא לא צוה שמיום זה ואילך יתמנה שופט ודיין על פיו אלא שהוא מינה לפי שעה דיין אחד ובכל כיוצא בזה ליכא מאן דאית ליה דדינא דמ"ד דלא אמרי הכי אלא בדברים שהם כללים בכל מלכותו בכל זמן על ענין אחד ומשפט אחד אבל בענינים שמחדש בעיר אחת ולא בשאר ארצות לאיש אחד לפי שעה אין דין המלך דין בזה שמא תאמר כיון שדרכם למנו' שופטים ביניהם אע"פ שלא נהגו כן בין היהודים דינא דמלכות' הוא שהרי מחקי המלכים הוא למנות שופט אחד וכיון שמינה לזה הדיין מה שעשה עשוי שהרי עשה מה שדרכו לעשות הא לית' שבמה שנהגו בלבד הוא שדינו דין אבל במה שלא נהגו כלל אע"פ שנהגו כיוצא בו אין דינו דין והראי' מדאמרי' בפ' חזקת (נ"ה ע"א) דזהרורי דזבינו ארעא לכרגא לאו זבינהו זביני. ואע"ג דלטסקא זבוניהו זביני לא אמרי' כיון שדרכן למכור בשביל חק המלך הנקרא טסקא וזביניהו זביני הכי נמי כשמכרו בשביל הכרגא דלהוו זביניהו זביני שהרי המלך עשה מה שדרכו לעשות בכיוצא בזה שהרי דרכו למכור בשביל חקו וזביניה זבינ' ואע"פ שלא נהג כן אלא בטסקא אבל אם עשה כן בכרגא הרי עשה מה שדרכו לעשות בכיוצא בזה אבל אמרי' דזביניה לאו זביני דכיון שלא נהג כן אלא בטסקא אבל לא בכרגא משום דאקרקף גברי רמיא במאי דנהג דיניה דינא אבל במאי דלא נהג אע"ג דנהג בכיוצא בו לאו דיניה דינא וכן בנדון זה אע"פ שנהג למנו' דיין אח' לדון ע"פ ספריהם כיון שלא נהג כן למנותו בישראל אם עתה רוצה לחדש מנהג זה אין דינו דין בזה. וגדולה מזו יש לך לומר שאף במה שנהג לאו דיניה דינא כלומר שאפי' מינוי השופט שהוא ממונה על העיר אינו מחמת דינא דמ"ד אלא שכן הוא מחייב דתם ונימוסם לא שיהא מחקי המלכות לעשות כן שאם היה מחקי המלכות היית מבטל דיני התורה כלם שהרי בכל המקומו' נהגו המלכים למנו' שופטי' בכל עיר ועיר לדון ע"פ ספריהם ואם דינא דמ"ד בזה נמצאת מבטל כל דיני תורה אלא על כרחין יש לנו לומר שאין אלו ממשפטי המלוכה אלא מחק דתם למנות שופט ידון להם ע"פ ספריהם וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה. וכיון שאף במה שנהגו דינייהו לאו דינא שהרי אינו מצד חק המלכות אלא מפני חיוב דתם כ"ש במה שלא נהגו והם רוצים להנהיג עתה מקרוב במקצת מקומות ולפי שעה ולבקשת יחיד שאין ספק בדבר דדינייהו בהכי לאו דינא אלא הרי הדבר לאחר המינוי כמו שהי' קודם לכן לא נתוסף דבר ולא נשתנה בענין הדין:
עוד יש לדקדק במינוי זה על ענין זה ר"ל שהמלך מצוה שהדיין הזה ידון ולא זולתו ונראה מזה שאין רשות לשום דיין אחר לדון כלל אלא דיין זה שמינה. ויש מקום עיון שאפילו תמצא לומר דדינא דמלכ' דינא הוא בהכי מ"מ א"א לומר כן בכל ענין דמילתא פשיט' היא שבכל דבר שיש בו איסור א"א לומר דינא דמלכות' דינא להתירו דבענין ממון הוא דאמרי' הכי כדאמרי' לעיל אבל דבר שיש בו איסור זה לא אמרו אדם מעולם ואל תשיבני מדין גזל שיש בו איסור ודינ' דמלכות' ביה דינא תדע דהא קטלי דקלי ועבדי גשרי' ועברי עלייהו ואי לאו משום דדינ' דמ"ד הוה אסיר למעבר עלייהו ומשום דינא דמלכות' שרי דשאני התם שהאיסור שבו אינו אלא מחמת ממון וכיון שבממון דיניה דינא חזר האיסור היתר גמור שהרי אין כאן גזל שבדין קטלי דקלי דדיניה הוא בהכי אבל באיסורא דלאו כה"ג ליכא למימר דשרי משום דינא דמ"ד וזה פשוט לילדים והאריכות בו מותר וכיון שכן א"א לו לדיין לדון לאוהבו ושונאו אף לכשתמצא לומר דדינא דמ"ד בנדון זה שהרי יש איסור בדבר וכמו שנאריך באיסור זה לפנינו בס"ד וכיון שאיסור בדבר אין לך לומר דינא דמ"ד ודיין אחר א"א לו לדון שהרי המלך סלק רשות כל דיין אחר זולתו א"כ מי ידון להם יאכל הלה וחדי וזו כשגגה שיוצאה מלפני השליט אם דעתו לאבד זכות העם ואין דינו דין בזה וא"ת שאם אין לו דיין ישראל ילך לפני דיין עכו"ם זו קשה מן הראשונה שנא' לפניהם ולא לפני עכו"ם [ויעקר] עיקר מן התורה מפני דינא דמלכות' לא תהא כזאת בישראל. וא"ת עוד לעולם אימא לך שהדיין הזה יכול לדון לאוהבו ושונאו אע"פ שהוא אסור ובאשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה והרי הדיין אנוס בזה ואנוס רחמנא פטריה אע"פ שאין זה מועיל כלום לענין דינא דמ"ד שאנחנו בו שאם מפני אונס המלכות הוא דן אין דינו דין ואין כפייתו כפייה. מ"מ אשיבך בזה ואומר שהדבר ידוע שהוא אינו אנוס בזה שאין שוטר המלך עומד עליו לומר דייניה לפלניא ואי לא קטילנ' לך ואי בעי לאשתמוטי מהאי דינ' הוה מצי לאשתמוטי ואין טענת אונס בדיניו טענה. ועוד שאפילו תאמר שאונס גמור יש בדבר ראוי לו לדיין למסור עצמו לכל דבר ולא יעבור דהא אמרי' בסנהדרין פ' בן סורר ומורה (ע"ד ע"א) ושלא בשעת השמד אפילו על עבירה קלה בפרהסיא יהרג ואל יעבור משום ונקדשתי בתוך בני ישראל ואע"ג דאמר רבא התם הנאת עצמן שאני הכא לאו הנאה אית ליה כלל למלכ' ודמי לקטול אספסתא ושדי לנהרא כדאיתא התם (שם מ"ב) וכי תימא דהא צנע' היא שאינו חייב לדון להם לפני עשרה מישראל וכשידון להם בצנע' יצא מכלל זה. הא ליתא דכיון שהדבר ידוע לעשרה מישראל שהוא דן אוהבו ושונאו אע"פ שלא נעשה האיסור בפניהם הוי פרהסיא והראי' מדאמרי' התם (שם) והא אסתר פרהסיא הוא בודאי שאין אותו רשע בא עליה בפרהסיא ומקרא מלא הוא דבר הכתוב בערב היא באה ובבקר היא שבה ואמרו באגדת מגלה (י"ג ע"א) אמר רבי יוחנן מתוך גנותו של אותו רשע למדנו שבחו שלא הי' משמש מטתו ביום אלא בלילה ואם על זה היה מקפיד דאפי' ת"ח היה יכול להאפיל בטליתו (שבת פ"ו ע"א) כ"ש שלא היה משמש מטתו בפרהסיא בפני עשרה מישראל ואפ"ה אמרי' בפרהסיא הוה הכא נמי כיון שלכל נודע שהדיין הוא עושה איסור בזה מחייב לממסר נפשיה ולא מבעיא שאם יש בדבר איסור תורה שחייב למסור עצמו שאפילו באיסורין דרבנן חייב דהא אסתר משום גזרת בית דינו של שם היתה אסורה כדאיתא בפ' אין מעמידין (ל"ו ע"ב ע"ש) ואי לאו משום הנאת עצמן שאני הוה לה לממסר נפשה. וכן אמרו שם (סנהדרין שם) דאפי' לשנויי ערקתא דמסאנא מיחייב לממסר נפשיה שהיא עבירה קלה:
ונשוב לענין שהיינו בו ונאמר שכיון שאין הרמנות המלך מפקיע איסורי תורה ולא איסורין דרבנן כלל ואין דינו דין בדברים אלו וגם אין רשות לשום דיין בעיר לדון זולתי הדיין שמינה המלך א"כ לא ימלט ענין אוהבי הדיין ושונאיו מא' משלשה ענינים שהדיין עצמו ידון להם ויעבור על ד"ת ודינא דמלכו' לאו דינא הוא בהכי וכמש"ל. אם שישאר הדבר בלא דין ויש נספה בלא משפט ויאכל הלה וחדי וזאת לא עלתה ע"ד המלך. אם שיהיה נדון בערכאות ש"ע ונמצא מתחייב הזכאי בסבת הרמנות זו. ואפילו אם דיניהם כדינינו יש בזה איסור חמור כדאי' בפ' המגרש (פ"ח ע"ב) ואחר שכן הוא והמלך רוצה בקיום דינינו ורוצה לעשות משפט וצדקה ואם תתקיים הרמנות זו תתבטל כוונתו כמו שהארכתי א"כ ממילא יש לנו לומר שאין הרמנות זו מחקי מלכותו ולא עלתה על דעתו זאת וכמוטעה בצוויו צוה כן ועל כיוצא בזה אין לדונו כלל בדין מלכות וזה ברור למבינים:
עוד יש לחזק זה ר"ל שאף אם ת"ל דדמ"ד כיוצא בזה אין לומר כן בנדון הזה מפני דברים שאירעו בו שהוא ידוע שאין לומר כן כלומר דינא דמ"ד אלא כשעשה המלך כן על הדרך הנהוג במלכותו לעשות אבל אם דן בדיניו שלא על הדרך הנהוג דיניה לאו דינא והמשנה ידו על התחתונ' והמלך בהורמנות זו הנהיג וכן דברים שלא נהג בהם כן כמה שנהג בכיוצא בזה שהוא חייב קנס לממר' את פי הדיין ממון רב וזה שלא כנהוג כי הממר' את פי הדיין שלהם אין לו רשות לקנסו ממון וכיון שכן מה שדן בזה אינו דין והדברים בעצמן מראין שאין מקום כאן בנדון הזה לומר דינא דמלכות' דינא (כבר נתבאר כל הצורך החלק הראשון) אף לכשתמצ' לומר שדין המלך במינוי הדיינים דין וכ"ש שכבר ביארתי למעלה דלא שייך כלל במינוי הדיינים לומר דדמ"ד וכבר נתבאר כל הצורך החלק הראשון והוא שאין דמ"ד מעלה ולא מוריד בנדון זה כלל. ואחר שטרחתי בזה מצאתי כתוב בספ' חשן משפט (סי' ג') בלשון הזה האידנא שאין לנו נטילת רשות שאין לנו ב"ד סמוך שבא"י ולא ריש גלותא שהיו נותנין רשות יראה שרשות שנותן המלך אינו כלום וכו' עוד כ' אע"פ שאין מועיל רשות המלך כיון שמקבלין אותם הקהל ע"פ רשות המלך דנין ע"כ וזכינו להסכים אל האמת ואחר זה נשא ונתן בזה לפי הדין: