שו"ת רדב"ז/תתקפ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי ידיד נפשי בהא דגרסינן בירושלמי דשקלים כיצד היו הלוחות כתובים חנניה בן יהושע אומר ה' על לוח זה וה' על לוח זה שנאמר ויכתבם על שני לוחות אבנים. רבנן אמרי עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה שנאמר עשרת הדברים ויתנם אלי. ור' שמעון בן יוחאי אומר כ' על לוח זה וכ' על לוח זה שנאמר ויכתבם על שני לוחות אבנים. ור' סימאי אומר ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה שנאמר מזה ומזה הם כתובים טטרוגא. וקשה עליך לצייר דבר זה. ותו במאי פליגי. ותו דרובם מביאין ראיה לסברתם מפסוק אחד. ותו כיון שנכתבו עשרת הדברים למה שינה וישלש וירבע לר' סימאי. וכתבת שעמדת על מה שכתב בזה הספר עין יעקב ולא נתישב אצלך ורצית לדעת דעתי:

תשובה איברא שמאמר זה קשה ומה שביאר בו עין יעקב הוא קשה ממנו ומפני שאין משיבין את הארי אחר מותו לא ראיתי להשיב על דבריו אלא לגלות לך דעתי בדרוש הזה ואזן מילין תבחן לדעת איזו דרך ישכון אור. דע כי יש בעשרת הדברות כת"ר אותיות כנגד תרי"ג מצות וז' אותיות נעלמות כנגד ז' קולות שבהם ניתנה תורה. ועדיין תצטרך להקדמה זו עוד דע כי עשרת הדברות הם ג' מצות עשה וז' מצות ל"ת ואלו הן אנכי. לא יהיה לך. לא תשא. זכור. כבד את אביך. הרי ג' עשה ושני לאוין ומקרא מרובה הם. חמשה אחרונות לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב. לא תענה. לא תחמוד. הם חמשה כולם לאוין ומקרא מועט. ולמה היו אלו עשרת הדברות מפורשות יותר משאר המצות שהם בכלל מנין האותיות אין זה מענין שאלתך וכבר דברו המפרשים פוק עיין בם. עוד דע כי כל מצות עשה היו מצד הימין וכל מצות לא תעשה מצד שמאל להישיר את האדם בכל אבריו להטיב לו באחריתו אם יקיים אותם ואם יעבור עליהם להענישו. או אמור מדת רחמים ומדת הדין. או אמור כנגד יצר טוב ויצה"ר והכל דרך אחד וכוונה אחת וכולם נמצאו במדרשי רז"ל. ואם תשאל ולמה היו עשר לא פחות ולא יותר ולמה ג' מ"ע וז' מל"ת זה הדבר תלוי במ"ש בספר יצירה ואין כאן מקומו כי הם דברים הנמסרים מפה אל פה. עוד דע כי הלוחות היו ארכן אמה ורחבן אמה וגובהן ג' טפחים והכי איתא בבתרא פ"ק והיו מונחות בארון זו אצל זו באורך הארון והיו אוכלות בארון שתי אמות והכי איתא בהדיא התם. ומעתה אבאר לך מחלוקת התנאים חנניה ס"ל ה' על לוח זה וה' על לוח זה ואע"ג דאחד מקרא מרובה ואחד מקרא מועט לא קשיא ליה דהא אית ליה לחנניה האי דחנניה בן אחי ר' יהושע דאמר בין דבור ודבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה ממולאים כתרשיש כימא רבא והאי איתא בהאי ברייתא גופא ונמצא כל הלוח מתמלא ואע"ג דקייל"ן אין כותבין ס"ת מגילות מגילות הארון היה מחברן וסמוכות זו לזו כדאיתא בברייתא בבתרא ואתיא לה קרא כפשטה דכתיב ויכתבם על שני לוחות אבנים כאדם הכותב פרשה אחת בשתי לוחות. ומה שכתב משני עבריהם שהיו נקראות משני עבריהם ולא כמו שחשבו זולתנו שהיו כתובים שני פעמים ממש כלומר חקוק מעבר זה וחקוק מעבר זה והא ודאי ליתא שאם הדבר כן היה צריך שישאר איזה דבר בין חקק לחקק מגוף הלוח וא"כ אפשר שלא יהיה מ"ם וסמ"ך בנס ואלו אנן קיל"ן מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. ואפילו תימא דרבי חנניה ס"ל כר' יוסי דאמר בסנהדרין דבכתב עברי ניתנה תורה הא אמרינן בירושלמי בהדיא דלמ"ד ברע"ץ ניתנה התורה עי"ן מעשה נסים. ואני ראיתי כתב עברי והוא אשר ביד השמרונים היום שהם הכותיים והעי"ן הוא כמין משולש סתום מכל צדדיו ורע"ץ היינו כתב עברי. כדאיתא התם. אלא האמת הברור כי הכתב בעצמו היה עובר מעבר אל עבר כלוח מפולש ושאר האותיות יש להם בית אחוזה זולת מ"ם סתומה וסמ"ך ובזה לא נפל מחלוקת בין התנאים כלל. ואתו רבנן לאפלוגי ואמרי כתיבה שוה היתה לכל לוח ולוח שאם לא כן ח"ו יהיה פירוד ביניהם וישארו ה' כולם לאוין בלוח א' ונמצא השמאל מתגברת ויחריב העולם אלא צריך לכלול ימין בשמאל ושמאל בימין ואין לכתוב מגלה מגלה בפני עצמה דתורה חתומה ניתנה. וז"ל הרמב"ן ז"ל ואני תמיה אם נאמר שמור מפי הגבורה למה לא נכתב בלוחות הראשונות ויתכן כי בראשונות ובאחרונות היה כתוב זכור ומשה פירש להם כי שמור ג"כ נאמר עמו וזה כוונתם באמת והנראה דמכתב הלוחות שהיו ה' הראשונים בלוח אחד וה' שניים בלוח אחד שיהיו ה' כנגד ה' כענין שהזכירו בספר יצירה עשר ספירות בלי מה חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוונת באמצע ומשם יתבאר לך למה היו ב' כי עד כבד את אביך הוא כנגד תורה שבכתב ומכאן ואילך כנגד תורה שבע"פ ונראה שלזה רמזו רז"ל שני לוחות כנגד שמים וארץ וכנגד חתן וכלה וכנגד שני שושבינין וכנגד שני עולמים וכל זה רמז אחד והמשכיל יבין עכ"ל. וכל דבריו הם דברי אלהים חיים אבל במה שכתב כי בלוחות הראשונות והאחרונות היה כתוב בהם זכור אין אני מודה לו אלא זכור ושמור היה כתוב בהן שכל מצות התורה ודקדוקיה היו כתובים בלוחות כמו שנבאר לקמן בעזהי"ת. ואם תשאלני א"כ למה היו שני לוחות ולא אחת מתוך מה שכתבתי תבין זה שהיה צריך לכלול כל מצותה תורה בימין וכן בשמאל וכבר ידעת כי הכל היה כלול בעשרת הדברות כמו שכתבתי בהקדמה והביא ראיה מן הכתוב לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים. ואם לדברי חנניה הכי ה"ל למכתב ויכתבם על הלוחות אלא מדכתיב עשרת הדברים על שני הלוחות משמע שכל עשרת הדברים היו כתובים על כל אחת משני הלוחות. והנה [לדעת ר'] חנניה ורבנן היתה הכתיבה מעבר לעבר ומצד אחד נקרא ישר ומצד אחד בהפוך כדאמרינן בשבת פ' הבונה א"ר חסדא כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ כגון נבוב בובן רהב בהר סרו ורס. ואתא ר' שמעון למימר עשרים על לוח זה וכ' על לוח זה לעולם משני עבריהם היו האותיות אבל לא היו נקראות מבחוץ בהפוך אלא ביושר והיינו עשרים על לוח זה עשרה מבפנים ועשרה מבחוץ והיינו כתובים משני עבריהם כדרך קריאתן ומעשה נסים היה. וכן כתב רש"י ז"ל בפרשת כי תשא וז"ל משני עבריהם היו האותיות נקראות ומעשה נסים היו. והרב המזרחי ז"ל דחק עצמו לומר כי מה שאמר ומעשה נסים הוא חוזר על מ"ם וסמ"ך שהיה בנס מפני שלא ראה זולת מה שאמרו בגמ' בשבת א"ר חסדא כתב שבלוחות וכו' כגון נבוב בוב"ן. ולזה לא היה צריך נס כי כן הוא דרך כל כתב הנראה מבחוץ. ואינו נכון כלל כי איך אפשר שיאמר רש"י ז"ל שהיו נקראות האותיות בכל שני עבריהם ביושר וזה אי אפשר אלא על ידי נס והיא סברת ר"ש ור' סימאי ורב חסדא ס"ל כר' חנניה ורבנן וזהו שאמר ר"ש עשרים על לוח זה עשרה מבפנים ועשרה מבחוץ ולא שהיה שם שתי כתיבות אלא כתיבה אחת אלא שהיו נקראות כאלו היה שם שתי כתיבות. ומש"ה לא מייתי ר' שמעון ראיה מדכתיב משני עבריהם דהנך תנאי נמי הכי אית להו ודייקינן לה הכי הכתיבה משני עבריהם ולא הקריאה אלא כגון נבוב בובן. ומייתי ראיה מכפל הכתוב שכתוב בפרשת ואתחנן ויכתבם על שני לוחות אבנים שני פעמים משמע דשני פעמים כתב כל עשרת הדברים על כל אחת משני הלוחות. והוה מצי לאתויי קרא דכתיב והמכתב מכתב אלהים הוא דמשמע שני כתבים פנים ואחור אלא מפני שהתנאים מייתי מהאי קרא דואתחנן מייתי איהו נמי מכפל דהנך קראי דשני כתיבות היו. ואתא ר' סימאי למימר קיימת משני עבריהם וקיימת כפל הכתוב אבל לא קיימת מזה ומזה הם כתובים אלא מ' על לוח זה ומ' על לוח זה וענין הכתוב כך הוא כתובים משני עבריהם היינו פנים ואחור מזה ומזה הם כתובים היינו ימין ושמאל והיינו דקאמר טטרוגה כלומר מרובע שקורא בו בכל ד' רוחותיו והיא מלה יונית והכי איתא בערוך. וציורו כך ארבעה בני אדם יושבים סביבות הלוח והלוח עומד על חודו וכל א' מארבעתן קורא אנכי ה' אלהיך וכו' בדרך ישר ומעשה נסים הוא ואע"ג דכל דבר יש לו ששה פנים דהיינו מעלה ומטה וד' רוחות. הנה לא היה צריך שיהיה נקרא לא למעלה ולא למטה שאין דרך הקורא לעמוד לא למעלה ולא למטה אלא מן הצדדין וק"ל. ויש סיועא לפי זה ממה שאמרו במדרש רוח הלוחות היו כתובים פנים ואחור שנאמר מזה ומזה הם כתובים והלוח אחד פנים ואחור והלוח אחד ימין ושמאל שנאמר והמכתב מכתב אלהים הוא הא קמן דס"ל שהלוח האחד היה כתוב ימין ושמאל. ור' סימאי ס"ל דכל אחד מהם היה כתוב פנים ואחור ימין ושמאל ויליף לה מדכתיב מזה ומזה הם כתובים. ור' שמעון ס"ל דלהכי כתיב מזה ומזה הם כתובים לאפוקי הנך דס"ל שיהיו נקראות בהפוך כגון נבוב בובן אלא כאלו הם כתובים מזה ומזה שנקראים בדרך ישר והוי פי' לכתובים משני עבריהם. ורבי סימאי ס"ל דלהכי לא צריך קרא דאם לא היו נקראים בדרך ישרה משני עבריהם לא תקרא זו כתיבה משני עבריהם אלא חקיקה. והנך תנאי ס"ל שדרך הכתוב לכפול או לדרשא אחריתי:

קצרו של דבר ר' חנניה ס"ל ה' על כל לוח והיו חקוקות מעבר לעבר ונקראות מבפנים ומחוץ נבוב בובן. ולרבנן היה עשרה על כל לוח ור"ש ס"ל עשרה היה אלא שהיו נקראים מבפנים ומבחוץ כאלו היו ב' בכל לוח. ור' סימאי ס"ל ארבעים בכל לוח פנים ואחור ימין ושמאל שהיו נקראות מכל צד מצידי הלוח והרי זה כפשטא:

ולענין כמה שטות היו ראיתי בתרגום שיר השירים על פסוק לחייו כערוגת הבושם תרין לוחי אבנין דיהיב לעמיה כתיבין בעשר שיטין. ומסתברא לי שכל דבור ודבור היה שטה בפני עצמה ואע"פ שאחד מהדברות ארוך הרבה ואחד קצר. לא קשיא שהרי כתבנו שהיה הכל ממולא בדקדוקיה ואותיותיה של תורה ממולאים כתרשיש כימא רבא וכשהיה ר"ל מגיע לפסוק זה אומר יפה למדנו חנניה בן אחי יהושע כגלי ימא מה גלי הים בין גל גדול לגל גדול כמה גלים קטנים כך בין כל דבור ודבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה וכו' הא למדת כי הדברות היו אותיות גדולות והפנוים היו קטנות דקות ובה מפורש כל דקדוקי התורה ומ"מ עשרה שטות היה לכל דבור שטה כדי שיהיה כל דבור לעצמו והלוח מחבר אותם ואתה תעריך דברינו אלה עם דברי זולתנו ותכיר האמת והוא יעמידנו על אמיתת ידיעת שמו אמן ועם מה שכתבתי יתיישב לך החילוקים והשנויים שיש בין דברות ראשונות לדברות אחרונות ואע"פ שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה שאין הכתוב מקפיד אלא לשמור הענין לא הלשון אין דעתי נוחה בזה כ"ש כי לדעת הרמב"ם ז"ל שמנה לא תחמוד ולא תתאוה לשני לאוין א"כ גם בענין יש חילוק שהרי בדברות הראשונות לא הוזכר לאו דלא (תחמוד) [תתאוה] ובאחרונות הוזכר אבל האמת הוא כי הכל היה כתוב בלוחות הראשונות ובמשנה תורה שינה בקצת דברים דרך אחר ודוק ותשכח. והנלע"ד כתבתי: