שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/רנא
תלמסאן. על עניני היתום דוד פרג.
ענין רנא:
היורש דוד פרג בא לכאן, נע ונד מתהלך מאהל למשכן, כי הוא בסכנת עלוקה מסוכן, לאמר הב הב מהכסף המתוכן, צריך רחמי נשים רחמניות מעיסתן ופלכן.
ואני ניחר גרוני בקראי ואין קול ואין קשב, ואף על גב שאין דינו היום מסור בידי, כי כבר גדל ואין לו דין יתום, וגם כי נכסיו אינם במקומי ואין מוטל עלי מה שהוא חוץ למקומי, אבל מדת רחמנותי תכריחני להוציא מפי מלין במה שהוא מן הדין להעלות בדיני היתומים.
זה כבר הוא גדול ואין לאפטרופוס להתעסק בנכסיו, דאפטרופא לדקנני לא מוקמינן. היה פקח או טפש מאבד נכסיו, אין בית דין זקוקים לו.
ואלו היה שוטה גמור שחייבין בית דין למנות לו אפטרופוס, היה הדין נותן שהאפטרופוס אשר מנה אביו עליו ישאר באפטרופסותו עד שישתפה, ואין לבית דין למנות אחר, אבל זה אינו שוטה, ואם הוא בלתי פקח יטול את שלו ויעשה בו כרצונו.
והאפטרופוס טוען כי אם יתן לזה חלקו מן הדין, גם כן חלק הקטון ממנו ימנו בית דין אפטרופוס עליו ויתן גם חלקו.
ובטענתו זאת אין ממש, יתן לגדול חלקו וחלק הקטן ישאר ברשותו עד שיגדיל, ואינו רשאי להסתלק, כי כן אמרו בתוספתא 'האפטרופין עד שלא החזיקו בנכסים רשאין להסתלק, משהחזיקו בנכסים אין רשאין להסתלק', וכתב רבינו חננאל ז"ל תוספתא זו בפסק הלכה, ונמשכו אחריו כל האחרונים ז"ל.
ואם אומר שרוצה ללכת לעסקיו לארצות אדום, הדין נותן שיש בידו רשות ללכת לרצונו, ככל נפקד שאין מעכבין אותו ללכת לעסקיו מפני הפקדון אשר הפקד אתו, כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכות שאלה הי"ב).
ואם דעתו ללכת ולחזור, יפקוד הנכסים ביד איש נאמן עד שובו. ואם דעתו להשתקע במקום אחר, ימסור הנכסים לבית דין והם ימנו אפטרופוס.
וכל זה הוא בחלק הקטן. ובחלק הגדול חייב להחזיר לו את שלו בלי שום עכוב. ואם הוא בכור, יטול ב' שלישי הנכסים בכל מה שהיה מוחזק בהם אביו, קרקעות ומטלטלין וסחורות, ואם יש שם שטרי חובות, הוי ראוי וחולקין בהם הבכור והפשוט חלק כחלק.
ואם האפטרופוס פרע חובות, ככתובות ושאר חובות, ישום בחשבון הבכור ב' שלישים ושליש בחלק הקטן, כיון שאמרו בגמרא (ב"ב קכ"ד ע"א) יצא עליהם שטרי חוב הבכור נותן בהם פי שנים. ותימה הוא מהרמב"ם ז"ל שהשמיט דין זה, אבל אמת הוא.
והנה זה היורש נתן כל נכסיו לרבי יוסף ששפורטיש בשטר הנעשה בערכאותיהם, ובשטר הנעשה בעדי ישראל.
והנה ב' השטרות בטלים הם.
שטר הנעשה בערכאותיהם הוא בטל מן הדין, אפילו היה הנותן בן דעת, כדעת הרמב"ם ז"ל בשטרות העולים בערכאותיהם. ואף לדברי המכשירין, כיון שלא נעשית כתקון חז"ל בטלה, כמ"ש בגמרא ופירשוהו הראשונים ז"ל בתשובותיהם, ושטר מתנה שאין כתוב בו 'כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא' הוא בטל דהוי כמתנה טמירתא, וידוע הוא שאין הישמעאלים כותבין כן.
ושטר הנעשה בעידי ישראל גם כן הוא בטל, לפי שזה לא הגיע לכ' שנה ומתנתו בטילה, כיון שהוא מתנה בכל הנכסים ולא השאיר לו מהן חיי שעה, ולא קיימו חז"ל (ב"ב קנ"ו ע"א) מתנה של פחות מעשרים אלא אם עשאה מפני נחת רוח שעשו לו, וכדי שיתעסקו בנכסיו להצליחם, ומתנה זאת לא נעשית בשביל זה.
ועוד, שמתנה זאת לא נעשית אלא כדי שיתחזק על האפטרופוס בכח מתנה זו לגבות ממנו נכסיו, ודמי למתנת בית חורון (נדרים מ"ח ע"א) שנעשית בהערמה שהיא בטלה, כיון שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים, וידוע שזה לא נתן לו רשות להקדיש נכסיו, על כן המתנות הם בטילות, והאפטרופוס אין לו לתת אפילו פרוטה אחת למקבל המתנה, ואם יתן יפסיד הכל, כי אין לו עסק אלא עם היורש.
ואם יאמר האפטרופוס 'ואיך אתן ליורש, והיום או מחר יכפני מקבל המתנה לתת לו הירושה מכח המתנה שנעשית בערכאותיהם, ואינו מקבל עליו דין תורה, כי כן עשתה האלמנה שהוציאה ממני מה שהייתי פטור מן הדין באיום מסירה למלכות, ואם כן איך אתן ליורש כלום', הדין עמו בזה, על כן הדין בזה הוא לכוף למקבל המתנה לבטל המתנה הנעשית בערכאות בפני הערכאות, ואלו היה במקום הזה, הייתי כופה אותו בכח חרם ונדוי לבטל המתנה, כדי שלא ימצא טענה האפטרופוס לעכב תחת ידו נכסי זה היורש.
ואם לא יבטל המתנה, האפטרופוס אינו יכול ליתן למקבל המתנה כלום, כי המתנה היא בטילה, וגם ליורש אין מן הדין לכופו לתת לו כלום, כדי שלא יהיה ניזוק ממקבל המתנה על ידי העכו"ם, ואם כן ישארו אלו הנכסים ביד האפטרופוס עד שיבוא אליהו, וזה נזק גדול ליורש מפני עכוב מקבל המתנה על ידי העכו"ם, ואם כן תלקה מדת הדין.
על כן מן הדין, רבי יוסף ששפורטיש, אם לא יחזיר המתנה, הוא מזיק שעבוד של זה היורש שאינו יכול לתבוע את שלו מהאפטרופוס, והמזיק שעבודו של חבירו חייב לשלם, על כן נכסי ר' יוסף ששפורטיש הם משועבדים לזה היורש בכל מה שחייב האפטרופוס, ורשאי להוציא את שלו מתחת ידו אפילו על ידי העכו"ם:
ואחר שכתבתי, ראיתי בכתב יוסף ששפורטיש כי אין כוונתו במתנה ההיא להחזיקה לעצמו, ושלא היתה כונת המקבל והנותן אלא כדי להוציא הממון מיד האפטרופוס, וגם טען כי נתנה לו אותו המתנה היתום מפני עצתו הנכונה שנתן לו להוציא הממון ההוא מיד האפטרופוס, ולפיכך הוספתי לכתוב עוד לבטל המתנה מפני טענות אלו:
המתנה בטלה היא ביטול גמור, א' משום תחלתה והב' משום סופה.
ואשר משום תחלתה, לפי שהחכמים ז"ל לא קיימו מתנת פחות מבן כ' אלא מפני הנאה שקבל ממקבל המתנה שהיא כנגד המתנה, ועוד צרפו לזה כי היכי דלעבדון מלתא, ואין בזאת המתנה דבר מזה בהודאת מקבל המתנה שאומר שהנהו הישרה ובנתינת עצה.
ואומדן דעתא הוא שהנותן הזה לא הגיעה הנאה זו בלבו שיתן לו כל ירושה המפורסמת שהיא גדולה מפני גריעות הנאתו, ואם עשה כן, שטותא הוא, וכבר אמרו בגמרא (ב"ב קנ"ה ע"ב) שטותא יתירא חזא ביה דקא משחרר עבדיה, ואם מפני שחרור זה בטלה מתנתו, כל שכן מי שיתן כל נכסיו ויחזור על הפתחים מפני הנאת דברים בהנהגת עצה, שטות הוא זה, וכבר כתב הראב"ד ז"ל שלא קיימו חז"ל מתנת פחות מבן כ' אלא במקצת אבל כלה לא קיימוה, וכל שכן שהדברים נודעים, וגם מקבל המתנה יודה זה, שלא קבל המתנה זו אלא בשכר נחת רוח שעשה לו, אם כן מצד זה היא בטלה.
ואמנם מפני הצד השני שבסופה, שהרי הודה מקבל המתנה שלא נעשית על מנת שיטלנה, אלא לשבר מתלעות האפטרופוס, ואין צריך לזה, שהרי האפטרופוס הוא נכנע לדין תורה, ועוד, שהמתנה שנעשית בכענין זה בטלה היא, שכל מתנה שנעשית בהערמה על מנת שלא לקבלה אלא להוציאה מיד המחזיק בה, היא בטלה, שכיון שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה, וכתב דין זה הרמב"ם בהלכות נדרים, והוא העיד על עצמו שלא נתכוון בזה אלא לקנטר האפטרופוס, אם כן המתנה הזאת בטילה היא, ודברים ברורים הם: