שו"ת רדב"ז/תתקע

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שחלה ונטה למות והיה קרוב למלכות והיה מלתזס ששכר המכס של נא אמון ושאר מקומות והשביע את בנו הגדול שלא יקח שום אלתזאס המלך כלל ולא יהא ערב למי שיקח והבן לא הוה ניחא ליה אבל לקיים מצות אביו נשבע לו ומת ראובן. ובא בנו הקטן ולקח האלתזאס של אביו בחברת אחרים אם יוכל הבן אשר נשבע להיות שותף עם אחיו בשטר ישראל כיון שלא קבל ולא יצא ערב ובדיניהם אין חייב כלום כיון שאין כתוב בערכאותיהם. וגם האחרים שנשתתפו עמו אם עוברים משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם יש לשבועה זו התרה על ידי פתח וחרטה או לא ואם יכול לומר אנוס הייתי לעשות מצות אבי:

תשובה אין כאן אונס כלל כיון שנתרצה ואמר הן מפני כבוד אביו ומצותו שבועה גמורה היא. ותו דהשתא נמי איכא האי טעמא דמצוה לקיים דברי אביו ומצותו דכתיב אבי השביעני בין מחיים בין לאחר מותו חייב לכבדו וליראה ממנו ושלא לבטל דבריו. ומזה הטעם בעצמו אינו יכול לשאול על שבועתו שאין מתירין לו שבועתו לעבור על מצות אביו ואפי' ע"י ת"ח ופתח וחרטה דהוי כאלו נשבע לקיים מצות כבוד אב ואם שאין מתירין שבועה כזו. ואף ע"ג דכתב הרמב"ם ז"ל בתשובה על אחד שנשבע שלא לפרוש לים מפני כבוד אב ואם. והשיב ז"ל שאם נתחרט יכול להתיר שבועתו. התם הוא נשבע מעצמו מפני שלא יתבטל ממצות כבוד אב ואם אבל בנ"ד שאביו השביעו אין מתירין לו כלל לעבור על מצות אביו. תו איכא טעמי אחריני דמי שנשבע לדעת חבירו אין מתירין לי אלא מדעת חבירו כלומר עד שירצה חבירו לדעת כ"ע כיון שאביו עשה לו טובה אין מתירין אלא מדעתו כמעשה משה עם יתרו וצדקיהו עם נבוכדנצר וכיון שמת אין כאן דעת חבירו ואדרבה הוא לא השביעו אלא מחמת מיתה ואנן סהדי דלא ניחא ליה בהתרה. ואפילו אם עברו והתירוהו לדעת כ"ע אינו מותר דע"כ לא פליגי אלא כעין יתרו ונבוכדנצר שהיתה השבועה לדעתם לתועלת כבוד או קלון אבל הנשבע לדעת חבירו ואיכא דררא דממונא לחבירו אפילו התירו אינו מותר וסברא הוא דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה. וכ"כ הרשב"א ז"ל שאם התירוהו אינו מותר ובנ"ד נמי איכא דררא דממונא כי הוא היה חושש שמא יאכלו השרים את כל יגיעו ועמלו והניח בנים קטנים זולת אלו. ותו דבנ"ד דאיכא אידך טעמא שהמתיר הוא מתירו לעבור על דברי אביו אפי' בדיעבד אינו מותר לעבור לדעת כ"ע ופשוט הוא:

ולענין אם אחרים יכולין לשתף אותו עמהם ודאי מותר שכיון שהוא יכול לעשותו ליכא משום ולפני עור לא תתן מכשול דהכי אמרינן בהדיא עלה דהא דאמרינן לא יושיט כוס יין לנזיר משום ולפני עור לא תתן מכשול כגון דקאי בתרי עברי נהרא דאין יכול הנזיר לקחת אותו אבל אם יכול לקחת אותו בלאו איהו ויהביה איהו ניהליה לא עבר:

ולענין אם יכול להיות שותף עם אחיו בשטר של ישראל נ"ל שהוא מותר שאין כוללין בשבועה מה שלא נזכר בהדיא דא"כ נאמר שהיה בלב אביו בשעה שהשביע שלא יעשה למי שיקח האלתזאס דברים שבלב אינם דברים דבעינן פיו ולבו שוין וכ"ש שהנשבע בעצמו לא היה בלבו לא זה ולא זה ונמצא דלגבי השיתוף אין כאן לא לב ולא פה. ותו דאם היה אביו יודע שבנו הקטן יקח שום אלתזאס ניחא ליה שיהיה אחיו שותף עמו כדי לסייעו. ומה שלא השביע את הקטן מפני שלא עלה על דעתו שיהיה לו לב ליקח אלתזאס גדול כזה. ומ"מ מודה אני שלא יוכל להיות שותף עמו בערכאותיהם או לפני השרים דהוי גדול מערב דלעולם אזלינן בתר שותפא. והנראה לע"ד כתבתי: