שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/שד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


עוד בגאיה לאסור קבורת המת בשבת על ידי עממין

ענין שד:

בר"ה בפ"ק (כ' ע"א) אמרינן כי אתא עולא אמר עברנא לאלול אמר עולא ידעין חברין בבלאי טיבותא דעבדינן בהדיהו כלומר שלא יהי' יום הכפורים ושבת סמוכים זה לזה. מאי טיבותא עולא אמר משום ירקיא רבי יוסי בר חנינא אמר משום מתיא ואסיקנא דכלהו אית להו משום מתיא ביום הכפורים ושבת ולא פליגי אלא ביום טוב ושבת דמאן דאמר משום מתיא ליכא דאפשר בעממ' אבל ביום הכפורים ושבת לא אפשר בעממין. ובסוגיא קמייתא דפ"ק דיבמות (ז' ע"א) אמרי דרך שקלא טריא קבורת מת מצוה תוכיח דדחיא עבודה ולא דחיא שבת לא על ידי ישראל מן התורה ולא ע"י עכו"ם מדרבנן דהא בהא תליא ואפי' בדיעבד לא התירו בפ' שואל (קנ"א ע"א) אלא בצנעא ובכדי שיעשו ולא נמצא בגמרא היתר אלא בשבת דשבות דמילה שנתנה שבת לידחות אצלה והרמב"ם ז"ל שהשוה שאר מצות למילה לא השוה אותם אלא לשבות אבל למלאכה גמורה לא ומי שהשוה אותם אפי' למלאכה גמורה מחו ליה מאה עוכלי בעוכלא והרמב"ם ז"ל כתב שהרב בעל העטור טעה בהיתרו הדלקת נר בסעודת שבת ע"י עכו"ם וכשהקשו לו איך נתיר זה ותאסור קבורת מת על ידי עממין היתה התשו' דמשום כבוד המת נגעו בה שלא יתעסקו בו עכו"ם אבל בשאר מצות שאין בהם זה הטעם נתיר ולא הגיעה הטעו' להתיר כן במת אם הי' אפשר לקבור את המת בעממין בשבת למה לא נקבע ר"ה בד' או בו' ונדח' תקיעת שופר שהיא מדאוריית' ושגור הוא בפי הרגילין בקבועין וכן הוא בתו' בפסחי' בפרק תמיד נשחט ובסנהדרין פרק דיני ממונות שטעם דחיה זו הוא שלא יבואו תרי שבי סמוכין זה לזה משו' מתיא וכ"כ הראב"ד ז"ל בהשגו' בה' קדוש החדש וכל הדחיות לא בד"ו פסח ולא גה"ו עצרת ולא אג"ו יום צום ולא זב"ד פורים אינם אלא מפני לא אד"ו ראש ומעולם לא נעשה מעשה כזה לקבור המת בשבת ע"י עממין אפי' בשעת הדחק:

ויש מתיר לישראל לקבור את המת בשבת שאפילו ע"י עממין אסור כמו שכתבתי למעלה ולמד זה ממילה שדוחה שבת וזה פלא להביא עצות מרחוק לסתור פשטי התלמוד שהרי בפ' אמרו בפ' שואל (קנ"א ע"ב) אפי' דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת וכו' שנ' במתים חפשי כיון שמת אדם נעש' חפשי מן המצו' ולא התירו לו אפי' טלטול אלא ע"י ככר או תינוק כדאי' בפ' במה מדליקין (ל' ע"ב) ובאחרון משבת (קנ"ו ע"א) אמרו נולד בשבת מת בשבת כלו' לפי שחללו עליו את השבת ימות בשבת ולא יוכלו לחלל עליו שבת ובירושלמי במס' כלאים (פ"ט ה"ד) ובכתובו' פ' הנושא (ה"ג) כשמת רבינו הקדוש ע"ש היה והיו דואגי' שמא חללו שבת אלא שהובטחו בבת קול שהם בני הע"הב ולא חללו שבת שדרך נס עמד' להם חמה והמתיר הזה למד זה בג"ש נאמר במילה וביום השמיני ימול ונאמר במת תקברנו ביום היום מה מילה דוחה שבת אף קבורת מת דוחה שבת ואין אדם דן ג"ש מעצמו ועוד דאיכא למפרך מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתו' וכמו שאמר בפ' המילה (קל"ג ע"א) ולא היה צריך ג"ש אלא מגופיה דקרא דבעומר ושתי הלחם ובלולב וסוכה ומצה ושופר דרשי' ביום ואפי' בשבת בלא ג"ש. ואפי' היינו דנין ג"ש זו היינו אומרים דיו לבא מן הדין להיו' כנדון ומה מכשירי מילה אינן דוחין שבת שהרי אין עושין איזמל בשבת לצורך מילה אף מכשירי קבורה אינן דוחין שבת וחפירת הקבר מכשירי קבורה היא שאין מצות קבור' אלא להכניסו בקבר ולהחזיר עליו העפר ואם מצא קבר פתוח אינו חייב לחצוב לו קבר וכמ' שאמר בשתי הלחם אם מצא קצור אינו קוצר ובגמ' לא הזכירו תקברנו ביום ההוא לומר שמצו' קבורה דוחה שבת ולדרוש ביום ההוא ואפי' בשבת כמו כל אותן שהזכירו בהם ביום ואפי' בשבת לפי שאי אפשר לדרוש כן לפי שזה נאמר בהרוגי ב"ד הנתלין ואין ב"ד דנין דיני נפשו' בשבת כמו שלמדו (סנהדרין ל"ה) מפ' לא תבערו אש וא"כ כשאמר הכתוב תקברנו ביום ההוא שהוא יום התליה אי אפשר לדרוש ביום ההוא ואפי' בשבת שהרי בחול נתלה ונדרוש בו ביו' ולא בלילה כמו שדרשו בלולב ושופר ובמחוסרי כפרה ובמילה ואם הלינו אחד מהרוגי ב"ד עוברים בלאו לא תלין ובעשה דקבור תקברנו ביום ההוא ובספרי דרשו לא תלין נבלתו על העץ מה עץ דרך בזיון ואם הלינוהו לכבודו אינם עוברים וכן הוא בפ' נגמר הדין (מ"ו ע"א) וכבודו הוא שלא יחללו עליו שבת שגנאי גדול הוא לו שיאמרו שנחלל עליו שבת. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם. והעול' מזה הוא כי נשארנו על שורשנו שקבורת מת מצוה אע"פ שדוח' עבודה אינו דוחה שבת אפי' לדהמע"ה כמ"ש בפ"ק דיבמו' (ז' ע"א) והוצרכתי להשיב על זה אע"פ שהוא פשוט משום דבד"ת כתיב ענה וכו':