שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/לב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן לב[עריכה]
שאלה לב:
קסנטינא לדיין רבי מימון נ"גאר ישמרהו האל (בח"ב בסי' רמ"ב יש מענין זה ובח"ג סי' ס"ט מענין זה)
שאלת בענין הוציא כתב ידו לגבי יורש אם יגבה בו שטוענין ליורש:
תשובה: בפ' גט פשוט (קע"ה ע"ב) שנינו הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין וכתב עלה הרי"ף ז"ל דה"ה שנאמן לומר פרעתי כדין מלוה על פה דכיון דלא גבי מנכסי' משועבדי' לית לי' דינא דשטר' כלל ואפילו לענין לומר פרעתי וכן דעת הרמב"ם (פי"א מהל' מלוה ולוה ה"ג) ז"ל וכן דעת הרב בעל העטור ז"ל ודעת בעל ספר התרומות ודעת הרא"ש ז"ל והרבה חכמים אחרים ז"ל אבל רשב"ם ז"ל כתב שם ובפ' חזקת דלענין לומר פרעתי אית ליה דינא דשטרא וכ"כ הרז"ה ז"ל וכ"כ בשם הרמ"ה ז"ל וטעמא דידהו אע"ג דאינו גובה מנכסי' משועבדים משום דלית ליה קלא אפ"ה לא מהימן לומר פרעתי כדין שיש בו עדי' דחד טעמא אית להו דמצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי והחולקי' אומרי' דאינה טענה כלל דמצי למ"ל כיון שלא יהיה שם שעבוד קרקעות לא חששתי להניחו אצלך כיון שהייתי נאמן לומר פרעתי ואי משום חיוב שבועה אפילו במלוה על פה בלא כתב ידו איכא שבועה וכיון שלא הייתי חושש שתטרוף לקוחו' לא חששתי להניחו אצלך וא"ת א"כ היכי תנן גובה מנכסי' בני חורין לישנ' דגובה משמע דהלה כופר ואפ"ה גובה. ואיכא למימר דמיירי באומר לא לויתי דהוחזק כפרן אבל באומר לויתי ופרעתי לעולם אימא לך דמהימן. אבל הרשב"א ז"ל ס"ל דאינו נאמן כדעתו של הרז"ה ז"ל וז"ל בתשובה כך נוטה דעתי שאינו יכול לומר פרעתי דאטו מפני שאינו גובה מנכסים משועבדים אינו חושש לבני חורין שיש לומר נאמן כיון שאין הלה יכול לומר לו שטרך בידי מאי בעי אדרבה נאמן שהוא חושש מלהניח שטרו ביד המלוה ולפיכך מצי אידך למימר ליה שטרך בידי מאי בעי דבשלמא בשטר שיש בו נאמנות ללוה שהוא יודע שהוא נאמן לומר לו פרעתי אי נמי בשטר פקדון שהתורה האמינתו בטענה נאנסו אינו חושש אם הוא מניחו לפי שסומך על נאמנותו אבל כאן מי האמינו שיסמוך על אמונתו אלא שאתה בא להאמינו מפני שאינו מקפיד אם נשאר שטרו ביד המלוה ויגבה בו פעם שנית מבני חרי ואלו מצינו כן לבעלי הגמרא בפירוש היה מן הראוי לתמוה ולשאול למה כ"ש עכשיו שאין לו עיקר בגמרא שאין אומרים כן משקול הדעת. ואם מפני ששנינו אותה בהדי מלוה את חברו בעדים לא להשוותן בדינן לגמרי אלא לבני חרי וממשעבדי בלבד עכ"ל. ועוד האריך להראות פנים לסברא זו בראיות מהתלמוד ודברי טעם הן. וכן נראה קצת מדאמרינן בפ"ב דכתובות (כ"א ע"א) ובפרק גט פשוט (קס"ז ע"א) אמר אביי האי מאן דמחוי חתימת ידיה בבי דינא לא ליחוי בסופה דמגילתא דילמא משכח לה אינש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי ואי הוה נאמן למימר פרעתי מאי נפקא לן מינה ואי משום דלא ליתי לידי חיוב שבועה והא אפילו טעין ליה על פה מצי לאשבועי' אלא ודאי משמע דבכתב ידו לא מהימן למימר פרעתי ומש"ה לא ליחתים אלא בריש' דמגלתא. ויש לדחוק לדעת הגאונים ז"ל דאביי עצה טובה קמ"ל דשמא יאמר לו לא לויתי כלל דהשתא לא מהימן אפילו בשבוע' אם יש עליו כתב ידו שלוה והרבה חכמים ז"ל נסתפקו בדין זה. ולענין מעשה ששאלת אי אפשר לחלוק על הגאונים ז"ל וכ"ש במקומות שנהגו להתנהג ע"פ חבוריהם ופסקיהם וכ"ש היכא דאיכא אפוקי ממונא.
ולענין יורש כתב בעל התרומות ז"ל וז"ל מלוה שהוציא כתב ידו של לוה על יתומיו אע"פ שהם מודים שהוא כ"י אביהם אנו טוענין להם שהוא פרוע ונשבעין היסת שלא אמר להם אביהם שחייב בחוב זה ואם היה תוך זמן או שהודה החייב וציוה בחליו שהוא חייב לו כך וכך בכתב ידו או נמצא כתוב בפנקס שהוא חייב לו או שנדוהו עד שיתן ומת בנדויו ולא נתן הואיל ומודים שהוא כתב יד אביהם או שהיה כתב ידו יוצא ממקום אחר או שיש עדים מכירין כ"י גובין מהם אבל אם טוענין היתומי' שאינו כ"י אביהם ואין כ"י יוצא ממקום אחר ואף אין עדים שיקיימוהו אע"פ שהוא תוך זמן אין גובין אותה מהם שמא מזויף הוא ונשבעין היסת שאינו כתב יד אביהם עכ"ל. וכדעתו של הרא"ש ז"ל נראה שהוא דעתו של הרמ"בן ז"ל שהרי בפרק המוכר את הבית (ע' ע"ב) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דאסיקנ' התם דנשבע וגובה מחצה פי' משום דקי"ל דעסקא פלג' מלוה ופלג' פקדון כדאי' בפ' המקבל (ק"ד ע"ב) ופלג' דמלוה גובה דהוה ליה מלוה בשטר ופלג' דפקדון אינה גובה דטענינן ליתמי נאנסו כתב שם הרשב"ם ז"ל דמשתבעי יורשים שבועת המשנה שלא פקדנו אבא ויש אחרים אומרים דמשתבעי היסת וחלק עליהם הרמב"ן ז"ל ומסתברא ליה דלא משתבעי כלל ואע"ג דאי הוה אבוהון קיים הוה משתבע שבועה חמורה וכ"ש הכא דליכא על אבוהון אלא שבועת היסת דלא משתבעי כלל ואם אמר אביהם בחייו שהוא פרוע ויש עדי' בדבר או מצאו בפנקסו כתוב שהוא פרוע הדבר פשוט שאין על היתומים חיוב כלל לכ"ע ודבר זה לא ניתן ליכתב אבל מ"מ אם לא מצאו כתוב בפנקסו שהוא פרוע יש להחרים סתם דחרם סתם תקנת גאונים הוא ובכל מקום שיש לחוש שיש ממון לתובע ביד הנתבע והוא יודע בו מחרימין סתם כדי שיוד' ויש אומרים שהמוציא שטר חוב על היתומים שא"צ לקיימו שאין כאן טענת בריא לומר מזויף הוא ואוקמיה אדין תורה דעדים החתומי' על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ויש בזה קצת הוכחה בפ"ד דב"מ אך אין זה נכון כלל כדמוכח בהדיא בפ' יש נוחלין והאריך בזה הרמב"ן ז"ל פ"ק דגטין:
ומה ששאלת אם חולקים על הרמב"ם ז"ל ביורש כמו בלוה או שמא הכל מודים לו לא ראיתי בזה ענין מפורש. אבל נ"ל שאין לחלק בזה בין יורש ללוה דמ"ט ס"ל דלא מהימן למימר פרעתי משום דמצי אמר לי' שטרך בידי מאי בעי וכיון דמשום האי טעמ' הוא ה"ה דליורש מצי טעין אי אית' דאבוך פרען שטרא דידיה בידי מאי בעי וזה נ"ל פשוט. וה"נ מוכח בפרק המוכר את הבית (שם) דאיכ' מאן דאמר התם בשטר כיס היוצא על היתומי' דנשבע וגובה כלו ואע"ג דס"ל כנהרדעי דס"ל דעסקא פלג' מלוה ופלג' פקדון ופרכינן עליה אמאי גובה פלג' דפקדון והא מצי למטען נאנסו והוה סבירא לן למימר דטעמא משום דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי ואע"ג דלא קים ליה האי טעמא. אבל מ"מ יש מכאן ראיה דכל היכא דאיכ' למטען האי טענתא דשטרך בידי מאי בעי אפי' ליורש מצי טעין לה וא"כ לאותן שסוברין בכתב ידו דלא מהימן למימר פרעתי ללוה גופיה מהאי טעמ' הוא הדין דליורש לא מהימן מההוא טעמא גופה וזה מוכרח הוא כנ"ל. שוב מצאתי תשובה לרש"בא ז"ל שכ"כ בפירוש וכתב דכ"ש הוא דאם בטענת בריא של לוה דאמר פרעתי אמרינן דמצי א"ל שטרך בידי מאי בעי כ"ש בטענת שמא דיורש דמצי א"ל הכי ומזאת הטענה יש לפטור יתומים שהוציאו כתב ידו על הלוה שהוא נאמן לומר פרעתי לדעת הגאונים ז"ל שאם בטענת בריא של מלוה נאמן לומר פרעתי כ"ש בטענת שמא של יורשים. כתבתי לך זה להלכה אבל למעשה אין לחלוק על הגאונים ז"ל ובין לוה גופיה ובין ביורש אינו גובה כלל ומשתבע לוה אי קיים הוא. וליורש ליכא עליה אלא חרם סתם וכדכתיבנא ומיהו אם יראה לדיין לפתוח להם בזה בפשרה הרשות בידו שזהו משפט שיש עמו צדקה ומשפט שיש עמו שלום. שלום ואמת יהיה בימיך. יצו ה' את הברכה באסמיך. כנפש החותם אחיך. שמעון בה"ר צמח הכ"מ: