שו"ת רדב"ז/תתקעו
שאלת ממני אודיעך דעתי במי שאוכל בפסח כותח הבבלי והדומה לו ויש בו כזית מן החמץ בכדי אכילת פרס ואוכל אותו כמות שהוא בלא טיבול אם חייב מלקות או לא. ואם יש חילוק בזה בין חמץ בפסח לשאר איסורין:
תשובה לענין חמץ בפסח הוי פלוגתא דרש"י ותוספות דגרסינן בפ' אלו עוברין אלא הנח ליה לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס אי בעיניה דקא שריף ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם ואי משטר קא שטיר ואכיל לית ביה כזית בכדי אכילת פרס. ופי' רש"י ז"ל בטלה דעתו ולא אכילה היא לחיוביה עליה. הרי לך בהדיא דכותח כיון דעשוי לטבל בו אי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם ולא מחייב עלה שאין זה דרך אכילתו. אבל התוספות כתבו בנזיר פ' ג' מינין וז"ל הנח לכותח הבבלי וכו' פירש"י ז"ל דאי מיתרמי הכי מיפטר שאין זה דרך אכילה ומ"מ נראה דאי מתרמי הכי מודו דחייב ובהכי לא איירי פי' לפירושן דלעולם לא אמרינן בטלה דעתו אלא למימר דבהכי לא איירי רבנן אבל למפטר איהו גופיה לא מפטר דכיון דחשיב ליה למיכליה בעיניה מחייב עליה מלקות. ולפי שטה זו יתיישב מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות חמץ ומצה אין חייבין כרת אלא על אכילת עיצומו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להם מדברים שהחמץ מעורב בהם אם אכלו בפסח לוקה ואין בו כרת. ובהשגות א"א הרב פסק באלו כרבנן משום דאין בהם כזית בכדי אכילת פרס. והנה אם הרב סובר כשטת התוספות אין עליו השגה דהכא במ"ע דאכיל ליה בעיניה ואית בהו כזית בכדי אכילת פרס ורבנן איירי בדשטר ליה משטר דלית בהו כזית בכדי אכילת פרס ושפיר פסק כרבנן. וק"ל שהרי הרב ז"ל כתב בפ' י"ד מהלכות מאכלות אסורות כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאתן כיצד הרי שהמחה את החלב או שאכל חלב חי וכו' הרי זה פטור והלא חלב חי מאכל גמור הוא אלא מפני שאין דרך בני אדם לאוכלו חי בטלה דעתו אצל כל אדם אע"ג דאיהו מחשביה ואכיל ליה ונהנה ממנו פטור וה"ה והוא הטעם במי שאוכל כותח בעיניה. ועוד משנה שלימה שנינו ביומא פ' יוה"כ אכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה והשותה ציר ומורייס פטור והלכתא היא וכתבוה כל פוסקי הלכות. והלא ציר ומורייס לטבל עבידי ומש"ה אי שתי ליה בעיניה פטור לפי שלא אכל אותו כדרך האוכל ובטלה דעתו אצל כל אדם לפיכך אני רואה שלא היה דעת הרב דאכיל ליה בעיניה אלא ע"י טיבול כי אורחיה וכאשר הבין בדעתו הראב"ד ז"ל. ואפשר לתרץ כמו שתירץ בעל מ"מ עיין עלה או כמו שתרצתי אני בתשובת שאלה שהיה בכותח ההוא חמץ הרבה והוא עב ומטבל הרבה בו כגון מאכל מעט וטיבול הרבה עד שנמצא אוכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס וזה קרוב מאד אצל השכל ועיין באותה תשובה לפי שהארכתי בה הרבה. וכ"כ הריטב"א ז"ל כפי' רש"י ז"ל דאי אכיל ליה בעיניה פטור ממלקות והכי רהיטא פשטא דסוגיא דפסחים ונזיר. וכן נראה כי אפילו התוספות רפיא בידייהו שהרי לא כתבו כן בסוגיא של פסחים שהיו במקומה וכתבוה בנזיר שאינה מקומה וגם לא כתבו אלא ומ"מ נראה ולא ידקדק בזה אלא מי שהוא רגיל בתוספות וא"ת קשיא מהאי דחלב חי ומהאי דציר ומורייס. ואפשר דלא אמריה אלא דוקא בחמץ בפסח דאיסורי הנאה הוא וכיון שאכלו נהנה אפילו דאכיל ליה בעיניה. וא"ת לא הוציאו מזה הכלל אלא בשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהם אכילה אבל חמץ בפסח אם אכלו שלא כדרך הנאתו פטור. י"ל לדעת הרמב"ם ז"ל הכי נמי אבל לדעת התוספות איכא למימר דהנ"מ היכא שנהנה בחמץ שלא כדרך אכילה היינו מלוגמא או רטיה וכיוצא בו אבל נהנה בו דרך אכילתו אעפ"י שהוא שלא כדרך הנאתו כיון דסוף סוף אכל ונהנה כדרך אכילה חייב. וכן יש לדקדק מלשון בעל מ"מ שכתב פ' ח' מהלכות מאכלות אסורות על לשון הרב שכתב כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעכו"ם או לכלבים אינו לוקה וכו'. וכתב מגיד משנה כל מאכל וכו' פ' כל שעה כל איסורין שבתורה אין לוקה עליהם אלא דרך הנאתן וכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו ומדהוצרך לומר דרך אכילה כתקנו משמע דיש סברא לומר כיון שאכל אותו אע"ג דאין אוכלו כתקנו חייב ולאפוקי מסברא זו הוצרך לומר כן. ומ"מ למדנו מכאן דדבר פשוט היה לו למ"מ כסברת הרב ז"ל שאם אכלו שלא כתקנו פטור וכדעת רש"י ז"ל. הילכך נקיטינן דבכל האיסורין אפילו חמץ בפסח לא לקי עד דאכיל ליה כדאכלי אינשי ואי אכיל ליה שלא כדרך תיקון אכילתו פטור חוץ מבשר בחלב וכלאי כרם משום דלא כתיב בהו אכילה. והנראה לע"ד כתבתי: