שו"ת רדב"ז/תתקנז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה ראובן שבא מפא"ס וס"ת עמו ומת בדרך והניח בן קטן והגיע הס"ת למצרים והבאים בחברתו טוענין כי זה הס"ת הוציאו מפא"ס אדעתא להוליכו לארץ ישראל ורוצים להוליכו עמהם וקרובי היתומים אומרים כי חציו הוא קדש לבד וחציו הוא שלו שירש אותו מאביו וכחו ככח אביו במקום שיהיה יהיה הס"ת עמו וק"ק של מצרים תפסו הס"ת ואומרים שהוא קדש כולו וזכו בו תחלה והמוציא מהם עליו הראיה וטוענין כי כל חכמי מצרים נוגעין בדבר ואין דנין בדייני אותה העיר וקהל מצרים אומרים כי גם חכמי א"י נוגעין בדבר ומי ידון דין זה:

תשובה הנה ראיתי לשון שטר שנעשה בפא"ס בלשון לע"ז גם מעשה ב"ד שם נעשה בלשון לע"ז והעתקתי כוונתו אל לשונו. בפנינו עח"מ בא פ' ופ' אשתו ואמרו כי העיר ה' את רוחם לכתוב להם ס"ת לשם ולזכרון ותכשיטין והסכימו שניהם כי הס"ת עם תכשיטין לא יכול שום א' מהם לעשות בו דבר אם לא בהסכמת שניהם. ואם יגרש אותה שעדיין יהיה הס"ת קיים בין שניהם אלא שיהיה מונח ביד הבעל ואם תמות בחייו יהיה החצי שלה לבית הכנסת לכופר נפשה. והוא יהיה פקיד עליו ויוליכנו לכל מקום שילך. ואם יפטר הוא בחייה שיזכה בס"ת ותכשיטין הבהכ"נ שיאמר הוא ובתנאי שיהיו תכשיטי ס"ת הנ"ל ביד אשתו שתהיה ממונה עליהם אם לא תנשא. ואם תבוא לידי צורך שתקח מהקהל אשר יזכו בס"ת עד ל' אונקיות כסף ואם לא יתנו לה שתוכל למשכן מתכשיטי הס"ת עד נ' אנקיא כסף וכדי להשלים כל זה נטלו קנין וכו' ועדים חתומים עלה. וזה נוסח המעשה ב"ד אנו ח"מ היינו מצויין בשעה שאמר פ' הדר במתא פא"ס שהוא הראה השטר הכתוב לעיל על ענין הס"ת אשר התנדבו הוא וצפורה אשתו לאחר פטירתן לפני החכמים השלימים פ' ופ' וכו' ושאל מהם לפי שאשתו צפורה הנ"ל נפטרה לבית עולמה והיה רוצה ללכת לא"י בע"ה שיתננו לו הס"ת עם תכשיטיו להוליכו עמו בתנאי שישבע ר' יצחק שבכל מקום שירצה לקבוע דירתו שם מבלי שיכנס עוד בים יודיע לקהל אשר יתיישב שם איך חצי הס"ת ההוא עם חצי של התכשיטין הם הקדש שהקדישה אשתו צפורה לפדיון נפשה וזה יהיה בתוך ל' יום לקביעת דירתו ובפנינו ח"מ נשבע ר' יצחק הנ"ל ולפי שעבר כל זה בפנינו וכו' והיה זה וכו' וחתמו עדים עוד מעשה ב"ד בפנינו ח"מ אמרו החכמים הנ"ל שאם ר' יצחק הנ"ל ירצה לעקור דירתו מהמקום אשר נתישב שם אחר ההודעה הנ"ל ללכת למקום אחר שיוכל להוליך עמו הס"ת עם כל תכשיטיו ולא יכול שום אדם לעכב עליו בשום סברא בעולם ולפי שעבר בפנינו וכו' והיה זה וכו' עד כאן הגיע נוסח השטר והמעשה ב"ד.

הרי בהדיא מלשון השטר נראה כי אחרי מיתת ר' יצחק הנ"ל כל הס"ת עם תכשיטיו הוא הקדש שכתוב אשר התנדבו הוא וצפורה אשתו לאחר פטירתן וכתוב למעלה ג"כ לכתוב להם ס"ת לשם ולזכרון ואם יכול להורישו מאי שנא משאר נכסיו ומאי זכרון איכא. ותו שכתוב לכופר נפשה וכמו שחלקה הקדש אחר מיתתה כן חלקו הקדש לאחר מיתתו שהרי כוונה אחת להם כי העיר ה' את רוחם לכתוב להם ס"ת לשם לזכרון ודבר ברור הוא. אלא שיש להסתפק בזמן שהקדיש ר' יצחק הס"ת לא היה לו זרע ואח"כ נולד לו בן זה הנער התובע הס"ת וכיון שההקדש הוי הקדש בטעות הורישו לבנו ובנו מוחזק בס"ת כי אין תפיסת הצבור כלום. ועוד שאם הפקידו ביד הקהל לקרות בו ואומדן דעתא הוא שאין אדם מעשיר את ההקדש דאין צבור עני ואין עניות במקום עשירות והניח את בנו יתום ועני הילכך על הצבור להביא ראיה שכולו קודש תדע דתפיסת צבור לאו כלום הוא דמסקינן במציעא אמר לי' רבה קדושת בכור קאמרת לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין אותו מידו ואפ"ה אסורין בגיזה ועבודה. וז"ל הסמ"ג כל שתחלת דינו המוציא מחבירו עליו הראיה אין מועילות התקיפה שאחרי כן ומוציאין אותו מיד התוקף כדמסיק רבה בפ"ק דמציעא גבי בכורה עכ"ל. הא לא קשיא דהתם איירי דלית ליה לכהן שום טענה לא טענת ברי ולא טענת קים לי דהכי הוה ולפיכך תפיסה דלאחר שנולד הספק לא הויא תפיסה לכ"ע אבל בנ"ד אע"ג דהצבור אין טוענין ברי מ"מ טוענין קים לן דהכי הוה דאין אדם חוזר מהקדשו שהקדיש לכפרת נפשו ואדרבה חזקה אין אדם נוטל מנפשו כדי לתת לבנו וכיון שכן אפילו שתפסו לאחר שנולד הספק הויא תפיסה וכן הוכיח הרר"י קולון ז"ל בראיות שורש קס"א דאפי' בטענה רעועה מהניא לתפיסה וז"ל וא"כ הדבר פשוט שיש לקהל כולונייה כמה טענות ואמתלאות לטעון טענת ברי באותה כלי הקדש אשר תפסו כדרך שתועיל להם תפיסתם ע"כ ה"נ איכא כמה אומדנות וטענות חדא הא דאמרן דאין אדם חוזר מהקדשו. ותו דתלה בכפרת נפשו וצריך לכפרה אחר מיתה. ותו שהציבור מוחזקים לכל דבריהם והיחיד הבא לדון עמהם הוא המוציא ועליו להביא ראיה וכן כתבו הפוסקים ז"ל. ותו כיון דחצי הקדש לכ"ע הס"ת הוא דבר שאין בו חלוקה ואם הורישו לא הורישו אלא למכירה וחזקה דלא ספי איסורא לבריה דאין מוכרין ס"ת וכו'. ותו כיון דתפסו פלגא מדינא מהניא תפיסה אפילו לאידך פלגא ודכוותא אמרינן בכולי תלמודא. וכ"ת דעתו היה שיהיה הס"ת ותכשיטיו קדש לענין שיקראו בו ויתנאה בתכשיטיו אבל לעולם אימא לך דאי בעי לזבוניה מצי הא ליתא דהא קייל"ן אין הקדש לחצאין. וגדולה מזו אני אומר שאפילו היה הס"ת ביד אפטרופוס של היתום ובחזקתו יכולין הצבור להוציאו מידו דכיון דמת פקע ליה וזכה בו ההקדש מכח השטר ההוא שהעידו העדים שהתנדבו הוא וצפורה אשתו לאחר פטירתן הרי ההקדש ודאי והיתום ספק ואתי ודאי ומפיק מידי ספק ולהמלוכי לא חיישינן. והא דאמרינן בפ"ק דמציעא ובגיטין פ' כל הגט מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו' הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם. שתי תשובות בדבר חדא שאני התם דאיתרע בנפילה. ותו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ושוב לא היה יכול לחזור בו מהקדשו ואפילו בגלוי דעתא לבד איכא מאן דס"ל דהוי הקדש וכ"ש בנ"ד דהוי הקדש גמור בשטר ועדים המצויין לקיימו דאפי' בנמצא כתוב בלא זמן ובלא עדים ויש בו מחקים ותלויות העלה הרר"י קולון ז"ל דהוי הקדש ויליף לה מהא דאמרינן ביבמות פ' האשה שלום מצא כלי וכתוב עליו ק' קרבן ומתניתין היא במעשר שני עיין שם דאין מקום להאריך כאן. כללא דמלתא דהאי ס"ת הוי הקדש גמור עם כל כליו ותכשיטיו.

וא"ת הא קייל"ן דיורש כרעא דאבוה וכי היכי דאבוה הוה יכול להוליך הס"ת לכל מקום שילך הוא וכדמוכח מעשה ב"ד אשר כתבנו כן בנו נמי יכול להוליכו לכל מקום שילך ואע"ג שהוא קטן הרי האפטרופוס עומד במקומו הא לאו מלתא היא דכיון דמית פקע ליה זכותיה והרי בנו כאחד מן הצבור. ומהשטר עצמו נלמד שהרי הבעל יורש את אשתו ואפ"ה הוצרך להתנות שאם תמות היא בחייו שיהא הוא ממונה על חלקה אעפ"י שהוא הקדש משמע דבלא תנאי לא היה לו בחלק אשתו שום כח ולא זכות ומכת תנאי זה שהתנה עמה שאפי' שהוא הקדש יכול להוליכו לכל מקום שירצה נתנו לו הס"ת חכמי פא"ס אבל בחלקו שלו לא התנה כלל הילכך בשעה שמת נתרוקן כחו שהי' לו בחלקו וחלק אשתו להקדש והרי הוא הקדש גמור בלא תנאי. וליכא למימר נהי דהקדש גמור הוא בלי תנאי הרי אמר שאם ימות הוא בחייה שיהיה הס"ת לב"ה של מקום פ' אומדן דעתא הוא שרצה שיוליך הס"ת למקום שירצה הבן לילך דהא ברירנא לעיל דלא מפקינן דבר מחזקתו משום אומדנא. ותו דדילמא חטפתו מיתה ולא היה לו זמן לצוות לביתו. ומתוך לשון השטר ג"כ נראה שלא רצה שיתרוקן כחו לאחר שהרי אשתו היא שותף עמו בס"ת ואפ"ה אם ימות הוא בחייה לא נתן לה כח שתוכל להוליכו לכל מקום שתרצה ללכת אלא שתהיה ממונה על התכשיטין לבד ואומדנא דמוכח הוא דניחא ליה שיעמוד הס"ת במקום שמת הוא לכפרת נפשו ואוקי אומדנא בהדי אומדני ואוקי ס"ת במקום דאיתיה. ראיה למה שכתבו מהאי עובדא שהשיב עליה מהרר"י קולון ז"ל ועובדא הוה בראובן שהיה רגיל להביא כלי כסף לב"ה ומת ונמצא כתוב בכתב בלא עדים ובלא זמן שהיו הקדש ורצה שמעון אחיו לקחת אותם להוליכם לחוץ לעיר לב"ה אחר ותפסו בהם הקהל ופסק הדין עם הצבור שיפה תפסו וק"ו לנדון דידן ועיין שם ותמצא כמה ראיות:

ולענין מה שטענו כי לא הוציא הס"ת מפא"ס אלא להוליכו לא"י מה נפשך אם העדים מעידים שאמר כן בפירוש או שאומרים כן מתוך שיצא הוא ללכת לא"י מסתמא היה מוליך הס"ת וכן נראה מתוך לשון המעשה ב"ד שאמר בפניהם שרוצה לעלות לא"י שיתנו לו הס"ת להוליכו עמו והאי אומדנא דמוכח היא והרי הוא הקדש לא"י. ולע"ד ודאי אם היה קיים והיה רוצה ללכת לא"י היה מוליכו עמו וכיון שמת בטלה לה אותה אומדנא תדע שהרי כתוב בשטר ואם ימות הוא בחייה יהיה הס"ת לב"ה שיאמר הוא. הרי לא תלה תנאו להוליכו לארץ ישראל וא"ת אכתי תנאי זה לא היה בעודו בפא"ס אבל כיון שיצא ללכת לארץ ישראל אע"ג שמת בדרך מוליכין אותו לא"י דאומדן דעתא הוא דניחא ליה דליהוי בא"י ולא בחוצה לארץ. ובשלמא אם הוה מת במצרים איכא אומדנא כנגדה דניחא ליה שיהיה הס"ת במקום שיצאה נשמתו לכפרת נפשו וכדכתיבנא. אבל כיון שמת בדרך במקום שלא היה שם קהל ולא בה"כ אומדן דעתא הוא דניחא לית שיוליכוהו לא"י ואין קהל מצרים יכולין לעכב. כמה תשובות בדבר חדא שכבר תפסו קהל מצרים ולא מפקינן מינייהו באומדן דעתא דאין לך אומדן דעתא טפי מדר' אחא דאמר ר' אחא גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הורגו ולא קייל"ן כוותיה אלא כרבנן דפליגי עליה וכן פסק הרמב"ם ז"ל. תו דהאי אומדן דעתא בטעותא הוא שאם המקדיש היה יודע שיש בירושלים ק"כ ספרים טובים ולא היו קורין בס"ת [אלא] פעם אחת בג' שנים ובמצרים היו קורין בו בכל שבת ויש לו בזה נחת רוח לנפשו אנן סהדי דבהכי הוה ניחא ליה כי מה יועיל לנפשו אם יהיה הס"ת מונח ועומד בהיכל עד דאוכל אותו עש. ואני ראיתי בעיני בירושלים תוב"ב שמי שיש לו ס"ת נותן שוחד לשמש כדי להוציא ס"ת שלו לקרות בו ומי שמתו בעליו אין קוראין בו [אפי'] פעם ביובל ואינם צריכין לספר זה וזה נהנה וזה אינו חסר הוא וצפת תוב"ב לא ידעתי מהו מנהג שלהם ואם יש ספרים הרבה ואם יש עדים שיעידו ששמעו מפיו שהיה מוליך הס"ת לא"י ודאי זכו בו בני א"י עם כל תכשיטיו ולא מפני לשון השטר כי לשון השטר יש בו שתי משמעות כיון שלא אמר להוליכו עמו לא"י דאפשר דקאי האי עמו אהליכה דלפניו ולא אלפני פניו דהיינו ללכת לא"י. והוי יודע שלא יהיו העדים מא"י וכן אין דנין דין זה לא בדייני מצרים ואין מעידין עליה בני מצרים וכן בני א"י אלא ממקום אחר ואפילו ע"י סילוק דהכל עניים אצל ס"ת כדתניא בני העיר שנגנב להם ס"ת אין דנין בדייני אותה העיר וכו' ודבר ברור הוא אלא כותבין הטענות ושולחים אותם לחכמים שבמלכות אחרת ודנין עליה והס"ת יהיה מונח במקומו עד שיבוא הפסק דין ואחר שיפסק דין שהוא של בני א"י צריך כל הקהלות של א"י לעשות הרשאה לקהל אחד שאם אין אתה אומר כן הוי ממון שאין לו תובעים כשיבואו בני ירושלים תוב"ב ידחו אותם לצפת הקדש וזה ברור מאד ובין כך ובין כך הס"ת עם תכשיטין יהיה מונח במקומו ובחזקת קהל מצרים עד שיתברר הדבר כיון שתפסו. ואע"ג דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דיד עניים כיד הדיוט והמקדיש איזה דבר צריך להקנות בא' מדרכי הקנין ואם לא הקנה יכול לחזור בו ובנדון דידן נמי טענינן ליתום מאי דהוה מצי אבוהון למטען צריך שתדע שהרשב"א ז"ל הוא כיחיד בסברא זו שהרי כל גאוני עולם חלוקים וס"ל דבאמירה לבד קנו העניים ומחייב עלה לאלתר ואם לא נתנה עובר בבל תאחר דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט. ולע"ד לא אמרה הרב ז"ל אלא בהקדש לעניים דדמו להדיוטות אבל במקדיש ס"ת שיש לו קדושה מצד עצמו או במקדיש מקום לב"ה שאינו עומד לחלקו לעניים הרי הוא כקדושת הגוף ומודה הוא בקדשי בדק הבית או בקדשי מזבח דקדשי קדושת הגוף דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הילכך בנ"ד חל הקדש בדבור. ויש מי שמפריז על המדה דאפילו במחשבה חל ההקדש. וא"ת הרי לא הקדיש אלא לאחר מיתה ובאותה שעה כבר הוא של יורש ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והוי כנותן לחבירו מתנה לאחר מיתה ולא כתב מעכשיו כמתנת בריא לא קנה חבירו דכבר זכו בו יורשין. כמה תשובות בדבר יש כיון דאמירה כמסירה הוי כאלו מסרו להקדש מחיים ושוב לא יכול לחזור בו. וגדולה מזו אמרו האומר אעשה דבר פלוני הקדש צריך לעשותו הקדש ואפילו הוא בעצמו אינו יכול לחזור בו. ותו דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכ"ש להקדש דהא אין אדם מישראל שאין לו יורש. ותו דמאן לימא לן שלא היה ההקדש כמעכשיו וככל חזקיו אלא שלא הוצרכו להזכיר במעשה ב"ד שאין זה שטר הקדש:

כללא דמילתא דהאי ס"ת הוי הקדש כולו עם תכשיטין ויהיה ביד קהל מצרים עד שיתברר הדין ויביאו הרשאה מכל קהלות ארץ ישראל:

שוב ראיתי בתשו' הרא"ש ז"ל דל"א אין דנין בדייני אותה העיר אלא דוקא בזמן שאין להם אלא אותו ס"ת דהכל עניים אצל ס"ת אבל אם יש להם ס"ת אחר אפשר להסתלק שלא יקראו באותו ס"ת בזמן שהוא בב"ה ואפילו אם יקראו בו בעודו בב"ה לא מיקרי הנאה כיון שאפשר שיקרא בס"ת אחר עיין כלל ג'. הרי לך לפי סברא זו דדנין בדייני מצרים ומעידין עליו ובלבד ע"י הסילוק. וא"ת ואפילו שיהיה להם ס"ת אחר ניחוש שמא ימצא פסול ונמצאו עניים אצל זה וי"ל שכיון שבשעת הסילוק היה בחזקת כשר מוקמינן ליה אחזקתיה אבל במצרים לא קשיא כלל דאיכא כמה ספרי תורות. והוי יודע שיש כמה מן האחרונים דס"ל דאין סילוק מועיל אלא בדיינים אבל בעדים אינו מועיל. וכתב ר"י שהסילוק אינו מועיל לאפוקי ממונא אלא לאקומי ממונא וכבר כתבתי כי הצבור לעולם חשבינן להו כמוחזקים לכל דבר. גם ראיתי מי שכתב שמה שכתב הרא"ש ז"ל דאם יש להם ס"ת אחר דמועיל סילוק הנ"מ שיש להם ס"ת מדוייק וכשר כזה ונכון הוא. וכן אני אומר שאם [היא] נאה בכתיבתו וחדש דהכל עניים אצלו. ואם לא תטעה בדבר שאני אומר שהועיל חזקה בס"ת שאין בס"ת חזקה כיון שהוא עומד לקרוא בו רבים ושיהיה מונח בב"ה אלא אמרתי כי תפיסתם תועיל עם טענתם שהוא הקדש שלא יוכל קהל להוציא מידם אלא בראיה ברורה ותו לא מידי. והנראה לע"ד כתבתי: