שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/צח
שאלה צח:
עוד שאלת מי שנשא אשה על אשתו ובידו יכולת לזונם אם יכול להוציא מאותם כלים שהיו בבית הראשונה ולתת לצרתה:
תשובה לא נתפרש יפה בשאלה זו אם נכסי' אלו הם נכסים שלה או הם נכסים שלו או אם הם ממלבושיה שקנ' לה או משאר כלים.
ואם הם נכסי מלוג הא איבעיא לן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פ' ע"א) בעל שמכר קרקע לפירות מהו ואסיק דלא עשה כלום אלא היכא דאיכא רווח ביתה כגון זוזי ועביד בהו עסקא ודכותה הילכך בנדון זה יש לחלק שאם הם נכסי' שהבעל יכול להשתמש בהם מדין פירות כגון גלימא דמכסי בה עד דבליא יכול להשתמש בהן הוא בעצמו בבית אשתו האחרת שהרי זכות פירות שחכמי' הקנו לו יכול לאוכלו בכל מקום שירצה.
ואם האשה ההי' היא משתמשת באותן כלים אם הכניס' לו ב' כלים שתוכל להשתמש היא באחד וצרתה באחד רשאי כדאמרינן (שם ע"ב) ההיא אתת' דעיילא ליה לגברה תרתי אמהת' אזל גברה נסיב איתתא אחריתי עייל לה חדא מנייהו אתאי לקמיה דרבא צוחא צוחא ולא אשגח בה ואסיק' טעמא התם דכיון דאיכא אחריתי הא איכא רוח ביתא ומכאן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות אישות ז"ל יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשין אותו בבית אשה אחרת שנשא בין שיהיו עבדי מלוג בין שיהיו עבדי צאן ברזל אבל אינו יכול להוליכן לעיר אחרת אלא מדעת אשתו ע"כ אבל יש מפרשי' שאינו יכול להוציא' מהבית אלא שאם השתי צרות הם דרות בחצר אחת לזו חדר מיוחד ולזו חדר מיוחד יכול ליחד שפחה אחת מהשפחות של אשתו בחדר של צרתה אבל בחצר אחרת לא וזה קרוב אל הסבר' ולזה הסכי' הרא"ש ז"ל וכיון דאיכא פלוגת' דרבואתא ז"ל לא עבדינן בה עובדא ולא יוציא' מהבית אלא אם כן נהגו לדון בכל דיניה' על פי הרמ"בם ז"ל זהו דין נכסי' שלה.
ואם הם נכסי' שלו יש לחלק בזה גם כן שאם הם כלי הבית שאינן צריכין לאשתו יכול להוציאן מביתה אפילו למוכרן וכ"ש להביאן בבית צרתה ואם הם צריכין לה אינו רשאי שהרי הוא חייב לה בשאר כסות ועונה ובכלל הכסות הוא המדור וכלי הבית וכדתנן בפרק אע"פ (ס"ד ע""ב) ונותן לה מטה ומפץ וכו' בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו וא"כ כל אותן כלים שהיא רגילה להשתמש בהם לפי כבודו וכבודה ולפי מנהג המקום יניח לה ואינו רשאי להוציא' מבית' כדי ליתנם לאשה אחרת ואם האשה האחרת צריכה לאותן כלים יקנה לה כיוצא בהם כיון דמצי למיקם בספוקיהו כמו שנזכר בשאלה.
ואם הם מלבושים ותכשיטים שקנה לה אם היא צריכה להם ודאי אינו יכול להוציאם מבית' מטעמא דאמרן.
ואם אינה צריכה להם כגון שהיא זקנה והם תכשיטי ילדה בזה יש לדון משום דתנן בערכין (כ"ד ע"א) ומייתו לה' בפ' נערה שנתפתת' (נ"ד ע"א) אחד המקדיש ואחד המעריך אין לו בכסו' אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבעו לשמן ולא בסנדלי' חדשים שלקחן לשמן ולא בכלים חדשים שלקחן לשמן ומשמע שאין לו בהם כלום שהרי אין ההקדש חל עליהם אע"פ שהקדיש כל נכסיו דלא נכסיו נינהו ולפ"ז לא היה הבעל רשאי להוציאן מבי' אשה אחת לבית אשה אחרת אבל אינו נראה כן דהא קי"ל כרב (כתובות שם) דאמר אלמנה שמין לה מה שעליה ומשמע שאין מה שעליה קנוי לה ואע"ג דמתני' דערכין לכאור' הויא תיובתי' הא אמרינן התם דכי מעיינת בה שפיר לא הויא תיובתי' כלל דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אקני לה אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה והכי נמי איכא למימר כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אקני לה שתלבשם היא בפניו אדעתא דלהניחם בקופסא עד שיבלו ויאכל' סס לא אקני לה הילכך כיון שאין ראוין לה כלל לא עכשיו ולא לאחר זמן עושה בהם כרצונו כך נראה לי.