שו"ת רדב"ז/תתקצג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שאלת ממני על ראובן שנתחייב לשמעון בקנין ושבועה שכל מה שיברר שמעון שחייב לו העכו"ם בעל ביתו של ראובן ויתפשר עמו לגבות לו כך וכך לכל שנה מהשכירות של הבית אשר דר בו ראובן שיתחייב לפרוע לו עד זמן פ' הכל ביחד והוא ינכה לעכו"ם משכירות כמו שיתפשר שמעון עם העכו"ם ועשה ראובן כך לפי שיש לו בזה תועלת שהמעות שהוציא שמעון הוא לתקן הבית ולחזק את בדקו ששמעון היה דר בו תחלה והוציא עליו הוצאה ובירר שמעון חשבונו עם העכו"ם וכתב עליו בערכאותיהם סך ידוע לגבות משכירות הבית כך וכך לשנה עד שינכה כל החוב ותובע את ראובן לפרוע לו הסך ביחד כפי מה שכתב בשטר החיוב. וראובן משיב שהיה חושב שהוא דבר מועט ומש"ה נשתעבד אבל סך גדול כזה לא נשתעבד מעולם אלא שיתן מדי חדש בחדשו או מדי שנה בשנה כפי מה שינכה לו העכו"ם מן השכירות. ועתה יורה המורה הדין עם מי:

תשובה הדין עם שמעון מכמה טעמים חדא שהרי עיקר הדין תלוי במחלוקת שכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהל' מלוה ולוה וז"ל מי שלא פירש קצב הדבר שערב כגוו שאומר לו כל מה שתתן לו ואני ערב או מכור לו ואני ערב או הלוהו ואני ערב יש מן הגאונים שהורה שאפילו מכר לו בעשרת אלפים או הלוהו מאה אלף נשתעבד הערב בכל ויראה לי שאין זה הערב חייב כלום כיון שאינו יודע הדבר ששעבד עצמו בו לא סמכא דעתא ולא שעבד עצמו ודברים של טעם הם למבין ע"כ. והרמב"ן והרשב"א והראב"ד ז"ל דעתם כדעת הגאונים דאפילו באלף משתעבד אלא שהראב"ד ז"ל הטיל בכאן פשרה וכתב וא"כ לא ברב ולא במעט אלא כדי שהדעת מגעת לשם שהוא רגיל ואמיד נשתעבד ע"כ. וכתב בעל מ"מ ודברי קצת הגאונים נראין עיקר. ועוד כתב פ' י"א מהלכות מכירה אבל לדין המחבר ורבותיו איני יודע ראיה ודעת הרמב"ן והרשב"א בתשובותיהם כדברי הרא"ה ז"ל ע"כ. פי' במה שהוא חולק על הרמב"ם ולהסכים לדעת הגאונים אבל במה שהראב"ד מטיל פשרה אין דעתם כדעת הראב"ד שהרי מגיד משנה גופיה חולק על הפשרה של הראב"ד ז"ל וזו ראיה גמורה שאין דינו של הרמב"ם ז"ל נכון שהרי בעל מ"מ שהוא רגיל להפך בזכות הרב ז"ל לא מצא טעם לדין וכתב שדברי הגאונים עיקר. ועוד שכל המפרשים חלוקים עליו ואזלינן בתר רובא. ותו דסוגיית פ' מי שהיה נשוי מוכחא כדעת הגאונים וכמ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות. ותו כיון דאיכא שבועה ומחלוקת פוסקים כייפינן ליה שלא יכנוס עצמו בספק שבועה. וגדולה מזו אני אומר שאפי' הרב ז"ל מודה בהא כיון דאיכא שבועה אע"ג דאמרה אפי' ע"י קנין מ"מ מודה הוא אי דאיכא שבועה משתעבד שהרי עיקר טעמו של הרב ז"ל משום דלא סמכא דעתו והוי כעין אסמכתא דלא קניא ואלו אנן קיי"ל דע"י שבועה מתחייב ולא הוי אסמכתא אע"ג דלא קני ע"י קנין וכ"כ בהגה"ה ופסק הר"ם ז"ל דנדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא דרובן ע"י דאי כגון אם יהיה אלהים עמדי אם נתון תתן את העם הזה בידי וכהנה רבות ע"כ. אף בנ"ד לאסמכא דעתיה מפני שאינו יודע אם מעט ואם הרבה ומש"ה לא משתעבד אפי' ע"י קנין אבל ע"י שבועה משתעבד דכל השבועות והנדרים כך הם ודברים של טעם הם למבין והבו דלא לוסיף עלה מחלוקת על הגאונים ז"ל. תו איכא טעמא אחרינא כיון דראובן דר בבית ויש לו חזקה וישראל אחר לא יכול להוציאו וגם העכו"ם לא יכול להוציאו עד שיפרע לו מה שהוציא שמעון על הבית כפי נימוסיהם ומנכה לו בכל שנה ושנה סמכא דעתיה ומשתעבד אפילו שיהיה הרבה שהרי אין מפסיד אלא שפורע ביחד ומנכה מעט מעט וגמר ומשעבד נפשיה מה שאין כן בשאר ערב דעלמא שירא שמא יפסיד הכל ומשום הכי לא סמכא דעתיה לדעת הרב ז"ל ונ"ד למה הוא דומה לערב על המשכון שמשתעבד כפי מה ששוה המשכון אשר בידו אע"פ שלא קצב בשעת הערבות בכמה ערב שהרי סמכה דעתו להשתעבד כפי ששוה המשכון שהרי בטוח הוא ובודאי כי בזה לא יחלוק הרב ז"ל. ונ"ד נמי להא דמיא ודברים של טעם הם לסמוך עליהם ומינה לא תזוז. ותו דשפיר סמכא דעתיה להשתעבד כיון שהוא נהנה בהוצאה שהוציא שמעון בבית דהשתא מתדר ליה שפיר טפי דאגב הנאתיה גמר ומשתעבד אפילו שאין קצוב ונמצא הנאתו כנגד הקדמת מעותיו ואינו מפסיד ולפי רוב ההוצאה תתרבה הנאת דירת הבית ולפיכך סמכא דעתו. והנראה לע"ד כתבתי: