שו"ת רדב"ז/תתקפא
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שצוה מחמת מיתה שיתנו לבת בתו פלונית מנה לצורך נשואיה דהיינו פרנסת נדונייתה ומת ראובן ולא הספיקה לגבות המלה עד שמתה הבת ובתה ונשארה בת אחרת קרובה לינשא והגיעה לפרקה ועתה באו לפנינו יורשי ראובן ואבי הבת ואחותה לתבוע המנה. יורה המורה אם זכתה הבת במנה וזכה אביה מבתו שהוא יורש אותה שהוא קודם לכל יוצאי ירכו. או דילמא נכנסה אחותה במקומה שגם היא צריכה לפרנסה. או דילמא זכו יורשים במה שבידם כיון שלא הספיקה לגבות ואין זכיה למת. תשובה לכאורה היה נראה לומר שהדין עם אבי הבת ויורש מבתו מה שהיה ראוי לבתו דגרסינן בשלהי פ"ק דגיטין הולך מנה לפ' והלך ובקשו ולא מצאו תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו לימא בהא קמפלגי דמ"ס הולך כזכי דמי ומ"ס הולך לאו כזכי דמי א"ר אבא בר ממל דכ"ע הולך לאו כזכי ול"ק הא בבריא הא בש"מ ר' זביד אמר הא והא בש"מ הא דאיתא למקבל בשעת מתן מעות הא דליתיה למקבל בשעת מתן מעות רב פפא אמר הא והא בבריא הא דמית מקבל וחי נותן הא דמית נותן וחי מקבל. והעלו התוס' מתוך סוגיא זו בשם ר"י דאף ע"ג דמית המקבל וחי נותן ולא קני אלא אחר מיתת נותן קנו יורשי מקבל דדברי ש"מ כשמת כמסורין למקבל משעת נתינת ש"מ או אמירתו ע"כ. הרי כאן שני חדושין שאפילו מת נותן וחי מקבל ועוד שמשוה אמירתו לנתינתו. והרא"ש ז"ל ג"כ נמשך אחריו אלא שלא הזכיר אמירה כלל משמע שהוא מחלקן בין נתינת המנה ביד שליש ובין אמר תנו מנה לפלוני דבשלמא כשהשליש המנה זכה לו מאותה שעה ואפילו מת מקבל בחיי נותן זכו יורשיו כשימות נותן למפרע אבל באומר תנו מנה לפ' אם מת מזקבל וחי נותן לא זכו יורשי המקבל אבל אם מת נותן וחי מקבל אפשר דמודה הוא לדעת ר"י שזכו יורשי מקבל אע"פ שלא הגיע לידו דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. וכן נראה סברת בעל הנתיבות ז"ל שכתב בנתיב כ"ד וז"ל ויש ביניהן שלשה חלוקים אחד היכא שהיה בריא ואמר תן מנה לפ' שאני נותן לו ומת מקבל בחיי נותן ואח"כ מת נותן מטעם מצוה לקיים לא קנה מקבל ואם היה הנותן ש"מ כשאמר כך קנה מטעם דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. שנית דלא אמרינן מצוה לקיים אלא בדבר שהושלש ביד שליש מתחלה והטעם ש"מ קנה אפי' שלא הושלש ביד שליש כלל. ושלישית היכא דאמר וכו' כך מוכח בגמרא וכך כתוב בתוספות. הרי משמע דאפילו מת מקבל בחיי נותן ואפילו לא הושלש ביד שליש קנו יורשי מקבל וזה ממש כסברת התוספות דסיפא ארישא קאי. והחילוק השני קאי על ראשון דמית מקבל בחיי נותן והנכון אצלי דבשיטת הרא"ש רבו אמרה דלא קאי ארישא אלא חלוק בפני עצמו הוא דמטעם מצוה לקיים לא קנה אלא היכא דהושלש אבל מטעם דברי ש"מ [כו'] קנה וכגון דמית נותן ואח"כ מית מקבל דבשעה דמית נותן היה המקבל ראוי לזכות ומ"מ יש ללמוד מדבריהם לנ"ד אע"ג דלא מטא מתנתא לידי מקבל ולא הושלש ביד שליש כיון דמית נותן בחיי מקבל זכה במתנה משום דדברי ש"מ וכו' וזכו יורשיו אחריו. אלא דקשיא טובא להאי שטה דמסקינן בשלהי יש נוחלין דאין קנין למת כלל וכיון שמת מקבל בחיי נותן ומתנת ש"מ לא קניה אלא לאחר מיתה א"כ איך יקנה מקבל בקבר להנחיל ליורשיו ואפילו הושלש ביד שליש מ"מ לא קני אלא מכח מיתת נותן וכן הקשה הר"ן ז"ל. ותו קשיא לך אי בכל גוונא קנה מקבל ויורשיו אפילו באמירה הך ברייתא דקתני הולך מנה לפ' יחזיר ליורשי מי שנשתלחולו כיון דמוקמינן לה בש"מ מאי איריא הולך אפילו באומר תנו מנה לפ' משכחת לה. ונ"ל דמטעם זה לא הזכיר הרא"ש ז"ל אמירתו של ש"מ אע"פ שהוא הולך בשיטת ר"י דמפרש לסוגיין אפילו מת מקבל בחיי נותן מ"מ חדוש זה שאמר ר"י דמשוה אמירתו של ש"מ לנתינתו לא ס"ל. ותו קשיא לך דכולה סוגין משמע דאיירי במת נותן בחיי מקבל דגרסינן עלה לימא הולך כזכי דמי תנאי היא דתניא הולך מנה וכו' ודחי לה תלמודא בבריא דכ"ע לא פליגי והב"ע בש"מ ובפלוגתא וכו' והא היכא דהוה ס"ד בבריא מתוקמא ע"כ הוי דמית נותן בחיי מקבל ומצוה לקיים דברי המת אבל היכא דמת מקבל בחיי נותן לא שייך מצוה לקיים דברי המת. הילכך כי דחי תלמודא והב"ע בש"מ דכוותה דחיה דמת נותן בחיי מקבל וכן פי' התוספות בעצמן וז"ל ור"י הנשיא וכו' כר' אלעזר והיכא דמית אמרינן מצוה לקיים וכו' פי' היכא דמת נותן קודם שמת מקבל אבל דברי ש"מ וכו' אפילו מת מקבל ברישא כדפי' לעיל. הרי לך בהדיא שהוצרכו לדחוק כדי לקיים אפילו שלהם. וכן בסוף הסוגיא אמרינן גופא א"ר יוסף הלכה כר"ש הנשיא והא קיי"ל דברי ש"מ וכו' רב יוסף מוקי לה בבריא וכי היכי דלמסקנא כרב יוסף איירי דמת נותן ואח"כ מקבל ה"נ במאי דהוה ס"ד דאיירי בש"מ איירי במת נותן בחיי מקבל. הילכך משמע דפשטא דסוגיין איירי במת נותן בחיי מקבל. וא"ת אי במת נותן ברישא מיירי אפילו ליתיה למקבל בשעת מתן מעות קנה מקבל שהרי מת נותן בחייו ובשעה שמת קנה דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. ומתוך קושיא זו דחקו התוס' לפרש דבמת מקבל בחיי נותן מיירי והר"ן ז"ל העלה הדבר בצ"ע אבל מ"מ נראה מדבריו שהדין אמת הוא דאין קנין למת. ויש לתרץ דלא אמרינן דברי ש"מ וכו' לגמרי אלא במה שהוא מצווה לתת לאחר מיתה אבל במה שהוא מצוה לתת בחייו אי איתיה בשעת מתן מעות זכה אע"ג דמת אח"כ ואי ליתיה בשעת מתן מעות אע"ג דמת נותן בחיי מקבל לא קנה דהוה זכייה בטעות ולא זכו יורשים כדכתב רש"י ז"ל אבל מצוה לתת לאחר מיתה לא קפיד אי איתיה בשעת מתן מעות או ליתיה וגמר ומקני לגמרי לאחר מיתה וכן הבנתי מתוך דברי רש"י ז"ל והוא ז"ל אחר שכתב פי' התוספות כתב וז"ל ושמא נאמר דאין אנו צריכין לכל זה דהכא ה"ק דכ"ע הולך לאו כזכי ולא קשיא הא בבריא הא בש"מ כלומר כי אמרינן הולך לאו כזכי הנ"מ בבריא אבל בש"מ כיון דדבריו ככתובין וכמסורין דמו אלים דבוריה למיהוי הולך דידיה כזכה ומפרש כל הסוגיא בדרך זה ובמת נותן בחיי מקבל. עוד נ"ל לע"ד לפרש דרב זביד ס"ל דלא אמרינן דברי ש"מ וכו' אלא למי שאמרן ומוסרן לו דהיינו מקבל מתנה גופיה וכגון שבא מקבל גופיה לנותן מתנתא אבל היכא דמת אע"ג דמת נותן בחייו לא קנה דשמא לא היה דעתו ליתן אלא לזה לא ליורשיו ואזלינן בתר אומדן דעתא במתנות דהא טעמא הוי משום שלא תטרוף דעתו עליו ואדרבה אם היו אומרין לו שתמות בתו קודם שתגיע מתנה זו לידה ויירשנה בעלה דטריף דעתו עליו טפי אם תתקיים מתנתו ובכי ה"ג לא אמרינן דברי ש"מ ככתובין וכו' ומש"ה מוקי לה בדאיתיה למקבל מתנה בשעת מתן מעות ותרתי בעינן שיהיה המעות ביד שליש ושיהיה הוא קיים בשעת מתן מעות לשליש. ואנן לא פסקינן כותיה בכל מאי דסבר רב זביד אלא נקיטינן מלתא מציעתא דאם נתן המתנה ביד שליש ואיתיה באותה שעה אע"ג דמת מקבל בחיי נותן זכה לדעת התוספות. ולדעת הרשב"א ז"ל דוקא במה שנותן לאחר מיתה אבל במה שנותן ש"מ בחיים לא קנה אלא היכא דמת נותן ואח"כ מקבל וטעמא דמלתא דכיון שנתן המנה ביד שליש והיה קיים באותה שעה גמר להקנותו לגמרי. והטעם כיון שנותן בפירוש לאחר מיתה. אבל היכא דאמר תנו מנה לפ' ולא תתנו ביד שליש לדעת התוספות קנה בכל גוונא ולדעת הרא"ש ורבינו ירוחם ז"ל קנה היכא דמת נותן ואח"כ מקבל והיינו דאיכא בין טעמא דמצוה לקיים דברי המת לטעמא דדברי ש"מ וכו'. ולשיטת הרשב"א לא קנה אלא א"כ צוה לתת לאחר מיתה וסוגיין לא איירי בהכי ולפי מה שכתבתי בסברת רב זביד לא קנה אלא א"כ היה המקבל בחיים בשעה שבא לגבות המתנה אבל אם מת לא קנה וסוגיין דוקא בהולך מנה לפ' דזכה לו ע"י שליש והכי משמע פשטא דסוגיין דבבריא לא קני אלא מפני שהושלש המנה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וכן כתבו התוספות והרא"ש ז"ל וברור הוא. הילכך כי מוקמינן לה בש"מ וכהאי גוונא הוא דדוקא בהושלש המנה אבל אם לא הושלש לא קנו יורשיו כיון שהוא לא הגיע לידי זכייה ולא הושלש ביד שליש לא זכה אלא א"כ הגיע לידו המתנה ובהכי אתי כולה סוגיין שפיר. ובאומר תנו מנה לפ' ולא נתנו ביד שליש ליכא מידי בין בריא לש"מ אלא אם קיים זכה בשניהם ואם מת הוא בשניהם לא זכה. והא דלא מוקמינן להאי דלעיל דתנו מנה לפ' יתנו לאחר מיתה בבריא ומתוך קושיא זו דחקו לחלק בבריא בענין שיושלש ביד אחר אבל בש"מ לא בעינן שיהיה המנה ביד שליש כבר תרגמה הרשב"א ז"ל שמשום הכי לא מוקמינן כמ"ד מצוה לקיים דברי המת משום דלא מתוקמא ליה מתני' בהכי דאם איתא הוה ליה למתני במתניתין תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת אין נותנין לאחר מיתה וכו' אלא ש"מ דכולה מתניתין כמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דזו היא שיטת הריא"ף ז"ל דסתם הדבר משמע דכולה מילתא תליא בהולך מנה לפ' ואיתיה באותה שעה אבל אי ליתיה באותה שעה לא קנה כלל בין מת מקבל ואח"כ נותן בין מת נותן ואח"כ מקבל וכן אי איתיה באותה שעה אלא שלא נתן המנה ביד שליש לא קנה כלל אלא א"כ הוא בחיים חיותו דזכה משום דברי ש"מ וכו'. כללא דמילתא דלא מחלקינן בין איתיה באותה שעה לליתיה באותו שעה אלא כפשטא דברייתא דקתני הולך מנה זה לפ' אבל באומר תנו לא קנה להוריש ליורשיו. ואע"ג שכתבתי זה להלכה למעשה לא הייתי סומך על עצמי לעשות מעשה כנגד אבות העולם ואפילו בשב ואל תוציא ממון מן היתומים כי יודע אני בעצמי שאיני כדאי להבין דבריהם וכ"ש לחלוק. אלא למעט תועיל סברתי לסניפין בעלמא לנדון דידן. הילכך אם אמר ראובן שיתנו לבתו מנה מחיים לא קנתה כלל שהרי לא נתן המנה ביד שליש כדי שנאמר הולך בש"מ כזכי דמי שהרי לא נתן דבר ואע"ג שר"י והרא"ש ז"ל חולקים ומשמע בכל גוונא אפילו במצווה לתת מחיים כיון דש"מ הוה אמרינן דבריו ככתובין וכמסורין דמו מ"מ על הרשב"א ז"ל אני סומך חדא דהוי מלתא מציעתא ותו דמספקא לא מפקינן ממונא דיתמי וכ"ש קטני'. ותו מצל"מ קים לן כפלוני כיון דלא אתרי' דחד מינייהו הוא וכ"ש בהצטרף לזה סברתי החלושה דכיון שמתה בתו אינה זוכה במתנה להוריש ליורשיה. ולא הארכתי בזה מפני שנראה מתוך השאלה שצוה שיתנו לאחר מותו מנה לפ' בת פ' לצורך נשואיה ובזה אפי' לדעת כ"ע לא קנה אביה אע"פ שהוא יורש אותה מכמה טעמים חדא שכבר מתה הבת וכיון שלא זכה לבת המנה ביד שליש לא קנתה הבת לפי סברתי החלושה. ותו דאמדינן דעתיה דנותן וכיון שמתה בתו ובת בתו לא היתה כוונתו להסיב מבניו לתת מתנה שיירש אותה בעל בתו וכ"ש שהיו שונאין זה את זה כי אני חקרתי אותם. ותו שכבר פירש כוונת מתנתו לקנות נדוניא לבת בתו וכבר מתה מטעם זה הוא לבדו כדי לסמוך עליו בהוראה זו. וראיה מהאי עובדא פ' יום טוב ההוא גברא דאמר הבו ליה ארבע מאה זוזי ולנסיב ברתיה וכו' וכן מהאי עובדא דפ' מי שמת אימיה דרב זוטרא בר טובי' כתבתינהו לנכסי' וכו' וממקומות הרבה יש להביא ראיה ודברים ברורים הם. ותו אומדן דעתא דלא יהיב לבת בתו אלא מפני תקנת בתו וכיון שמתה בתו ובת בתו לא זכתה במתנה כלל ונסתלק האב ממתנה זו. ולענין אחותה אין טענתה כלום דלא מפקינן ממונא באומדנא ואפילו גדולות שבאומדנות ההיא דגמל המאוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו לא קיי"ל כר' אחא דאמר בידוע שזה הרגו אלא כרבנן דפליגו עליה ופטור וכן בנ"ד אע"ג דאומדן דעתא הוא שכמו שנתן לאחותה אם היה יודע שמתה היה מכניס אחותה במקומה במתנה. ותו דלא הוי אומדנא דמוכח כהאי דדילמא לזו שמתה היה אוהב יותר ומשום הכי יהיב לה מתנה וכיון שלא זכתה לא תשוב מתנתה באחותה אלא המנה בחזקת יתומי ראובן ולא מפקינן מינייהו אלא בראיה ברורה ולא באומדנא. והנראה לע"ד כתבתי:
שוב היה מעשה בראובן שצוה מחמת מיתה שיקח שמעון בן אחותו ובעל בתו מעזבונו מנה ועשה את שמעון אפטרופוס על יתומיו ועל נכסיו ומת והגיעו הנכסים ליד שמעון בדין אפטרופוס ועדיין לא ידע שראובן צוה שיקח שמעון זה המנה מנכסיו לפי שלא ראה שמעון עדיין שטר הצואה בפרטות אבל שמע מפי אחרים שראובן דודו עשאו אפטרופוס וגם מנה עמו אפטרופוס אחר ומת שמעון קודם שידע ממתנתו ויורשיו תובעין המתנה והאפטרופוס טוען כיון שלא ידע במתנה לא זכה בה אע"פ שכל הנכסים הגיעו לידו. ופסקתי שהדין עם יורשי שמעון וזכו במתנה והבו דלא לוסיף עלה כי לדעת התוספות והרא"ש והרשב"א קנה אע"פ שלא הגיע המתנה לידו ולא ליד שליש כיון שצוה שיקח מעזבונו הוי לאחר מיתה ומת נותן בחיי המקבל ואפילו לפי סברא האחרת כיון שעשה אותו אפטרופוס ומסר לו הנכסים קנה דלא גרע מנתן המנה ביד שליש ואע"פ שלא נתכוון לזכות בנכסים מחמת המתנה אלא מחמת האפטרופסות וקיי"ל העובר בנכסי הגר וסבור שהן שלו לא קנה מ"מ כיון שמסר לו הנכסים דעתו הוא שיזכה במתנה מיד. ותו דכיון דבן אחותו ובעל בתו הוא יודע היה שיתן לו המתנה כמה שנתן לאחרים ונתכוון לזכות ואע"פ שלא ידע כמה היא המתנה זכה וכ"ש שכבר כתבתי למעלה שאיני סומך על סברתי לעשות מעשה כנגד גאוני עולם אלא לסניפין בעלמא. ובנ"ד איכא כולהו לטיבותא חדא דמצוה ליתן לאחר מיתה הוא. ותו דמת נותן בחיי מקבל. ותו דהגיעו הנכסים לידו בתורת אפטרופוס לעשות מה שיראה לו וקרוב אדם לזכות לעצמו הילכך קנו יורשי שמעון מתנה זו. והנראה לע"ד כתבתי: