שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/פג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פג[עריכה]
ענין פג:
הנין להחכם רבי משה גבאי נר"ו
תשובת קונדריסו על הענין הנזכר. נצב על חומת אנך. ממך יהיה קנך. כי שם פזר עצמות חונך. לקול זעקך כשמעתו ענך. הוא יחזק כן תרנך. ורב שלום בונך. ואשר מוצק לך נחרם אותו ונך. דבר גבורתיך וחן ערכך. ועולת ראיית שכלך ומנחתך ונסכך ראיתי. ואמרתי ירבו בישראל כמותך. בין כך וב"כ תחליף כח וישר כחך. ואני אבא אחריך מאצילות רוחך:
וזה אשר אני אומר. ואוציא בשפתי אשר לבי גומר. שאין ספק בדעתו של הרמב"ם ז"ל שהוא סובר שע"א במילתא דעבידא לאגלויי כגון מת פ' או זהו פ' או אחי פ' שהו נאמן דבר תורה וכיון שהתורה האמינתו ואין הפרש בין דבר שבערוה לדבר שבממון שהתורה לא חלקה בעדות בין ממון לערוה וזהו שכתוב בסוף הלכות גרושין אל יקשה בעיניך שהתירו חכמי' וכו' עד סוף הפרק. ולא הוקשה לרב ז"ל כלום בין בהאמנת עד אחד שהרי דבר ברור הוא אל הרב ז"ל שהוא נאמן שהרי כתב בפי"ב מהלכות גרושין וז"ל בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות עכ"ל וכיון שהוא נתן טעם בעיקר האמנת עד אחד משום מילת' דעביד' לאגלויי לא משקרי אינשי אינו צריך לחזור למקהי קהייתא בזה. אבל הוקשה לו איך נתרחב זה הענין למעיד מפי אחרים שזה ודאי ל"ל דמדאורייתא הוא דהא אפשר לאשתמוטי והחי מכחי' את החי בכענין זה להעיז פניו ולומר מפיך שמעתי כן. וא"כ א"א דמדאוריית' מהימן לפיכך פי' הטעם ואמר שמכיון שמן התורה ע"א נאמן במעיד מפי עצמו ובזה יש לחלק בכל עדיו' שבתור' בין באיסור בין בממון וכמ"ש ז"ל בפ"ד מה' חליצה חכמים הוסיפו קולא על זה להאמין מעיד מפי אחרים משום תקנת עגונות עם צירוף איהי דייקא ומנסבא כמ"ש עליו הראב"ד ז"ל בהשגותיו והאמנה זו אין לה ענין בעדות ממון דמשום עגונא דוקא אקילו רבנן והרמ"ך ז"ל כתב שדברי הרמב"ם ז"ל סותרין זא"ז דמהכ' משמע שהוא סובר שע"א הוא נאמן דבר תורה לומר מת בעלך ובפ"ה מה' עדות כתב שאינו נאמן אלא מד"ס והנה זו סתירת סברא ולענין דינא לא נפקא מינה כלום לענין עדות אשה אבל ימשך מזה סתירה גדול' לענין עדות ממון שאם מן התור' הוא נאמן כמ"ש בסוף ה' גרושין הוא נאמן ג"כ לענין ממון כמ"ש בפ"ד מה' יבום ואם אינו נאמן אלא מד"ס כמ"ש בה' עדות אינו נאמן לענין ממון שאם הקלו משום עגונא לא הקלו בממון ואני אומר אישתביש כהני בדברי הרמבים ז"ל ואין סתירה בהם שהוא סובר שלא מצינו במקומו' שאנו צריכין להם חקירה ודרישה וכל משפטי עדות שהאמינ' תורה ע"א אלא בשני מקומות בסוטה ובעגלה ערופה דהתם לאו מילתא דעביד' לאגלויי היא ומן הדין היינו צריכין ב' עדים אלא שחדוש הוא שחדשה תור' בהן וגזרת הכתוב להאמין בהם ע"א ואע"ג דאשכחן האמנת ע"א בקדוש החדש ובאומר מת בעלך או זהו אחיו של פלוני אינו סותר מ"ש שלא האמינ' תורה ע"א אלא בשני מקומות דכל היכא דהויא מלתא דעביד' לאגלויי אין אנו צריכין משפטי עדות שהדבר עד לעצמו וסמכי' אחזקה דלא משקרי אינשי בכה"ג וכבר כתבת אתה זה אלא שעדין לא תקנת יפה האיך יצדק דבריו במ"ש שמד"ס האמינו ע"א בעדות אשה והלא בפירוש כ' שמד"ת הוא נאמן ואין בזה סתירה כלל דודאי ע"א המעיד אני ראיתיו שמת מדאוריית' הוא נאמן ולא מתורת עדות אלא דחזקה גדולה היא דלא משקרי אינשי בכה"ג אבל ע"א המעיד מפי אחרים דהשתא ליתא להא מילת' דעביד' לאגלויי שאפי' יבא אותו שאומרי' עליו שמת מצי לאשתמוטי ולומר שמעתי מפי פלו' ואפי' יכחישנו אותו פ' יכול להעיז פניו ולומר לו מפיך שמעתי בזה אינו נאמן מן התור' אלא מדבריהם וצדקו דברי הרב ז"ל שבאותו הפ' אינו עוסק אלא בדברים הצריכין משפטי עדות ולא מצינו ע"א נאמן אלא בג' מקומות מן התור' וא' מדבריהם ודברים ברורים הם. ולפי שהארכת בענין מילת' דעביד' לאגלויי ולפרש באיזה ענין נאמר אבא אחריך ומלאתי את דבריך:
הוי יודע ששני דברים הם בענין זה הא' מלתא דעביד' לאגלויי והשני גלוי מלת' ויש קצת הפרש ביניהם אף אם נסכים לדברי הרמב"ם ז"ל שהשוה אותן בדיניהן וכמו שאפרש בע"ה. וההפרש שביניהם הוא דמלת' דעביד' לאגלויי הוא הדבר שאין לנו בו שום ידיעה וגלוי לא בעדות ולא באומדן דעת' אלא מה שהעיד בו זה העד אלא שאינו במדרגת שאר עדיות שיוכל לעמוד העד בדבריו כנגד המכחישין אבל הוא באופן שיכול להתברר בירור אמתי כי שקר העיד בלי שום השמטה בעולם. וגלוי מלת' הוא בהפך מזה שהדבר קרוב לנו להיות נודע כמו שהוא מעיד זה אלא שהוא מכוסה ונעלם קצת שאח' שגלה לנו זה העד אותו כיסוי הוחזק הדבר בדעתנו כאלו נודע לנו ע"פ ראייתינו מצד מה שהי' כבר דעתנו נוטה לזה. ואלו שני הענינים אע"פ שהם בידיעתנו בהפכי' במציאותם דבגלוי מלת' העדות מאוחר אל הדבר הנודע באומדן דעתנו ובמלת' דעביד' לאגלויי העדות קודם אל הדבר המסמך אותו בדעתנו אבל הם אחדים ושוין בענינם להתקרב אל האמת והאמנה. ואין ספק שאם במילת' דעביד' לאגלויי ע"א נאמן כ"ש בגלוי מלתא אבל אפשר היה לומר שיהא נאמן בגלוי מלתא ולא יהא נאמן במלתא דעבידא לאגלויי לפי שבגלוי מלתא כבר נגמר' ידיעת הדבר עכשו אחר גילוי זה ואין אנו סומכין בזה על ענין עתיד לבא אבל במילתא דעבידא לאגלויי הדבר שאנו סומכין עליו הוא ענין העתיד לבא שיבא מי שיכחיש לזה שהעיד עדות זו ואפשר הוא שזה יסמוך שלא יבא מפני סבות ומקרים כי לא תדע מה ילד יום ומ"ה אבעיא לן בגמ' במילתא דעבידא לאגלויי טפי מבגלוי מלתא וכמו שאפרש בע"ה. והא דפליגי רב אחא ורבינא (יבמות ל"ט ע"ב) בהדין הוא אחוהי דפלניא אי סגי קרוב או לא לאו למימרא דס"ל למאן דאית ליה דלא סגי דבגלוי מלתא בעי עדים אלא דס"ל דהא לאו גלוי מלתא בלחוד הוא. ואחר הקדמ' זו נחקור במקומות שנזכרו אלו הענינים בגמ' ובדברי המפרשים ז"ל:
ונתחיל בגלוי מלתא גרסינן בפרק החולץ (שם) ואשתמודענוהי דהדין פ' אחוהי דמיתנא מן אבוהי הוא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וח"א בקרוב ואפי' אשה והלכת' גלוי מלת' בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה מהימני וכתב עלה הרי"ף ז"ל דלאו מילתא דאיסור' קא מסהדי ולאו אממונא קא מסהדי אלא מלת' בעלמ' הוא דמגלו דהדין הוא גברא פלן והא ניהי אתתא פלניתא וכיון דמודעי לי' הכי הרי אתחזק גביה דההו' סהד' מפומ' דהאי קרוב או מפומ' דהאי אתת' דהאי ניהו פ' והי ניהי פלניתא הילכך שרי ליה לסהדא למסמך אפומייהו ולמסהד עליה דההוא גברא או עליה דההיא אתתא בין לענין איסורא בין לענין ממונ' עכ"ל. ולפי פירוש של רבינו ז"ל בגלוי מלתא כתב הרמ"בן ז"ל דהיינו טעמא דמהימני' לנשים בסימני הבת וכדאמרי' בפרק בא סימן (מ"ח ע"ב) דכל הנבדקות נבדקו' ע"פ נשים דכיון דלאו אאיסור' ולאו אממונ' קא מסהדי כי היכי בדאומר זה אחיו של פלוני מהימן ה"ה לסימנין ועדיפא מינה דהכא אפשר למיקם עלה דמילת' אי הביאה סימנין אי לא משא"כ באחיו הוא. ויש תמהין ע"פ טעמו של רבינו ז"ל הוה לן להימוני קרוב או אשה בשנים כמו בסימנין ואנן לא מהימנינן להו בהכי וכדמוכח בפרק האומר בקדושין (ס"ד סע"א) דאמרי' התם דאין האב נאמן לומר בתי זאת בת י"ב שנים למכות ולעונשין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' אישות ואני כתבתי בפסקי נדה בזה הלשון ונראה דלא דמי עדות שנים לעדות סימנין וגם לא לעדות לומר זה אחיו של פלוני דהתם עיקר טעמו של דבר משום גלוי מלתא בעלמ' שאפשר לבדוק סימנין עכשו אם אמת הוא כדברי הנשים וכן אפשר שיש כאן עכשו מי שידע אם זה אחיו אם לא דלענין עדות קורבה בחזקה סגי כדמוכח בפ' יש נוחלין ולא בעי שידעו זה ידיעה ודאית אבל לענין מנין השני' לא מפרסמא מלתא כ"כ שידעו האנשים זה מתי נולד וזו מתי נולדה וא"כ עדות גמורה היא ואין סומכין בה אלא על עדים כשרים להעיד כשאר עדיו' של תורה כך נ"ל ע"כ כתבתי בפסקי נדה שלי הטעם שכתבתי בסימנין אמת הוא ואני מוסיף עוד בטעם הדין הו' גברא פלן לפי שהקדמתי בגלוי מלת' שכשבאין לפנינו איש ואשה לחליצה בודאי דעתינו סומכת שיבם ויבמה הן כאלו הענין נודע אלינו באומדן דעתא אלא שנעלם ממנו קצת וגלוי מועט אפילו מפי אשה וקרוב סגי ומלשון הרי"ף ז"ל הכתוב כאן למד הרמ"בם ז"ל מ"ש בפ"ד מהלכו' חליצה ויבום ז"ל ואפילו עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זהו פלונ' אחי פלוני וזוהי יבמתו וחולצין ע"פ וכן לשאר עדיות של תורה בין לעדות ממון בין לאיסור וכו' ועוד נשא ונתן במ"ש אחר זה ב"ה. וקצת תמה יש על הרי"ף ז"ל שהוא כתב בההוא דכל הנבדקות וכו' בהלכו' יבמו' שהטעם הוא משום דסמכי' אחזקה דרבא דאמר (נדה מ"ו ע"א) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ולמה ליה למיתלי טעמא בההי' דרבא שלא נאמרה אלא להחמיר ולומר גדולה היא שלא תמאן והיה לו לסמוך על טעמו ז"ל בפירש גלוי מלתא כמו שסמך עליו הרמ"בן ז"ל וזה צ"ע בדעתו ז"ל:
עוד נזכר גלוי מלתא בפ"ב דכתובות (כ"ב ע"א) בענין ערעור דפסול משפחה דמוקמיה ליה אחזקת כשרות אע"פ שהעידו שנים בפסול כיון שיש שנים מעידין בכשרות אע"פ שבערעור דגזלנותא לא מוקמיה ליה אחזקתיה משום דהכא גלוי מלתא בעלמא הוא. וכן נזכר בההוא פרקא (כ"ח ע"א) גבי מתני' דתנן זכור הייתי באשה פ' שיצאה בהינומא ואמרינן מ"ט כיון דרוב נשים בתולות נשאות גלוי מלת' בעלמ' היא. ונ"ל דהיינו טעמא דמצריכים הכא גלוי מלת' ולא סגי לן ברוב' והא רובא דאוריית' הוא אלא משום דקי"ל בפרק המוכר פירות (צ"ב ע"ב) דאין הולכין בממון אחר הרוב מש"ה אצטריכינן לגלוי מלתא. אי נמי משום דאיתרע האי רובא כדאית' בריש ההוא פרקא (ט"ז ע"ב). וראיתי מי שכתב דבעי' אחר עמו כי היכי דאמרי' לעיל מינה גבי זה כתב ידו של אבא משום דאפוקי ממונ' הוא ולא מפקין ממונא אלא בתרי ולא מקילינן משום גלוי מילת' אלא להימוני זה שהי' קטן אבל הרי"ף ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מה' אישות סתימו לה סתומי ונר' שהם סוברין דלא צריך אחר בהדיה כיון דאיכא רובא בגלוי מועט מפי זה שהי' קטן סגי. ונרא' דאזלי לטעמייהו במ"ש גבי ואשתמודענוהי וכו' דבין לענין איסור' בין לענין ממונא מהימני קרוב ואשה ודבריהם נראין וכן נראה מדבריו ז"ל בפרק י"ד מהלכות עדות. אבל המצריכין עד אחר בהדיה ס"ל כיון דהשתא מפקי' ממונא בהאי סהדותא ולאפוקי ממונא קא מסהדי בבציר מתרי לא אפשר ומסתייה להימוני זה שהי' קטן משום חד אבל בשאר דוכתי כל היכא דמסהדי בגלוי מלתא מהימני' לחד קרוב או אשה אע"ג דלבת' הכי מפקי' ממונא על סמיכות' דהאי סהדותא כיון דבעידן סהדות' דקרוב ואשה לא אתו לאפוקי ממונא כך נ"ל בדעתם ז"ל. ובפ' אלו מציאות (ל"ב ע"א) נזכר גלוי מלתא בענין שותף שנטל חלקו שלא מדעת חברו דגלוי מלת' בעלמ' הוא ואי לאו דאסיקנ' דצריך ב"ד לא הוה מהדרי' עובד' דגלוי מלת' בעלמ' הוא ובתרי סגי לגלוי מלתא שזה בתורת חלוקה נטל ולא נשאר ביניהם שתוף. ובפ' חזק' (ל"ט ע"ב) גבי מחאה למ"ד דבעי ג' אמרינן דטעמיה משום דבעינן גלוי מלתא ולא מיגלי מלתא בבציר משלשה וכן התם (מ' ע"ב) גבי מודע' אי דמתנה ודגטא גלוי מלת' בעלמ' הוא אלו הן המקומות שנזכר בהך גלוי מלת':
ואחר זה נזכיר המקומות שנזכר בהן מילת' דעביד' לאגלויי. תניא בפ' אם אינן מכירין (כ"ב ע"ב) אפילו בא אחד מסוף העולם ואמר קדשו ב"ד את החדש נאמן ואמרינן התם דטעמא משום דמילת' דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי ואפילו במאן דליתיה צורבא מרבנן כדאית' התם והויא הא מילת' עביד' לאגלויי משום דאי אזלינן לבית הוועד מגליא לן מלת' אי שקרא אסהיד דחזינן התם במועדותיהם ובמנין שטרותיהם מאיזה יום הם מונין ואי אפשר לאשתמוטי כלל האי סהדא אי שקרא אסהיד. וזה לא עלה כהוגן בדבריך. ואל יטעה אדם לומר שטעם נאמנות ע"א בקדוש החדש הוי משום דע"א נאמן באיסורין שא"כ למה הוצרכו בגמ' לטעמא דמילת' דעביד' לגלויי ועוד שעדות זו אף לענין ממון שייכא כגון לענין שכירות בתים ודומה לזה וכן אמרו בירושלמי (סנהדרין פ"ק ה"ב):
עוד נזכר בפרק האשה רבה ביבמות (צ"ג ע"ב) בענין ע"א ביבמה וכמו שהזכרת אתה דבעי התם אי מהימן אי לא ותליא הא מילתא אי הא דמהימן ע"א בעלמ' הוא משום דמילת' דעביד' לאגלויי לא משקרי אינשי וה"ה הכא אי משום דאיהי דייקא ומנסבא והכא לא דייקא משום דזמנין סניא ליה וכו' והרמב"ם ז"ל בפ' ג' מה' יבמות פירש דבין באומר מת בעלך בין באומר נתן לו בן במדינת הים הויא בעי' והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכבר כתבת אתה זה ואין כאן מקום להאריך שאינו מענין מה שאנחנו בו ופשיט רבא דמהימן אפילו במת יבמך להתירה לשוק וכן פסק הרי"ף ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל אבל לא למד מכאן דבמילת' דעביד' לאגלויי לא משקרי אינשי כמ"ש אתה שהרי לא כתב בכאן זה הטעם כמו שכ' בע"א לאשת איש וכמש"ל אע"פ שהטעם אמת הוא ממקום אחר כמו שאפרש אבל בכאן אינו מוכרח דשמא הא דפשיט רב' דמהימן לאו מה"ט הוא דדילמ' משקר אלא דסמכינן אאיהי דייק' ומנסב' ולא חיישינן לזמנין דסניא לי' וכן הרשב"א ז"ל בפ' האשה שלום וכן כתבת אתה:
עוד נזכר בפ' האשה שלום בשני מקומות האחד (קט"ו ע"א) דבעי' דע"א במלחמה אי מהימן אי לא ומספקא לן אי האי דמהימן ע"א הוא משום דבמילת' דעבי' לאגלויי לא משקרי אינשי ומהימן אפילו במלחמה או דילמא דלא מהימן מה"ט דאפשר דאפי' בכה"ג משקר אלא האי דמהימן משום דאיהי דייקא ומנסבא ובמלחמה לא דייקא דסמכא בדדמי. והשני בבעי' דע"א בקטטה (קט"ז ע"ב) ואיבעי' לן אי מהימן אי לא מהימן ובסגנון אח' אבעי' לן במלחמ' ובקטט' ולא איפשט' הני בעיי וס"ל לר"ח ז"ל דע"א במלחמ' ובקטט' לא מהימן דכיון דלא אפשיטו בעיי אזלינן בהו לחומרא אבל הרי"ף ז"ל כתב שם בהלכותיו דאפשיט' בדוכתא אחריתי דאשכחן לבתראי דעבדי עובדא בע"א במלחמה וכיוצא בה כמו שכתוב שם בהלכותיו וכן הרא"בד ז"ל כתב דאפשיט' מדוכתא אחריתי בר מההוא דוכתא דאייתי מיני' ראי' הרי"ף ז"ל וכן הרמ"בן ז"ל כתב דאפשיט' נמי מדוכתא אחריתי בר מהני דוכתי א"צ להאריך בזה בכאן וכן הסכימו האחרונים ז"ל דאפשיטא. ואני תמה אמאי לא פשטה זה מברייתא דפ' אם אינן מעידין (כ"ב ע"ב) דמינה משמע בהדיא דע"א במילתא דעביד' לאגלויי לא משקר. וממה שכתבת אתה נראה שאתה סובר דהתם שאני הוא ענין חמור כעינוי יום הכיפורים דאיכא כרת וירא' מדבריך ששם אפשר להאמין עד א' וליכא למיחש לשקרא שהעד מרתת בזה מתוך זה החומר ולא יעיד שקר. זה נראה שיצא מדבריך אע"פ שלח פירשת כן. ולפ"ז ל"ק מידי אמאי לא פשטוה וזה אינו מספיק כלל דאטו מי לא עסקי' דאסהיד הכי בשאר ירחי דלית בהו ההיא חומרא דכרת של יום הכיפורים ואלו העידו כן באדר ובכסליו מי לא סמכינן עליהו בפורים וחנוכה אואם העידו אחר יוה"כ מי לא סמכינן עלייהו בסוכה ולולב שאין בהם אותה חומרא ועוד אם מפני חומרא זו מרתת לאסהודי שקר שקרא כ"ש בא"א דמרתת שיש בה כרת ורבוי ממזרים בעולם ומה שאמרת ג"כ בקדוש החדש יש פרסום גדול מפני אותן סעודות שהיו עושין להם ולפ"ז נאמן משא"כ בא"א לומר מת בעליך דאפשר דטעי בדדמי שמת במלחמה אין זה אמת לפי הסוגיא אשר שם דהתם לא מספק' לן כלל בע"א שיעיד בדדמי אלא הא דמספקא לן הוא אי משקר אי לא משקר וכיון דאפשיט' לן דבקדוש החדש לא משקר ה"ה במלחמה ואין פרסום הדבר מעלה ולא מוריד בנאמנות העד כלל וזה ברור הוא. אבל מה שתרצתי בזה הוא הפך מסברתך שעדותו של ע"א אינו משתנה בין דבר חמור לדבר קל אי משקר בכלהו משקר ואי לא משקר אפילו בקל לא משקר דטעמא רבה יהבינן במילת' דבמילת' דעביד' לאגלויי לא משקרי אינשי ולא איתי' עליה משום חומר' וקול' אבל מה שאפשר לחלק בזה לענין קבלת עדותו שאפשר שבדבר חמור לא סמכינן אהאי חזקה ולא מקבלינן אע"פ שבדבר קל ממנו סמכינן עליה ומ"ה לא פשטינן לבעיין דבע"א במלחמה מההיא דקדוש החדש דאע"ג דהתם מהימן הכא לא מהימן משום חומר הערוה זה תרצתי בזה. ועכשיו אני מוסיף עוד לתרץ דמש"ה לא פשטו לה מהתם משום דבברייתא ליתיה לטעמ' מפורש אלא דבגמ' מפרשי' טעמ' ואמרינן משום דבמילת' דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי וכיון דהאי טעמ' פירוש' בגמ' הוא ולא מעיקר בריית' לא פשטינן לבעיין מינה דדילמ' אי מעייני' בה משכחינן בה טעמא אחרינא דלא שייך בע"א במלחמה. א"נ יש לומר ברייתא לא שמיע להו וכן הוצרך לתרץ הרמ"בן ז"ל בההיא דפ' בתרא ביבמות (קכ"ב ע"א) אבל על ששים בני אדם וכו' דס"ל ז"ל דמההיא איפשיטא בעיין והאי דלא פשטוה בגמ' מהתם ברייתא לא שמיע להו אף אנו נאמר כן בההיא דקדוש החדש וכיון דס"ל לרבוותא ז"ל דאפשיט' בעיין מכלל דס"ל דבמילת' דעביד' לאגלויי לא משקרי אינשי דהא אמרינן דבמלחמה לא דייקא ומשם למד הרמ"בם ז"ל דעד אחד נאמן דבר תורה דכל כה"ג בין בממון בין באיסור דכיון דמשום דלא משקרי הוא בכלהו מהימן ואישתמיטתך הא מש"ה נסתפקת בסברת הרמ"בם ז"ל. ומה שיש לספק עליו עוד אכתבנו בע"ה. ויש תמה בדברי הרי"ף ז"ל שכיון שהו' סובר דבעיין איפשיט' א"כ משום דלא משקר הוא וכמו שכתבתי א"כ מאי כתב ז"ל בבעיין בעד א' בקטטה לא איפשיט' ומשמע דאזלינן בה לחומר' וכ"כ הרמ"בם ז"ל בריש פרק י"ג מהלכות גרושין וזו קושיא הקשה הרשב"א ז"ל ולא העלה בתירוצה כלום והרמ"בם ז"ל הרגיש בקושי' זו ונתן טעם בדבר משום דחיישינן שמא שכרה אותו וזה יותר קשה שלא הוזכר טעם זה בגמ' על ענין זה ובסוף פרק (מי שאחזו) [התקבל] (ס"ז ע"א) נזכר על ענין אחר ועוד אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו וכיוצא בזה אמרו בגמ' כתובות (ל"ו ב') ובמכות (ה' ב). ואפשר שהרי"ף ז"ל מה שכתב דבעיין דעד א' בקטטה לא אפשיט' לאו למימר' דאזלינן בה לחומר' כמו שהבין ממנו הרמב"ם ז"ל אלא לומר דכי היכי דבעיין דע"א במלחמה לא איפשיטא בדוכת' הכי נמי בעיין דע"א בקטטה לא איפשיט' ואי איכא למימר דבמלחמה מהימן ה"ה לקטטה דחד טעמא אית להו וכיון שכתב במלחמ' מהימן ה"ה לקטטה וזה לא הי' לרב ז"ל לפרש זה תקנתי בדברי הרי"ף ז"ל. ועכשו אני מוסיף לומ' דבעי' דע"א בקטטה לא אפשיט' ולחומר' ולא ילפינן מע"א במלחמה לעד אחד בקטטה דהא דאיפשט' לן דע"א במלחמה מהימן לאו משום דלא משקר הוא דאפשר דמשקר אפי' בכה"ג אלא משום דאיהי דייק' ומנסבא ואפי' במלחמ' משום חומר שבסופה וכיון דאפשר דמה"ט הוא דמהימן במלחמ' ליכ' למילף ממלחמה לקטטה דבקטטה ודאי לא דייקא שהשנאה מקלקלת השור' ותסתייע סבר' זו מדבעו לה בקטטה ובמלחמ' ואי כי הדדי נינהו ליסגי במאי דבעו לה בחדא מינייהו ואי לא איפשיט' או איפשיט' ה"ה לאחריתי ואמאי בעו לה בתרווייהו והוה ליה למפרך ולאו מי איבעי' לן זמנא אחרינ' וכיוצא בזה פירשו המפרשים ז"ל בבעיא דהחליד במיעוט סימנין (חולין ל' ע"ב) אלא ודאי משמע דאפשר למפלגי בין מלחמה לקטטה ומש"ה איבעיא לן והתם זה אפשר שהוא דעתו של הרי"ף ז"ל והוא דוחק שהרי בפשיטות תפסו בגמ' דבמלחמה לא דייקא דסמכא בדדמי והוא האמת וגם הרמ"בם ז"ל תופס בפשיטות דהא דאפשיט' לן הוא משום דע"א לא משקר במילת' דעבידא לאגלויי:
עוד נזכר מילתא דעבידא לאגלויי בבכורות פרק כל פסולי המוקדשי' (ל"ו ע"א) גבי נאמן לומר הכהן בכור זה נתן לי ישראל במומו ואמרינן התם דטעמ' משום דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי וה"ה לעד אחד דנאמן דהא אפילו עד מפי עד איכא מאן דמכשר התם:
עוד נזכר מילתא דעבידא לאגלויי בפרק המקבל (ק"ו ע"א) גבי ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא וקי"ל דפירות בחזק' אוכליהם משום דמילתא דעביד' לאיגלויי היא לאטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן וזה אינו דומה כלל לאלו שהזכרנו ולישנא בעלמ' הוא למימר דכיון שאפשר להתברר מפי עדים כמה שנים הן לא עבדינן בה עובדא ושבקין לפירי בחזקת אוכליהן. אלו הן המקומו' שהוזכרו אלו העניני' ומתוך הדברי' נתברר לך שסברתך במה שאמרת שאותה של ר"ה אינה כ"כ מילתא דעבידא לאגלויי כמו זה של פלוני מת אבל היא למטה ממנה שאינה נכונה כלל דאדרב' בההיא אפשיטא לן דמהימן ובהא איבעיא לן ולא אפשיטא בדוכת'. ואחר שנתבררה סברת הרמ"בם ז"ל בנאמנות עד אחד במילתא דעבידא לאגלויי בין בממון בין באיסור ונתברר מאין הוציא דבר זה הרב ז"ל אשוב לקושייתך שהתקשית ענין לאחוז בזה דרכך ואוסיף אומץ כהנה וכהנה להקשות עליו ולתקן הכל בחזקת היד:
קשיא לך היאך אפשר לומר דטעמא דע"א הוי משום דלא משקר במילת' דעבידא לאגלויי והא בהדי' אסיקנא בגמ' בפרק האשה רבה (פ"ח ע"א) דמשום עגונא אקילו בה רבנן משום דאיהי דייקא ומנסבא. וזאת הקושיא לפי דעתך אינה רק על הרמ"בם ז"ל. ולפי מה שכתבתי לא עליו תלונותיך כי אם על הגמר' היכי בעי לה מיבעיא גבי עד א' ביבמה ועד א' במלחמה ועד א' בקטטה והא מסקינן בתלמוד' דמשום דאיהי דייק' ומנסבא הוא וכ"ש לדידן דקי"ל דנאמן בחלחמה דקשה טובא ואמאי והא בעינן טעמ' דאיהי דייקא ובמלחמה לא דייק'. וכבר עמדתי על קושיא זו ומה שתרצתי בזה הוא דההיא מסקנא היא לקמאי דהא רבי זירא הוא דאסקה הכי אבל לבתר הכי איסתפקא להו בגמ' אי ההיא מסקנא עיקר או אית בה טעמא אחרינ' ובעו לה מיבעיא ולא פשטיה עד דאתי בתראי ואיפשטא להו ועבדי בה עובדא כדעתו של הרי"ף ז"ל והנמשכים אחריו לדעתו. זה תרצתי מסברא ואח"כ מצאתיו בתושפות רבותינו הצרפתים ז"ל גבי עד א' ביבמה בזה הלשון או דילמא טעמא דע"א משום דייקא ומנסבא. וא"ת תפשוט ליה מדלעיל מדפרשינן טעמא דריש' דמתני' משום דייק' ומנסבא י"ל דקא מיבעיא לי' אי האי טעמ' דמילתא דעבידא לאגלויי וכו' נמי עיקר וחדא מתרי תלת טעמי נקט עכ"ל התוספות ועכשיו אני מוסיף עוד לתרץ דודאי טעמא דאיהי דייק' ומנסבא אצטריך ליה משום דהתם בריש פרק האשה רבה קא בעי נמי טעמ' דמתניתין דתנן דהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי עבד וכו' ובהני לא סגי טעמא דלא משקר וטעמא הוי משום דאיהי דייקא אבל אי בעד אחד איכא טעמ' אחרינא דלא משקר לא אסקינן מידי התם דתו לא אצטרך לההוא טעמא התם דהא טעמ' דאיהי דייקא סגי לעד א' ולעד מפי עד וכו' אבל בע"א במלחמה דטעמ' דאיהי דייקא ליתיה בעינן לה מיבעיא אי מהימן אי לא מהימן ואי פשיט להו לבתראי דמהימן ולא קשיין תרתי מסקנ' אהדדי דבע"א אפילו היכא דלא דייקא מהימן משום דלא משקר ובעד מפי עד דאיכ' למיחש לשקרא היכא דאיכ' למימר דאיהי דייקא מהימן ובמלחמה דלא דייק' לא מהימן וזה עולה יפה. ואח"כ מצאתיה בהגהות הרמ"ך ז"ל. ושמעתי שיש מחרצין דלעולם בעי טעמ' דדייקא ומנסב' כמסקנ' דריש פרק האשה רבה והא דבעינן לה ביבמה ובקטטה היינו למימר' דדילמ' דיוקא זוטא דייק' אבל דיוק' רבה לא דייקא. ולע"ז עד א' אינו נאמן לעולם בממון והרמ"בם ז"ל לא רצה זה ולישנ' דגמר' מסייעי ליה דבמלחמה לא דייק' כלל לא דיוק' רבה ולא דיוקא זוט':
ואחר שתרצתי הקושי' המפורסמת שהקשת לך על זה אשוב להקשות על סברתו של הרמ"בם ז"ל שהוא מאמין עד א' במילת' דעבידא לאגלויי אפי' בממון אמרינן בפרק שני דייני גזירות (ק"ז ע"א) מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בית דין יורדין לנכסיו ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ומפרש ר"פ טעמא התם (שם) דמיירי ששמעו בו שמת בעד א' איהי דאי בעיא לאינסובי מנסב מזוני נמי יהבינן לה בניו ובנותיו דאי בעו למנחת לנכסיה בעד א' לא מצו נחתי מזוני נמי לא יהבינן להו ע"כ בגמ' והרי זה מפורש שע"א אינו נאמן בממון. וזה לי זמן מרובה בעברי על שמועה זו תמהתי על הרמ"בם ז"ל במ"ש בפ"ז מהלכות נחלות ז"ל אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראי' ברורה שמתו מורישן אבל אם שמעו שמת או שבאו עכו"ם מס"לת וכו' עכ"ל שם למה לא כתב אבל אם בא עד א' דהוי' רבותא טפי משמיע' מעכו"ם מס"לת דלכאורה משמע שזה הלשון מתפרש בכלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט ועד א' המעיד שמת ראיה ברורה היא כיון שאינו מעיד בשמיעה ולא בדדמי. והעליתי באותו זמן זה הלשון בדוחק שבכלל שמעו בו שמת הויא עדותו של עד א' אע"פ שאין כן נראה דעתו ז"ל שכיון שהוזכר בפי' בגמ' וכמ"ש לא הוה שביק רבינו ז"ל מאי דמפורש בגמ' ולחזור אחר עכו"ם מס"לת שלא בא מפורש בגמ'. ואין דרכו של רבנו ז"ל לסתום אלא לפרש ומבין ריסי עיניך נכר שאתה מישב כל זה על דרך זו שהרמ"בם ז"ל אע"פ שבשאר עדות ממון ס"ל דעד א' מהימן במילת' דעבידא לאגלויי אפ"ה בעדות נחלה לא מהימן ויהי' בכלל שמעו בו שמת כעד אחד. ותסתייע סברא זו מאותה שבפרק שני דייני גזרות שכתבתי אע"פ שלא הזכרת אותה. אבל אתה הבאת ראי' לזה ממ"ש רש"י ז"ל בפ' האשה שלום (קי"ז רע"א) גבי מתני' דמנן אמ"ל ב"ה מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה ע"פ וכתב עלה רש"י ז"ל דרחמנ' אמר ע"פ שני' עדי' יקום דבר ולענין נשואין דיד' הוא דאקילו רבנן משום עגונא ואין זה אלא תוספת בלבול דקרא דע"פ שנים עדים לאו בנחלה כתיב אלא בכל ממון כתיב ונחלה בכלל וא"כ מניין לו לרמ"בם ז"ל לחלק בין נחלה לשאר דיני ממונות ועוד שהסברא בעצמה אינה מתקבלת וכי מה חומר יש בנחלה יותר משאר דיני ממונות אדרבה מצינו בה צד הקל שבשמיעה קלה משוי ליה ודאי יורש למיכל פירי כדאית' בפ' המפקיד (ל"ח ע"ב) דוק ותשכח ולא אשכחן כה"ג בשום דוכתא בממון והדין נותן כן כיון שאין כאן בעל דין שיחלוק כשאר תביעת ממון ואנן לא טענינן למי שאינו כאן ששמענו בו שמת להפקיע זכות זה שזכה בירושתו וכן נמי מצינו צד הקל בנחלה יותר מהיתר אשה בענין אי בעי למימר מת וקברתיו או לא וכמ"ש הרמ"בם ז"ל בפ' הנז' וכיון דנחלה קילא משאר ממון ומהיתר אשה וכדאמרן היאך אפשר להחמיר בה שלא להאמין בה עד א' כי היכי דמהימן בהנהו דטעמ' דלא משקר כי היכי דאיתיה בהיתר אשה ובשאר ממון ה"נ איתיה בנחלה ואין לעשות בה חומרא לפנים משורת הדין אדרבה מצינו בה קולא וכמ"ש. הלכך אין הרמ"בם ז"ל בסברתו זאת להאמין עד א' בממון יוצא מידי קושיא. ועוד מנין לו לרבינו ז"ל להשוות דין גלוי מלתא למלת' דעביד' לאגלויי ואם הרי"ף ז"ל כ' דגלוי מלתא מהימן ע"א ואפי' קרוב ואפי' אשה מנין לנו להוסיף על דבריו ולומר דה"ה במילת' דעביד' לאגלויי וכמו שסיים דבריו הרמ"בם ז"ל בפ"ד מהל' יבום והוסיף על דברי הרי"ף ז"ל שזהו דבר העשוי להגלות דשמא גלוי מלת' עדיף ממילת' דעביד' לאגלויי וכמו שהקדמתי למעלה והבו דלא לוסיף עלה וכ"ש לפירוש הרי"ף ז"ל בפירוש גלוי מלתא כאשר הזכרתי:
ועכשיו אתקן דעתו של הרמ"בם ז"ל והשיכותי מעליו כל אלו התלונו'. כבר ידעת דדבר שבממון ודבר שבערוה שוין הן בדינן לענין עדות דהא תלמודא בגז"ש ילפינן הכי בפרק האומר בקדושין (ס"ה ע"ב ע"ש ועי' בסוטה ג' ע"ב) נאמר כאן יקום דבר ונאמר להלן כי מצא בה ערות דבר וכו' ולא מצינו צד הקל בדבר שבערוה יותר מדבר שבממון שא"א להקל בערוה יותר מבממון אדרבה מצינו צד הקל בדבר שבממון שהודאת בע"ד כק' עדים מה שאין כן בדבר שבערוה שאפילו שניהם מודים בעי' עדים כדאיתא התם (ס"ה ע"ב) ובממון הא דמהני הודאת בעלי דינין הוא משום מיגו דאי בעי יהיב לי השת' או משום גזרת הכתוב מדכתיב כי הוא זה וכמו שפירש רש"י ז"ל התם אבל בדבר שבערוה לא מהניא הודאה כלל כיון דמחייבא לאחריני כדאיתא התם (שם) והרי דבר שבערוה חמור מדבר שבממון. וא"ת והא אשכחן דבר שבערוה קיל טפי מדבר שבממון שהיא נאמנת לומר מת בעלי לינשא ולא להכניס אחים לנחלה (יבמות קי"ז רע"א) וכן בע"א מפי עבד ומפי שפחה. הא לא קשיא מידי שהרי אמרו דטעמא דהני משום עגונא הקילו מדבריהם משום דאיהי דייק' ומנסבא. משום חומר שהחמרת עליה בסופה וזאת הקולא ג"כ עם היותה מצומצמת הרבה שהרי התנו בה תנאים רבים שתהא בצד שתהא היא דייקא ומנסבא וגם החמירו בסופה כדי שתהא דייקא טפי וגם משום עגונה וכ"ז אינו אלא מדבריהם אבל מ"מ אלו הוה אפשר למימר בממון ה"ט דדייקותא ה"נ דיינינן בהאי סהדותא דבכמה דוכתי אשכחן דדייני' בממון באומדן דעתא כדאי' בפ' מי שמת (קמ"ו ע"ב) ובפרק אף על פי (נ"ד ע"ב) וסמכינן בחד סהדא ובאשה וקרוב לאורעי שטרא ולאפוכי שבועתא כדאי' בפ' הכותב (פ"ה ע"א) והכשירו עדי עכו"ם בערכאות משום חזקה לא מרעי נפשיהו כדאי' בפ"ק דגטין (יו"ד ע"ב) ובהני מילי ליכא גזרת מלך אלא לידע האמת בכל אותו צד שאפשר מבלי שום חשש שקרא הילכך כיון שבממון איתה להאי קולא אי מקילינן הכי באשה משום עגונא עם צרוף טעמים אחרים אינו תמה והא דמהימני לה לינשא ולא להכניס אחין לנחלה היינו משום דנישואיה הוא מעשה תלוי בעצמה והיא תחוש לעצמה לסמוך על דייקותה או על ידיעתה כשהיא מעידה בכך אבל הכנסת אחים לנחלה הוא מעשה התלוי בב"ד ומשום דיקות' וידיעת' אין לנו לעשות מעשה אא"כ דקדקנו באותו עדות כמו שדקדקה היא אבל אחר הדקדוק נישואיה והכנס' אחין לנחלה שוין הן. וכיון שאין זו קולא לגבי' אשה אלא משום טעמא דדייקא ומנסבא מה שאין לומר כן בהכנסת אחין לנחלה א"כ כי ליתיה לה"ט דאיהי דייק' ומנסבא חזרו נישואיה והכנסת אחין לנחלה שוין בדיניהן ואין לנישואיה קולא יותר מהכנסת אחין לנחל' אדרב' מקילין בהכנסת אחין לנחלה דלא בעי' וקברתיו ובנישואיה בעי' וקברתיו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' נחלות פ"ח וקצת תימה נראה בדבר שבראש אותו פרק היקל באשה יותר מנחלה להאמין שמיעה ובענין מת וקברתיו היקל בנחלה יותר מנישואיה. ואינו קשה כלל דכל היכא דאיתיה לטעמא דאיהי דייקא ומנסבא נישואיה קילי מהכנסת אחים לנחלה ובדליתיה לה"ט אפשר להקל בממון יותר מחומר הערוה ומש"ה לא בעינן בנחלה מת וקברתיו שמה שהצריכו כן בנישואי' חומרא בעלמא היא. ואחר שנתישב זה דברי הרמב"ם ז"ל מתוקנים הם שכיון שהוא סובר דאיפשיטא בעיין דע"א במלחמ' דמהימן והוא סובר דמשום טעמא דלא משקר היא דמהימן וכל זה אפשר הוא וקרוב למוכרח א"כ ליתיה לטעמא דאיהי דייקא בע"א וכיון דליתיה לההוא טעמ' א"כ נישואיה והכנסת אחין לנחלה שוים הם. והרי גלוי מלתא ומלתא דעביד' לאגלויי שוין הן בדינן דבין באיסור בין בממון ע"א נאמן שאם באיסור נאמן כ"ש בממון הקל שלא מצינו קול' בערוה בזה אלא מטעם דאיהי דייק' והשת' לא אצטרכינן לההוא טעמא וכיון דליתיה לההוא טעמא אין להקל בערוה יותר מבממון וכדפרישית וזה ברור. ומתני' דפרק האשה שלום (קי"ז ע"א) ליתה אלא בנשאת ע"פ עצמה אבל בנשאת בע"א אחים נמי נכנסים לנחלה ומ"ש רש"י ז"ל שם שאין אחין נכנסין לנחלה ע"פ משום דע"פ שנים עדים יקום דבר כתיב כבר עמדתי על זה ולא קשה מידי דודאי כל דבר שבממון דלית ביה טעמא דאיהי דייקא אין דנין בו אלא בעדים דע"פ שנים עדים אמר רחמנא וע"א במילתא דעבידא לאגלויי אי לא משקר הרי הוא כשנים ואי משקר לא הוי כשנים ומילתא דאיבעיא לן בגמ' ולא אפשיטא לא נחת רש"י ז"ל לפירוש' ופריש לה סתמ' וקושט' הוא דבממון שני עדים בעי' וע"א אי לא משקר במילתא דעבידא לאגלוי מתורת שני עדים הוא דמהימן דאנן סהדי בהכי וע"פ ידיעתינו אנו דנין כי אנו היודעים ועדים שזה אמת הוא ובמילתא דאתחזקא לדידן דהכי הויא שפיר מקריא העדאת עדים כדמוכח בפ"ק דב"מ (ג' ע"א) בההיא דרבי חייא קמיתא דאמרינן התם והא הכא דאנן סהדי כיון דתפיס וכו' והשוו שם בעלי הגמ' דעתנו זאת להעדאת עדים דוק ותשכח. והא דמשמע בפ"בת דכתובות (ק"ז ע"א) שאין הבנים נכנסים לנחלה ע"פ ע"א לא קשה מידי מכמה אנפי חדא דכיון דבדוכתה איבעי' ולא איפשיטא נקטוה התם לכשתמצ' לומר דאינו נאמן לא מוקמינן בהכי דלאו תרוצי קא מתרצת לה תירץ בנשא' ע"פ עצמה שהיא נזונת ואין הבנים נזונין. ועוד דההיא אוקמתא אליבא דשמואל היא ולרב לא צריכים לה וכיון דלא קי"ל כותיה דשמואל אלא כותיה דרב לא דקדקו בעלי הגמ' לתרוצה אליבא דהלכת' וכיוצא בזה כתוב בחדושי הרא"ה ז"ל בריש פ' הפרה בשם התוס'. ועוד דההיא בששמעו בו שמת בעד מפי עד היא דהשתא איהי מנסבא ואינהו לא נחתי לנכסיה והיינו דאמרי בשמעו בו שמת בע"א ולא אמרינן בשידעו בו שמת בעד א' משמע שהעד אינו מעיד אלא בשמיע' אבל אם העד העיד בידיעה וראיה ודאי מהימן אפילו למיתת אחין לנחלה וכן נמי אם שנים מעידין מפי ע"א נאמנין אפילו לנחלה וכ"כ הרי"ף ז"ל בגלוי מלתא בפרק החולץ. והרמב"ם ז"ל המשוה דין גלוי מלתא למילתא דעבידא לאגלויי ה"ה והוא הטעם וז"ש הרמב"ם ז"ל אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן וכו' פירוש ולאפוקי שאין נוחלין בעדות האשה שהיא נשאת בה מטעם דאיהי דייק' ומנסבא שאין זו ראי' ברורה לנו והיא תחוש לחומר שבסופה ותנשא והנכסים ישארו בחזקתן עד שתהיה לב"ד ראיה ברורה ובכלל ראיה לרמב"ם ז"ל הוי ע"א שהרי גלה דעתו בסוף ה' גרושין ובפ"ד מהלכו' חליצה שע"א הוא נאמן מן התורה לומר מת פלוני ומש"ה כשפירש הראיה שאינה ברורה לא הזכיר עדות ע"א אבל אמר ז"ל אבל אם שמעו בו שמת או באו עכו"ם מסל"ת וכו' ובודאי אלו הי' בכלל זה ע"א הי' מזכירו לרבותא אלא ע"א אינו בכלל ומ"ה לא אדכרי' כלל ואדכר מסיחין ושמיעה וסתם שמיעה אינה בע"א אלא או בקלא או בעד מפי עד מפי עבד ומפי שפחה או מפי האשה עצמה ובכ"מ שהוא מזכיר רבינו ז"ל עדים בענין זה ע"א בכלל שהרי גלה לנו דעתו שע"א כמאה עדים הוי בענין זה. זה העליתי בענין נאמנותו של ע"א מלבד טענות אחרות שיש לי בנדון הזה מצד עדות מסל"ת וענינים אחרים מדרכי סברא כלם נכוחים למבין אבל תקעתי יתד בטענה זו לפי שנמצאת פשוטה לרמב"ם ז"ל ולא נמצא בפירוש לזולתו הפך אלא דרך דחייה וסברא בלתי מוכרחת. ובכל כה"ג אמרי אפי' בחכמי התלמוד לא שבקיה מאי דפשיט ליה למר משום מאי דמספק' ליה למר וכ"ש באלו המקומו' שנהגו להתנהג ע"פ סברותיו וכן נהגו הגאונים ז"ל לפסוק כמאן דאיתיה מאריה דתלמוד. וגם בעלי התלמוד אומרים (עירובין צ"ד ע"א) אתרי' דמר היא וכ"ש בנדון שאין מערער בעל דינו כמסתפק על עדות זו שאין מי שמסתפק לומר שזה העלוב לא מת והדברים הם אצלנו כאלו נטבע בפנינו והמחזיק בנכסי' להיות הדבר ברור אליו אינו מעכב מלהחזיר הפקדון אלא שרוצה לעמוד בזה על הדין. ונפתולי אלהים נפתלתי גם יכולתי ויצא הדין לאמתו ומלאכת שמים היה בידי זכרה לי אלהי לטובה. ועל הכתב. משיב כהלכה. וכענין שואל. חכם ודן מדניאל. החכם הנכבד ר' משה גבאי נר"ו: