שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/צג
תוניס לר' חיים אל מלילי על יד ר' אברהם גבאי יצ"ו:
שאלה צג: שאלת אלקנה היה נשוי חנה ולא היו לו בנים ממנה ולקיים מצות פריה ורביה נשא עליה פנינה וכראות חנה צרתה בבית בעלה תפסה נכסיו והבריחתם ממנו ולא רצתה להחזירם עד שיגרש לפנינ' ויאסור אותה עולמית עליו ואלקנה כדי שתשיב לו חנה נכסיו הודה לה לעשו' כן אבל מתוך אונס ממונו שיחזור לו הוא מודה כן ובדעתו הוא שישוב לאשתו פנינה אחר שתשיב לו חנה נכסיו ולא יעכבהו האיסור אם אפשר כן על פי הדין ועתה אנחנו רוצים שתודיעונו היאך אפשר להיות ממשפטי הדת שיאחר האיסור יחזירה בהיתר ולא יעכבה האיסור הנזכר:
תשובה: איסור זה כאונס הוא שאלמלא ממונו לא נתרצה לגרש אשתו שנשא לש"ש לקיים מצוה פריה ורביה ולאוסרה עליו עולמית וכל שהוא כן אינו חל עליו כלל דקי"ל דנדרי אונסין מותרין כדאית' (בפ"ד) [בפ"ג] דנדרי' (כ' ע"ב) וקי"ל כשמואל דאמר (שם כ"א ע"ב) שאינן צריכין שאלה לחכם דהא תנא תני ד' נדרים התירו חכמים וחד מינייהו נדרי אונסין ואע"ג דרב אסי ס"ל התם דצריכין שאלה לחכם לא קי"ל הכי משום דלישנא דמתני' דייקא כותיה דשמואל ועוד דבמס' נזירות בפ' הריני נזיר (י"א ע"א) שנינו יודע אני שהנזי' אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירין מפני שאיני יכול לחיות אלא ביין או מפני שאני קובר מתים הרי זה מותר ורבי שמעון אוסר ואוקי' פלוגתייהו (שם ע"ב) בנדרי אונסין וקא מפלגי בפלוגתא דשמואל ורב אסי דתנן ד' נדרים התירו חכמים ואמר רב יהודה אמר רב אסי ד' נדרים צריכין שאלה לחכם רבנן סברי כשמואל ור"ש כרב אסי וכיון דשמואל קאי כרבנן קי"ל כוותיה וליתה לדרב אסי דקאי כר' שמעון דיחידאה הוא. ובין שיהי' איסור זה בנדר או בשבועה אינו צריך שאלה לחכם דכי היכי דנדרי אונסין אינן נדרים הכי נמי שבועות אונסין אינן שבועות דאמרי' בשבועות שתים בתרא (כ"ו ע"א) האדם בשבועה פרט לאנוס ובפ"ד דנדרים (כ"ז ע"ב) שנינו נודרין לחרמין ולהרגין ולמוכסין וכו' בש"א בכל נודרין חוץ משבועה ובה"א אף בשבועה וקי"ל כב"ה דב"ש במקום ב"ה אינה משנה וכ"ה הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' שבועות וז"ל כל הנשבע שבועה מד' מיני שבועות הללו באונס ה"ז פטור ואחד הנשבע מתחלתו באונס ה"ז פטור ואחד הנשבע מתחלתו באונס או שנשבע ונאנס ולא הניחו לו לקיים שבועתו או שהשביעו אנס לפיכך נשבעין לחרמין ולהרגין ולמוכסין וכו'. ועוד יש בנדון הזה טעם אחר לבטל איסור אם נעשה בשבועה לפי שהוא נשבע לבטל את המצוה שהיא מצות פריה ורביה. וכל הנשבע לבטל את המצוה אין שבוע' חלה עליו שהרי מושבע ועומד מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה ויקיים שבועת מצותו ומלקין אותו משום שבועת שוא כמי שנשבע על דבר שאין בידו לקיימו כדאית' בפ' ג' דשבועות (כ"ט ע"א) ואי אנוס הוא בשבועתו פטור ממכו' דאנוס רחמנ' פטרי'. וכיון שאסרה בשבוע' מותר להחזירה משום שנשבע לבטל את המצו' א"כ אפילו אסרה עולמית ולא כוון בלבו לזמן מיוחד הרי הוא מותר להחזירה כ"ז שירצה משא"כ בנדר שאם אסרה בנדר צריך שיכוין בלבו שאינו אוסרה אלא לזמן מיוחד ויחזירנה לאחר אותו זמן וכדתנן התם נודרין לחרמין וכו' שהיא של בית המלך ואע"פ שאינה שלהם ואמרינן בגמ' (כ"ח ע"א) היכי נדר אמר רב עמרם אמר רב באומ' יאסרו פירו' העול' עלי אם אינן של בית המלך ואקשינן וכיון דאמר יאסרו איתסור כל פירי עלמא ופרקינן באומר היום. תו אקשי' לא מקבל מיניה מוכם כלומר שאם יאמר אל המוכס פירות עולם אסורין עלי היום לא יקבל ממנו זה הנדר עד שיאסור אות' לעול' אם אין סחורה זו שבידו של בית המלך שהוא רוצה לפוטרה בטענה זו מן המכס. ומפרקינן באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אינ' דברי' לגבי אונסין אי אפשר דלא עקר ליה לנדריה ובנדר כזה הוא שצריך שיכוין בלבו ויאמר היום ויוציא בשפתיו סתם אבל אם אנסוהו לישבע לבטל את המצוה אינו צריך לכוין בלבו ולומר היום שאפילו לא כיון כלל מותר להחזיר אשתו לפי שלא חלה כלל השבועה. ומיהו לכתחלה נראה שצריך שיכוין בלבו היום אע"פ שהוא אנוס לישבע לבטל את המצוה כדי שלא יבא לידי שבועת שוא אפילו באונס. וכן אם אשתו לא הקפידה עליו אם ישא אחרת ולא אנסתו לאסור כל נשים שבעול' אלא אשה זו (אם) [אז] אין זה נשבע לבטל את המצוה שאם לא ישא זו ישא אחרת דומה למי שנשבע שלא יאכל מצה זו שאין זה נשבע לבטל את המצוה אע"פ שהיא מ"ע שיכול לקיי' המצוה במצה אחרת. ומשו"ה אם רוצה שלא תחול שבועתו צריך שיאמר בלבו מכאן ועד זמן פלו' ולאחר אותו זמן יחזירנה אם ירצה. נמצא לפ"ז שאם אסר אשה זו בנדר כגון שאמר קונם פלונית נהנית לי צריך שיכוין בלבו זמן כגון שיאמר בלבו ימים או עשור או אותו זמן שירצה. ובתנאי זה הנדר בטל ומותר' לאחר אותו זמן שיכוין בלבו שהרי זה כמי שנודר למוכס שהממון שבידו הוא של בית המלך כדי לפוטרו מן המכס ומחמת אונס הממון התירו חכמי' דברים שבלב והכי נמי הכא מחמת אונס ממונו שהיא ביד אשה זו נתיר לו לאסור אשתו בנדר ושיאמר בלבו שאינה אוסרה עולמית אלא לזמן ואע"פ שלא הוציא בשפתיו אלא שאסרה סתם הרי היא מותרת לו לאחר הזמן שנתכוון בלבו ואם אשתו תאנוס אותו להוציא בשפתיו שהיא אסורה עליו עולמית דהשתא דברי' שבלבו שאומר היום לא מהני לבטולי מה שפירש בשפתיו צריך שיכוין בלבו תנאי אחר כגון שיאמר אם לא אלך לביהכ"נ היום או השבוע הזה או החדש הזה ובתנאי כזה הי' מגרש כהן גדול כדאיתא בפ"ק דיומא (י"ג ע"ב) וילך תוך אותו זמן ויתבטל נדרו דקי"ל דלגבי אונסין דברי' שבלב הם דברי' מעתה כל תנאי שאם הוציאו בשפתיו היה מבטל הנדר אם אמרו בלבו מבטלו ג"כ זהו דין הנדר ובודאי שבכל נדרי אונסין המותרין הוא זה ובהדיא תנן (נדרים כ"ז ע"ב) נודרין לחרמין וכו' אמר קונם אשתי נהנית לי וכו' ואם אסרה בשבועה ולא אנסתו אשתו לאסור אלא זאת האשה ויכול לישא אחרת הרי דין השבועה כדין הנדר לא פחות ולא יותר. ואם אנסתו לאסור כל הנשי' אסור לישבע לה מפני שהוא נשבע לבטל את המצוה ואם עבר ונשבע אין שבועתו שבועה אפילו היו פיו ולשונו שוין לאוסרן לעול' אלא שאם נתכוון בלבו לזמן מיוחד או לתנאי אחר שאם הוציאו בשפתיו הי' מתבטל האיסור מהני מה שבלבו שאינו עובר על שבועת שוא ונשבע ג"כ לבטלה לכתחלה זהו דין השבוע' ואפילו נשבע או נדר ע"ד רבים אין בכך כלום שלא אמרו שנדר או שבועה שהם ע"ד רבים אין להם הפרה אלא בנדרים ושבועו' שהם חלים בשעתם וצריכין היתר לחכם אבל נדרי' שלא חלו כלל אין ע"ד רבים מעלה ולא מוריד להחמיר עליה' וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וכן אם נדר או נשבע ע"ד המקום הדין כן מהטע' הזה בעצמו. ואל יהרהר אדם לומר שאם נדר או נשבע ע"ד המקום וע"ד רבים נדרו ושבועתו קיימי' כ"ז שלא נשבע לבטל את המצוה ודברי' שבלבו בטלים שהרי אמר שלא על מה שבלבו הוא נשבע אלא ע"ד המקו' וע"ד רבים וכדאמרינן בשבועות (כ"ט ע"א) דא"ל משה לישראל הוו יודעין שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא ע"ד המקום ועל דעתי ואמרי' נמי בפרק ג' דשבועות (שם) ובנדרים (כ"ה ע"א) דמשבעי' הכי בב"ד משום הערמה דקניא דרבא. הא ליתא שלא נאמר זה אלא במי שנודר או נשבע בדברי' שהוא חייב לישבע להם כישראל בקבלת התורה וכשבועה שמשביעין הדיינים לנתבע ומשום הכי מהני דעת המקום ודעת רבים לבטל הערמה שבלבן. אבל מי שנשבע באונס כגון זה והנודר לחרמין וכו' שהקלו חכמים אע"פ שמן התורה דברי' שבלב אינם דברים שיהי' מה שבלבו כמי שמוציאו בשפתיו א"כ הרי זה כמי שהוציאו בשפתיו תנאי שבלבו ואמר ג"כ ע"ד המקום ועד"ר דודאי אין דעת המקום ודעת רבים מבטל מה שמוציא בשפתיו בפירוש וכיון שחכמים עשו מה שבלבו כאלו הוציא בשפתיו מחמת אונסו א"כ אין ע"ד המקום ועד"ר מבטל מחשבתו כיון שהיא כאלו הוציאה בשפתיו ואדרבה אונסו מוכיח שזה שאמר ע"ד המקום וע"ד רבים הוא לומר שלא על דעת האיש האונס אותו הוא נשבע אלא ע"ד מה שבלבו והמקו' והרבים יודעים מחשבתו שהרי אונסו ניכר וכאילו אמר אין באיסורי זה כלום והמקום והרבי' הם יודעים דבר זה ועל ידיעת' אני אוסר ולא על כונת המשביע האנס כנ"ל. ואם נעשה איסור זה בחרם ובנדוי דינו כשבוע' מדאשכחן בילמדנו פ' וישב אמר ר"ע החרם הוא השבועה והשבועה היא החרם וכו' כי היכי דשבוע' היא מתסר גברא שהאדם הוא אוסר עצמו שאומר הריני נשבע שלא אעשה דבר זה שהשבועה היא אוסרת אותו מלעשו' אותו דבר כך החרם והנדוי הם מתסר גברא ואינן דומין לנדר שהנדר הוא מתסר חפצ' שאינו אוסר עצמו מלעשות אלא שאוסר אותו דבר ואומר דבר זה אסור עלי בקונס ומשו"ה הנדר חל אפילו על דבר מצוה שאינו אוסר עצמו בדבר זה אלא שאוסר הדבר ההוא עליו וחל עליו האיסור וכיון שהנדוי והחרם הם שוין לשבועה בדבר זה א"כ אם אסר כל נשים שבעול' בחרם ובנדוי אפילו בלי שום תנאי שבלבו אין חל עליו האיסור כנשבע לבטל את המצוה ומיהו הי' נראה שצריך לנהוג נדוי דהא בשבועה כה"ג קא עבר משום שבועת שוא והרי זה כמי שנדה עצמו אם לא יעשה דבר שאינו בידו דודאי צריך הפרה אפילו נתנדה מפי עצמו ואפי' נתקיי' התנאי כדאיתא במס' מכות (י"א ע"ב) וזהו נדויו של יהודה שהיו עצמותיו מגולגלין בארון מפני שאמר אם לא אביאנו וגומר וחל עליו הנדוי מפני שלא היה בידו להביאו שהרי ביד יוסף היה מסור או משום אריא וגנבי שהוא בידי שמים כדאית' בפ' אלו נערות (ל' ע"א) וכמו שפירשו בתוס' אלא שהי' אפשר לדון בזה שכיון שהוא אנוס בקבלת זה הנדוי שאינו צריך לנהוג נדוי. ומ"מ הטוב והישר בזה שבכל ענין שיאסרנה עליו בין בנדוי בין בשבועה בין בקבלת חרם או נדוי יאמר בפיו פלונית אני אוסר עלי ויכוין בלבו חדש זה או שנה זו ואם תאנוס אותו אשתו לומר בשפתיו שהוא אוסרה עליו לעולם יאמר פלונית אני אוסר עלי לעולם ויאמר בלבו אם לא אלך לביהכ"נ היום או השבוע או החדש וילך שם תוך אותו זמן שיכוין בלבו ויתבטל האיסור מעיקרו ותהי' מותרת לו אחר מכן ואם הודיע כן לעדים שהוא אינו אוסרה אלא ע"ד כן הדבר פשוט שהיא מותר' ואפילו לא הודיע כן לעדים מותרת לו שאין מקום למודע' אלא במכ' ובמתנה אבל באיסור אפילו לא הכרנו באונסו כלל אלא שהוא אומר עכשיו שהי' אנוס באותה שעה אונס גמור ושנדרו היה על אותו תנא' שבלבו נאמן וא"צ שאלה לחכם שכל אדם נאמן על עצמו כמאה איש כדאיתא בכריתות (י"ב ע"א) שאם לא תאמר כן ותצטרך להביא עדים באונסו ובתנאו א"כ הבא לישאל על נדרו לא הי' חכם יכול להתיר אותו אא"כ יש עדים בפתחי' ושיהי' מכיר בהם החכם ולא היו הנדרים ניתרין לעולם אלא ודאי כשם שהו' נאמן לומר אדעתא דהכי לא נדרי והחכם מתיר לו אע"פ שנדר סתם הכי נמי כל שאומר באונס ובתנאי שבלבי אסרתי אשה זו נאמן וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה.
ובנדון הזה הדברים ניכרים דברי אמת שהרי אין אדם מגרש את אשתו שנשא לקיים מצות פריה ורביה אלא באונס והגרושין עצמן איך שיהיו ודאי באונס הם שהגרושין הם קשים הרבה שהרי התירו חכמים לדוד הע"ה יחוד דפנויה אע"פ שבבית דינו נאסרה וזהו יחוד דאבישג השונמית ולא התירו לו לגרש אחת מנשותיו כדי שישאנה ולא יעבור על ולא ירבה לו נשים שהרי כבר היו לו י"ח נשים ואין המלך מותר ביותר כדאית' בסנהדרין (כ"ב ע"א) וא"כ נאמן הוא לומר אשה זו לא אסרתיה אלא בדברים שבלבי ומותרת לו מיד ואין עליו עונש מהאיסור הנזכר הרי שתקננו הענין הזה אם עדיין לא אסרה. ואם כבר אסרה ובודאי אסרה סתם ולא התנה בלבו שו' תנאי בעולם צריכין אנו לתקן את אשר עותו שיוכל להחזירה ולא יעכבהו האיסור ואפשר היה לומר שאם איסור זה נעשה בענין שלא חל אלא מדרבנן במקום שאין שם אונס עכשיו שמתוך האונס נעשה לא חל כלל ואינו צריך שאלה לחכם שבמקום אונס לא אחמור רבנן והיאך אפשר לחול איסור זה [לא] מדרבנן ולא מן התורה וזה אפשר משני פנים:
האחד שיאמר הרי אשה זו עלי כאמי או כאחותי או כבשר חזיר וכיוצא בזה נדר זה מותר מן התורה וכדאמרינן בפרק ואלו מותרין (י"ד ע"א) איש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור כלומר שצריך שיתפיס איסורו בדבר הנאסר מחמת נדר כגון קרבנות וכיוצא בהן אבל אם התפיסו בדבר האסור כאמו ואחותו וכחזיר וערלה וכלאים אינו חל מן התורה. ואם אמר כן על אשתו החמירו חכמים לפתוח לו פתח ממקום אחר כדתנן התם (י"ג ע"ב) הרי את עלי כאמא פותחין לו פתח ממקום אחר ואוקימנא בגמ' (י"ד ע"א) לעם הארץ כדי שלא יקל ראשו בנדרים אבל ת"ח אינו צריך שאל' אפילו מדרבנן. והרמב"ן ז"ל סובר דהא דבעי שאלה לחכם בעם הארץ דוקא במדיר את אשתו ומתפיס הנאתה בדבר האסור שלא יקל את ראשו לכך שמא יבא לאסור את אשתו עליו אבל מתפיס אכילתו והנאתו בדבר האסור לא בעי שאלה אפילו בעם הארץ וחולק על הרמב"ם ז"ל שכ' (פ"ב מה' נדרים הי"ג) האומר הרי פירות האלו עלי כבשר חזיר אם היה עם הארץ צריך שאלה לחכם ופותחין לו פתח ממקום אחר וסובר הרב ז"ל שלא הצריכו שאלה לחכם בעם הארץ אלא באשתו אבל באכילתו והנאתו לא. והביא ראיה לדבריו ולדבריו ז"ל י"ל בנדון הזה שאפילו שלא במקום אונס א"צ שאלה לחכם אפי' לעם הארץ שלא הצריכו שאלה לע"ה אלא באשתו ממש העומד תחתיו כדי שלא יקל ראשו להיות רגיל לאוסרה עליו ושמא יאס' אותה ותעמוד עמו באיסור אבל זו שכבר גרש אומה הרי היא כאשה דעלמא ובודאי שאם אמר אדם לאשה פנוים הרי את עלי כאימא א"צ שאלה לחכם אפילו בעם הארץ כמו האומר הרי עלי פירות אלו כבשר חזיר שא"צ שאלה לחכם לפי דעתו ז"ל שלא החמירו כן אלא באשתו שהיא עמו בבית אבל באשה דעלמא לא שהרי הנדר חל עליו אפילו באשה פנויה שאם בא עליה בעודה פנויה עובר על נדרו אם חל כדעת הרמב"ם ז"ל הילכך הרי זה כאומר על פירות הרי הן כבשר חזיר שאין הנדר חל לדעת הרמב"ם ז"ל וזה כיון שגרש זו הרי היא כאשה דעלמא וא"צ שאלה אם אמר הרי את עלי כאמי או כאחותי ואפילו אמר כן שלא מתוך האונס וכ"ש עכשיו שאמר כן מתוך האונס י"ל שאפי' הרמב"ם ז"ל יודה בזה שאין צריך שאלה לחכם שלא הצריכו חכמים שאלה אלא כדי שלא יקל את ראשו ויהא רגיל בכך וכאן אונסו מוכיח עליו שלא יבא לידי כך לעולם זהו אחד מהשני פנים שאפשר שלא יחול האיסור מן התורה ויחול מדרבנן:
והשני הוא שיאמר קונם עלי שלא אשא אשה זו שכיון שהזכיר לשון נדר וזהו לשון קונם עלי לא קי"ל לומר לשון אעשה שהנדר אינו מתסר גברא אלא מתסר חפצא ומ"ה אמרי' בשבועות (כ"ה ע"א) ובנדרים (י"ג ע"ב) שאין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש ומעשה הנישואין אינו דבר שיש בו ממש שהרי לא אסר האשה אלא אסר עצמו שלא ישאנה ואין זה נדר והיה צריך לומר קונם אשה זו עלי ואלו אמר כן היה הנדר חל על האשה אבל אמר קונם שלא אשא אין בדבריו כלום אבל חכמים החמירו בנדרי' אלו לפחוח להם פתח ממקום אחר כדתנן בפ"ב דנדרים (י"ד ע"ב) קונם שאיני ישן קונם שאיני מהלך האומר לאשה קונם שאיני משמשך הרי זה בבל יחל דברו והוינן בה (שם ט"ו ע"א) ומי הוי נדרא והתניא חומר בשבועות מבנדרי' שהשבועו' חלין בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש משא"כ בנדרים ומפרקי' מאי בל יחל מדרבנן כלומר מדרבנן אסור ואסמכוה אקרא דלא יחל דברו וכיון שאין נדר זה חל אלא מדרבנן איכא למימר דבמקום אונס כי הכא אינו צריך היתר. וכן אם אמר אסור עלי שלא אשא אשה זו דינו שוה לאומר קונם עלי שלא אשא מדאמרי' בשבועות שתים בתרא (כ' ע"א) איסורו של איסר אמרו בלשון נדר נדר בלשון שבוע' שבוע' כלומ' שאם אסר עליו דבר בלשון איסר ולא אמר לא לשון נדר ולא לשון שבועה הרי דינו שאם אמרו בלשון נדר דינו כנדר ואם אמרו בלשון שבועה דינו כשבועה וזה שאמר אסור עלי כיון שהזכיר עלי הוי לשון נדר והי"ל לומר אסורה עלי אשה זו שהוא דבר שיש בו ממש וכיון שאמר שלא אשא מן התורה אינו חל אלא מדרבנן כדין קונם עלי שאיני משמשיך ולפי מה שכתבתי אם אמר כן מתוך האונס אין כאן נדר אפי' מדרבנן שלא מצינו שהחמירו במקום אונס. אלא שבלשון איסור צ"ע בלשון הרי"ף ז"ל בפ"ג ממס' שבועות לישבו וכן בהלכו' נדרים פ"ב בירושלמי שהביא שם דמשמע מיניה דשבועה בלשון עלי חלה דאפשר מדרבנן דוקא חלה. כל אלו הצדדין הם להתיר איסורו בלי שום שאלה לחכם ואפי' ע"ד המקום ועד"ר וכמ"ש שכיון שלא חל הנדר כלל אין עד"ה ועד"ר מעלה ולא מוריד להחמיר עליהם. ואם אמר שבועה שלא אשא אשה זו לעולם וכן קונם עלי אשה זו הנדר חל עליו בודאי מן התורה ואסורה להנשא לו אלא א"כ הלך אצל חכם או אל ג' הדיוטות והתירוהו כדין כל נדרים הניתרין בפתחי' ובחרטה ובהכי סגי אבל צריך לחקור אם אמר ע"ד רבים אם יש לו הפרה אם לא וזה מפני שיש כאן דבר מצוה בחזרתה והוא קיום פריה ורביה. ואע"ג דאמרי' בפ' השולח (ל"ו ע"א) דנדר שהודר עד"ר אין לו הפרה הא אמרי' התם (שם) דה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה ונדר זה יש מצוה בהפרתו והיא קיום מצות פריה ורביה. ור"ת ז"ל החמיר בזה ואמר דלאו לכל דבר מצו' מפירין אלא כגון ההוא מקרי דרדקי דהוה פשע בינוקי ואדריה רבינא ברבים ואהדריה משום דלא אשכח דדייק כותיה וכ' הרב ז"ל דדוקא כי הא שכיון שעל דעתם הודר ועל דעתם הופר לפי שיצא הפסד' בשכרם באותו דבר עצמו אנן סהדי דהרבים מסכימים בהפרתו אבל משום מצוה אחרת אין לו הפרה כיון שע"ד רבים נשבע דמנא לן שכך היה דעתם מתחלה להתחרט משום מצוה זו זהו דעתו של הרב ז"ל בתשובה אלא שהוא מקל מצד אחר דע"ד רבים דאין לו הפרה היינו דמפרש פלוני ופלוני אבל ע"ד רבים סתם לאו כלום הוא ואפילו שלא לדבר מצוה יש לו הפרה. אבל הראב"ד ז"ל ורוב האחרונים ז"ל לא חלקו בזה. ולענין דבר מצוה שהחמיר ר"ת ז"ל י"ל בנדון הזה שאפילו ע"ד רבים יש לו הפרה לפי שטעמו של הרב ז"ל הוא דהיינו טעמא דאהדריה רבינא לההוא מקרי דרדקי משום דאנן סהדי דדעת רבים מסכמת ג"כ בפתח זה שלא נדרו האבות אלא ע"ד שיועילו בניה' ושימצאו דדייק כותי' ושלא יכה אותם כזה הא לאו הכי ניחא להו שילמדו בדיוק עם זה ואע"פ שמכה אותם ביותר ממה שילמדו עם אחר בשבוש וכאן נמי אנן סהדי דרבים מסכימים בפתחו של זה שלא אסרה אלא מפני האונס שתחזיר לו אשתו ממונו ושאחר שתחזיר לו ממונו ישאל על נדרו ויחזירנה לקיי' מצות פריה ורביה וכיוצא בזה השיב הרשב"א ז"ל במי שאמר אני מקבל בנדר על דעת המקום ית' וע"ד רבים בלא שום התרה ובלא שום הפרה ובלא שום פתח התר וחרטה שלא אבא עם אשתי בבית אחד והשיב הרב ז"ל דנשאל ומתירין לו מטעם זה ואע"פ שאותו שנדר שהורה הרב ז"ל כן לא הי' אסור אלא מדבריה' כיון שאמר אני מקבל בנדר שלא אבא ודמי לקונם שאיני משמשך דאמרי' (נדרים ט"ו ע"א) דליכא אלא בל יחל דרבנן מטעם הרב ז"ל יש להתיר כן אפילו בנדר שחל מן התורה ובשבועה שלא מטע' קולא מדרבנן הורה הרב ז"ל כן אלא מפני הטע' הזה והטעם הזה בין בשל תורה בין בשל דרבנן איתיה. ואם אמר ע"ד המקום ג"כ נראה שיש לו הפרה דאע"ג דאמרי' בשבועות (כ"ט רע"ב) דע"ד המקום אין לו הפרה כבר פרש"י ז"ל שהטעם הוא שכיון שאמר ע"ד המקום ועל דעתי הוי נדר שהודר על דעת רבים שאין לו הפרה וא"כ הרי אמרנו שע"ד רבים יש לו הפרה בנדון הזה ומפני שאמר ע"ד המקום אין לנו להחמיר עליו. ויש אומרים שלא הוזכר דעת המקום אלא בקבלת התור' וההיא לית לה הפרה משום שאין הקב"ה מסכים לבטל אות אחת מן התור'. אבל בדבר הרשות כשהסכים מתחלה לצרכם הסכים וכשהם מתחרטים אף הוא מסכים עמהם. ואף לדברי אלו אין על דעת המקום בנדון הזה מוסיף חומרא אבל יש חולקים בזה. אבל י"ל ע"ד המקו' אינו מוסיף חומרא שלא יהא לו הפרה ולא נזכר אלא כדי שלא יעשו הערמה בשבועות כעובדא דקני' דרבא כדאיתא בנדרים (כ"ה ע"א) ושם לא הזכירו דלא תהוי הפרה לשבועתייהו כמו שהזכירו זה בשבועו' בפ' (שבועות הדיינין) [שבועות שתים] (כ"ט ע"א). ונראה שכן עיקר שאין מקום לדעת המקום אלא לסלק הערמות מהשבועות אבל אם יש להם פתחים נשאל ומתירין לו ואפילו לדברי כל מחמיר בדעת המקום י"ל שאם נשבע בדבר הרשות ומתחרט מפני דבר מצוה אפילו נשבע ע"ד המקום נשאל ומתירין לו שהמקום ב"ה מסכים בהיתר זה כיון שהוא לדבר מצוה:
עוד אני אומר דע"ד רבים ודעת המקום אינו מוסיף חומרא בנדר זה אדרבא הוא מוסיף קולא שכיון שנעשה באונס המקום והרבי' יודעי' שהוא אינו רוצה באיסור זה שהרי אנוס הוא וכשהוא אוסר על דעתם הוא אוסר הפך משבועה שמשביעין הדיינין שאומרי' לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא ע"ד המקום כדי שלא יעשה הערמה וכאן הוא הפך לא על דעת אשתי האונסת אותי אני נשבע אלא על דעת המקום שיודע דעתי וכאלו אמר על דעתי אני נשבע ודמי לנדרי חרמין וכו' באומר בלבו היום וכאן ע"ד המקום וע"ד רבים הוא לומר שהוא אנוס בנדר זה ואין רצונו שיתקיים אלא עד עבור האונס וקרוב הדבר שא"צ היתר כנדרי מוכסין בתנאי שבלבו והוא נאמן על עצמו כמו שהוזכרתי כל זה למעלה. זהו דין הנדר והשבועה אפילו חלו מן התורה וכן הדין אם קבל עליו איסור זה בחרם או בנדוי ובכלן אם חלו הולך אצל חכם או שלש' הדיוטו' ויתירו מהאיסור ויחזיר האשה ההיא הנאסרת עליו:
עוד יש לעיין באיסור זה מצד אחר אם אפשר לו בהפרה שלא ברצון אשתו שהרי אמרו בירושל' (נדרים פ"ה ה"ד) הנשבע לחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו והרי זה אסר לפנינה בפני חנה ואיך יתירוה לו שלא בפניה. ונר' שאין זה מעכב ההיתר שהרי פרשו הטעם בירושלמי מפני החשד ומפני הבושה כלומר שאם יתירוהו שלא בפניו כשיראה שהוא נוהג היתר בנדרו יבא לחשוד אותו שעובר על נדרו וגם זה יתבייש ממנו ולפי טעם זה א"צ שיהא ההיתר מדעת אותו פלוני אלא כיון שהודיעוהו פלוני שנשבע בפניך כבר הלך אצל חכם והתירו דיו וא"צ שיסכי' אותו פלוני בהיתרו ואף כאן כשיודיעו לחנה כבר הותר נדר אלקנה א"צ שתסכים בהיתר. וא"ת והא בנדרים פרק ר' אליעזר (ס"ה ע"א) אמרי' דא"ל הקב"ה למשה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין ונראה משם שמרע"ה לא הי' יכול להשאל משבועתו שלא יצא ממדין אלא ברצון יתרו כבר פירש ר"ת ז"ל שלא נאמר זה אלא במי שנשבע לחברו מפני טובה שעשה עמו כגון יתרו שנתן לו צפורה וכיון שמפני טובה שעשה עמו נשבע אין מתירין לו אלא מדעתו אבל אם לא נשבע מפני טובה שעש' עמו א"צ להשאיל על נדרי מדעתו והכי מוכח בסוטה בפ' אלו נאמרין (ל"ו ע"ב) דא"ל יוסף לפרעה אבי השביעני וא"ל פרעה זיל איתשיל שבועתך אלמא הי' יכול להתיר נדרו שלא בפני יעקב וזו ראיה גמורה היא שאע"פ שיעקב מת כיון שלהנאתו של יעקב נשבע לא הי' יכול להתיר נדרו אם לא שבכיוצא בזה שלא נשבע מפני טובה שעשה עמו נשאל שלא מדעתו אלא שאם היה יעקב חי הי' צריך להודיעו מפני החשד ובמת א"צ שנסתלק החשד ונשאל ומתירין לו. וא"ת והרי אשה זו עשתה עמו טובה שהחזירה לו נכסיו ומפני טובה זו אסרה לזו וא"כ אין להתירו אלא ברצונה. הא ליתא דלא דמי לטובה שעש' יתרו למשה שנתן לו בתו וזו נתנה לו את שלו ולא נתנה לו כלום משלה אדרבה הוא עשה עמה טובה שהוציא גזלה מתחת ידה והפרישה מן החטא וכי תימא והלא צדקיהו שהי' מסור ביד נבוכדנצר להרגו ונשבע לו והניחו מפני השבועה ומוכח התם (נדרים ס"ה ע"א) שלא הי' יכול להשאל שלא בפני נבוכדנצר וא"כ מאי שנא הכא ואיכא למימר דהתם נמי טובה גדולה עשה לו נבוכדנצר שבדין היה יכול להרגו אם היה חושש שמא יגלה סודו לפי שהיה אוכל ארנבת חיה וראהו צדקיהו והשביעו שלא יגלה דבר זה וכיון שלא הרגו והאמין אותו בשבועה שלא יגלה סודו להכלימו ברבים טובה גדולה עשה וגם צדקיה היה נחשב בעיניו זה כבוד ומעלה שהיה יודע סודו של מלך ונאמן בעיני המלך ומשום הכי כיון שמחמת טובה זו נשבע לא היה יכולין להתירו אלא בפניו אבל חנה אם החזירה הנכסים לבעלה מה טובה עשתה עמו אין זו טובה כלל שבגזלה היו חפציו בידה וא"כ מתירין לו שלא מדעת' ואדרב' החזרת נכסים אלו מיקל באיסור זה לעשותו כנדרי אונסין וכמ"ש ואינו בדין שיוסיף חומר' להצריך שתסכים היא בהתרו:
עוד יש לעיין בהתר זה אם אפשר להיות ניתר דרך חרטה בלא פתחים אחרים לפי שהכל יודעים שהוא הי' חפץ בנדרו באותה שעה כדי שתחזיר לו אשתו נכסיו. וכיון שחל נדרו אפילו שעה אחת אם נתחרט מאותה שעה ואילך אין זו חרטה לפי שהמתחרט צריך שיתחרט על נדרו על שעשאו כלל ואפי' שעה אחת לא הי' רוצה שיתקיים מה שא"א לומר כן בנדר זה שאיך יאמר אל החכם אני מתחרט וקשה עלי שעשיתי כלל איסור זה ואפי' משעה ראשונה והלא אנו יודעין שהוא הי' חפץ באיסור זה כדי שיחזרו נכסיו אליו וא"כ אין לו חרטה דמעיקרא שכ' ר"ת ז"ל שאין מתירין נדרים אלא בחרטה דמעיקר' כלומר שצריך להתחרט על שנדר כלל מעיקרא אבל אם רצה בנדרו אפילו שעה א' ומכאן ואילך רוצה בהיתרו אינה חרטה ולמד הרב ז"ל ממה שאמרו (נדרים כ"א ע"ב) בעית נדור וכו' ובתוספת' תניא אלו הי' לב זה עליך היית נודר וכו' וא"כ כיון שאנו יודעין שהוא עכ"פ הי' רוצה בנדרו זה כדי שישובו לו נכסיו ואינו מתחרט אלא מכאן ולהבא היאך מתירין אותו בחרטה זו. כבר האריך הרשב"א ז"ל בתשובה על ענין זה וז"ל תשובתו אפשר לומר דלא בעי חרטה דמפיקר' אלא בנדר שעקרו מחמת עצמו כנודר מן היין שרוצה לגדור עצמו ממנו שאלו נדרים חזקים הם ואם אין מתחרט בנדרו מעיקר' אין זו חרטה גמורה לבטל הנדר אבל כל נדר שאסר על עצמו שלא מחמת עצמו אלא מפני דבר אחר קיל משאר הנדרים שאין תכלית כונת הנדר מחמת עצמו ואפילו בחרטה דהשת' סגי. והראיה נדרו של משה ושל צדקיהו ונדרה של אלמנ' דכשאמר לו הקב"ה למשה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין איזה פתח היה לו בנדר שנדר ליתרו ואי משום כי מתו כל האנשים אותו פתח אינו פתח לנדר שנדר ליתרו שלא יצא ממדין אלא פתח לנדרו שלא יכנס למצרים ששני נדרים היו אחד שלא יצא ממדין ואחד שלא יכנס למצרים ומיתת האנשים אינה פתל ליציאת מדין ואם מפני שנצטוה לירד למצרים בנבואה נולד הוא ואי משום חרטה מי נתחרט ומי הוא זה שאינו רוצה בנישואי צפורה ואפילו שלא מחמת נולד זה אנן סהדי דאי לאו נולד זה שנצטוה לירד למצרים לא היה מתחרט. וכן צדקיהו מי נתחרט חרטה דמעיקר' והיה רוצה שיחתוך נבוכדנצר ראשו. וכן אלמנה שהקשו (גיטין ל"ה ע"ב) למ"ד א"צ לפרוט הנדר וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ולא משכח פירוקא אלא דמדרינן לה עד"ר ומאי פתח אית לה וחרטה דמעיקרא נמי לית לה דאי לא אסרה פירות אנפשה לא מגבו לה כתובתה אלא שמכלל אלו נ"ל דבכל הדברים שאינן מחמת עצמן אלא מחמת קנס אינן דברים חזקים ואפי' חרטה דהשת' סגי להו ולומר שעכשיו מתחרט מנדרו עכ"ל הרב זה ז"ל בתשובתו וממנה אתה למד בנדון שלפנינו שכיון שאיסור זה לא נעשה מחמת הדבר בעצמו אלא שהוא רוצה לקנוס את עצמו לאסור אשה זו כדי שיחזרו לו נכסיו א"צ לחרט' דמעיקר' וסגי ליה בחרטה דהשתא. ויצא לנו מכל זה שאיסור זה אפי' חל מן התורה ואפילו נעש' ע"ד המקום ועד"ר ושאל לחכם או לג' הדיוטות ויאמר להם שהוא מתחרט על שאסר אשה זו עליו והם יודיעו לאשתו שהם מתירין לו ויתירוהו בין מדעתה בין שלא מדעתה ויהא מותר להחזיר אותה ואינו חושש מפני האיסור. כך הראוני מן השמים. ולפי שבאה השאלה מסותמת הוצרכתי להרחיב הלשון בכל הצדדין כדי שלא להטריח השואל לחזור ולשאול פעם אחרת ושלא לעכב האיש מלחזור לאשתו דשהויי מצוה לא משהינן (יבמות ל"ט ע"א):