שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/פ
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פ
[עריכה]ענין פ: השער הרביעי והוא מצד ידיעתנו בזה מבלי השגחה לעדות המעידין כבר הסכימו רבוואתא ז"ל דאע"ג דלהיתר אשה להנשא בעדי מיתה בעינן שיעידו במיתה וקבורה היכא דחיישינן דדילמא מסהדי בדדמי כגון מים שאין להם סוף ומלחמה ושלוח נחשי' ועקרבי' וכיוצא בהם אפ"ה היכא דאיכ' תרי סהדי בהנהו מלי דחזקתן למיתה ואבד זכרן אחר כך שהאחין יורדין לנחלה אע"פ שאין אשתו נשאת דחומר הוא שהחמירו באיסור כרת משא"כ בממון וכבר כתב זה הרמ"בם ז"ל בפ"ז מהלכות נחלות והעיד שלא שמע מי שחולק בדבר זה. וגם אנו רואי' שאין באחרוני' מי שחולק בזה וכן מצאתי בהל' גדולות. וצריך לתקן מה שקשה קצת בסברא זאת מלבד מה שהקשתי למעלה דמאחר שהחמרנו בנחלה יותר מהיתר אשה היאך נקל עכשו בנחלה יותר מההיתר וכבר תקנתי זה. אבל עוד קשה שכיון שאין שם עדי' שזה ודאי מת ויש צד שנוכל לומר שעדיין חי הוא ומפני אותו צד אסרנו האשה וכדאי' בפ' האשה בתרא (קכ"א ע"א) ואע"ג דיש הרבה צדדין למיתה לא הוה לן למעבד עובדא משום דרובייהו הן למיתה דהא קי"ל בפ' המוכר פירות (צ"ב ע"ב) ובפ' האשה שנתאלמנה (ט"ו ע"ב ע"ש). ובפ' המניח (כ"ז ע"ב) ובפ' הפרה (מ"ו ע"ב) דאין הולכין בממון אחר הרוב כשמואל דאמר הכי דקי"ל כותיה בדיני (בכורות מ"ט ע"ב) ופסק הרי"ף ז"ל וכן הרמ"בם ז"ל בפ"יו מהל' מכירה. וי"ל דשאני הכא דלאו רובא הוא אלא חזקה. וכן מוכיח לשון הרמ"בם ז"ל שכתב אם העידו העדים בדברי' שחזקתן למיתה וכו' זהו לשונו ואע"ג דלא אזלינן בתר רובא בתר חזקה אפשר דאזלינן. אלא שעדיין קשה דהתם (ב"ב צ"ג ע"א) משמע דשמואל ס"ל דאפי' דמאן דאזיל בתר חזקה ה"מ בחזק' דאית' קמן כגון גמל האוחר בין הגמלי' ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו אבל בעלמא לא וא"כ מנ"ל לרבוותא ז"ל למימר הכי. ויש לתקן בזה שאם היו סומכין על עדות זו לעשות בו מעשה לאלתר היתה הקושיא עליהם בחזקה דלית נגר ובר נגר דיפריקינה אבל הם לא אמרו כן אלא עם צרוף דבר אחר והוא אבדן זכרו וע"ז סמכו סברתן שכיון שבעניני' שחזקתן למיתה העידו וגם אח"כ אבד כל זכר לו וזה הוציא הספק של חיות שהי' לנו אנו אומרים דרך אומדן דעתא שזה ודאי מת ואנו סומכין בזה על אומדן דעתינו לעשות בו מעשה גדול כזה אע"פ שהחמרנו על אשתו ולא חששנו לעגונא לפי שבחומר כרת אין לילך אחר אומדן דעתא ובממון הולכין אחר אומדן דעתא. ומנלן דרבוותא ז"ל אזלי בממונא במר אומדן דעתא ומנ"ל ז"ל דעבדי הכי. הכי אשכחן ליה לרבינו האיי ז"ל דכ' בתשובה ז"ל סברא דילנא ודאבא מארי ז"ל ידיע בדיני מעולם למיזל בתר אומדנ' ומידק דייקנא לעולם בתר עקר מעשים שלא יהא בהם מרמה ועול ולמיזל בתר קושט' דמעשיה ולגלויי כל מילי וכו' כדאמרינן (שבועות ל' ע"ב) מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה וכו' ואמרי' (ב"ב קל"ב ע"א) הלכ' כר"ש בן מנסי' דאמר אין מתנתו קיימת שאלו היה יודע שבנו קיים לא הי' כותבן לאחרים וא"ר נחמן הלכה כר"ש בן מנסיא דאזיל בתר אומדנ' ורבואת' דהות בהון יראת שמים הכי הות סוגייהון ומנהגן כדאמר רב חסדא למרי בר איסק הכי דיינינא לך ולכלהו אלמי חברך (ב"מ ל"ט ע"ב) עכ"ל תשובה זו. ובכיוצא בזה כתב הרמ"בם ז"ל בפ"ב מהל' הלואה כללו של דבר כל שיעשה הדיין מדברים אלו וכונתו לרדוף הצדק בלבד שנצטווינו לרדפו ולא לעבר הדין על א' מבעלי דינין הרי זה מורשה לעשותו ומקבל שכר הוא והוא שיהיו מעשיו לשם שמים עכ"ל. ולכאורה היה ק"ק מ"ש הגאון ז"ל בתשובה על מ"ש הרי"ף ז"ל משמו בפ' הכותב דלית ליה לדיינא למימר קי"ל בהכי וכו' והיאך הוא חוזר עתה לילך אחר אומדן דעתא ובפ' אחד דיני ממונות אמרי' בהדיא דדיני ממונות שוין הן לדיני נפשות שאין דנין בהם מאומד ובמדרש קהלת לא הזכירו לשבח שלמה המלך שדן דין ב' נשים זונות מאומד וכן במ' ר"ה פ' אם אינן מכירין (כ"א ע"ב) אמרי' בקש קהלת למצוא דברי חפץ ולדון שלא בעדים והתרא' ויצאה בת קול ואמרה כתוב יושר דברי אמת ע"פ שני' עדי' יקום דבר. ואינו קשה כלל דהתם שהוא רוצה לסמוך לאורעי שטרא לאפוכי שבועת' ע"פ קרוב או אשה כשנים משום דאיהו קים ליה בגוי' האידנ' לית לן למעבד הכי אבל במאי דאמרי כ"ע דהכי הו' קושטא דמילת' לית לי' לאמנועי מלמעבד הכי אדרבא מחייב למרדף בתר קושט' להוציא דין לאמתו ולפ"ז סמכו הפוסקי' ז"ל בענין נחלה להוריד בה קרובים בעדות שדעת בני אדם אומדת שהוא מת וכן מצינו בעלי התלמוד מורידין לנחלה קרוב מסופק באומדן דעתא דאמרי' בפ' חזקת (נ"ח ע"א) ההוא גברא שמעה לדביתהו דאמרה לברתה אמאי לא צניעא הך איתת' באיסור' עשרה בני אית לי ולית לי מאבוך אלא חד. כי קא שכיב אמר להו כל נכסי לחד ברי ולא ידעי להי מנייהו אתו לקמיה דר' בנא' א"ל זילו חביטו ליה לקברי' דאבוכון עד דקאי ומגלי לכו מאן איהו אזלו כלהו ההוא דבריה לא אזל א"ל כלהו נכסי דהאי נינהו וכו' הרי שר' בנאה דרך אומדן דעת' בירוש' זו להפקיעה מאחרי' וליתנה לזה או שהוא אמד בדעתו שזה לא רצה לזלזל בכבודו הוא בנו ודאי. והכי מוכח לישנ' דגמ' דאמר ההוא דבריה לא אזל שרוב ממזרים יש להם עזות פנים או שאפילו תאמר אין כאן הוכחה שהוא בנו אבל אמר בדעתו של זה המת שכיון שהוא מסופק איזה מהן בנו וא"א לעמוד על ספק זה לעולם ולא רצה ליתן נכסיו אלא לא' מהם בודאי אומדן דעתא הוא שלאותו שהוא חפץ ביקר ובכבודו נותן נכסיו אפי' אינו בנו לא במזלזל בכבודו לעשות חבוט בקברו אפי' הוא בנו ודומה לשודא דדייני דאמרי' בפ' הכותב (פ"ה ע"ב) גבי נכסי לטוביה ואיך שיהיה ענין זה או יהיה בו ענין אחר הכל היא מאומדן דעת' וכיון שמצינו לרז"ל שהם דנין מאומדן דעתא למדו הפוסקים ז"ל לעשות כן בכיוצא בזה וכן מצינו להרא"ש ז"ל שהוא מגדולי האחרונים ז"ל ודיינא הוא ונחית לעומק' דדינא דן כמה דינים באומדן דעתא כמ"ש בס' חשן המשפט והביא כמה ראיות כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת וענין שלמה המלך היה ביותר מאומדן דעתא ע"פ רוה"ק עליו ונמנע מזה משום דלא בשמי' היא ולא הי' רשאי לדון אלא במה שאחרי' רשאים. והשתא בנדון הזה יש לנו אומדן דעתא שזה מת בלי ספק שהרי יצא בפני עדים שמעידין שהפליג בספינ' וידענו שלא בא למחוז חפצו וידענו שלא נטלוהו שבאין וידענו שאינו במקומו' שהן סביב המקומות שהיתה הפלגתו בהם וא"כ מה נשאר לנו לומר שזה העלוב או טבע בים ומת שם או תקעו השבאין תן בלבו ומת או יצא ליבשה והרגוהו לסטים ומת או נזדמן לו חיות רעות ואכלוהו והרי הוא מת או מת ברעב ובצמא ואם היה קיים כבר בא וכל אלו הצדדין הן למיתה ולא נשאר צד של חיים אלא אח' רחוק מאד והוא שנכנס במדבר והוא שם וכבר ידענו מאלו הארצות שאין זה מצוי כלל וכיון שיש לנו מה שמוציא זה הספק והוא אבדן הזכר שלא בא שום אדם מזכירו לחיים הרי הוא כמי שטבע במים שאין להם סוף בפני אדם ואפשר שנצול בחששא רחוקה ועם אבדן הזכר אנו מורידין קרוביו לנחלה וכן נמי בכאן מכמה צדדין שיש למיתה יש צד א' לחיים וכיון שאבד זכרו נכנס היורש לנחלה ע"פ ידיעתנו ואומדן דעתנו ומצאתי ירושלמי אפשר שהוא ראיה לזה הביאוהו המפרשים ז"ל ללמוד ממנו שעד א' נאמן במלחמה והכי גרסי' התם (יבמו' פט"ו ה"א) חד בר נש אתא ביומוי דרבי אמרין ליה ההו' פלן אמר לון מית ההוא פלן אמר לון מית אמרין ליה וכלהון מייתין אמר לון ואילו הוו בחיי' לא הוו מייתו ר' ירמיה בשם ר' חנניא מעשה בא לפני רבי ואמר מאן דנשאת נשאת מאן דלא נשאת לא תנשא ע"כ. וענין זה הירושלמי הוא שאותו אדם יצא עם סיעה של בני אדם ובשעת מלחמ' הי' כדמוכח התם וחזר לבדו והתחילו לבדקו אח' לא' היכן הוא והוא היה משיב על כל א' מת ואמרו לו על הנשארי' וכי כלן מתים הם והוא לא השיב בפשיטות מתי' הן אלא אמר ואם היו חיים לא היו באים ואמר רבי שאין מוציאין הנשים הנשואות אע"פ שנראה דבדדמי הוא מעיד ומ"ה לכתחלה לא מנסבינן להו והרי אנו יודעין בזה הנדון מעצמנו מה שידע ר' מעדות אותו עד שאמר ואלו הוון בחיין לא הוו מייתו ג"כ אנו אומרים זה שיצא בפנינו ולא בא והפליג במקום סכנה דהיינו במים שאין להם סוף וגם במלחמה תקראנה אליו מהשבאים שיצאו אליהם ואותן שהיו עמו הגיעו עד שערי מות ובאו וזה אלו היה בחיים לא היה בא וכיון דר' התיר הנשים הנשואות כ"ש שיש לנו להכנים האחין לנחלה שהרי הקלנו בענין זה בנחלה יותר מן הערוה כדעתו של הרמ"בם ז"ל והנמשכים אחריו וא"כ הרי יש לנו ראיה ברורה שנכסיו של זה הנטבע הן בחזקת יורשיו וברור הוא.
ונשלם השער הרביעי: