שו"ת רדב"ז/תתקנג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה משאלוניקי. ראובן ושמעון תלמידי חכמים וכל אחד מהם רוצה לנהוג שררה על הצבור עד שנפלה בצבור קטטות והסכימו ראובן ושמעון ובררו להם דיינים וקבלו עליהם שלא ינהגו שום שררה על הצבור עד שיתפרסם גזרת הדיינים. גם קבלו עליהם שלא לזוז מגזרת הדיינים וכל זה בשבועה ובנח"ש והעובר על שום דבר מהנזכר לעיל יהא נלכד בחרם עכן ויהיה נזיר שמשון ככל חומרותיו. ואחר ימים פסקו הדיינים על ראובן ושמעון הנ"ל בכח החומרות הנ"ל שיעשו כל מה שיגזרו עליהם פרנסי הק"ק ולא יליזו מדבריהם ימין ושמאל ככל חומרות הנ"ל וקודם שגזרו עליהם פרנסי הק"ק פרטי דבר צוו שיחזרו ויקבלו כל החומרות לקיים מה שיגזרו עליהם הפרנסים וכן עשו ראובן ושמעון וחזרו וקבלו עליהם כל החומרות הנ"ל לקיים עליהם כל מה שיגזרו עליהם פרנסי הקהל אחר קבלת החומרות גזרו הפרנסים מה שנראה להם טוב וישר בעיני אלהים ואדם. וזה נוסח שטר הבירורים בפנינו עח"מ כן היה לפי שהיו קטטות והפרשים בק"ק ארגון על דבר לקיחת חכם או דרשן ביניהם ונחלקו לכמה כתות ועל זה נמשך קטטה בין החכם כהר"ר יצחק עראמה יצ"ו ובין החכם כה' יהודה צרפתי יצ"ו ולהסיר הקטטה נתרצו החכמים הנ"ל וביררו ולקחו להם לדיינים ופשרנים הנעלה כהר"ר ברוך אלמושנינו ואת הנעלה כהר"ר מנחם ב"ר יוסף אשכנזי יצ"ו ונתנו להם כח יפה ויכולת מספיק אגב ד' אמות קרקע לדון ולפשר ביניהם בין בדין בין בפשרה על הקטטות שביניהם לפי ראות עיניהם וכל מה שיגזרו הדיינים הנ"ל יהיה מקובל ומרוצה על החכמים הנ"ל כב"ד הגדול שבירושלים תוב"ב וכן קבלו החכמים הנ"ל שלא לעשות שום פעולה או שינוי בעולם על הענין הנ"ל בשום צד בעולם יותר על מה שהיו עושין בחיי החכם השלם כמוהר"ר יעקב צרפתי ז"ל עד שיתפרסם להם גזירת הדיינים הנ"ל אלא איש על מקומו יבא בשלום והעידו עליהם החכמים הנ"ל שלא מסרו שום מודעא על כל הכתוב לעיל ושלא עשו שום דבר מהנ"ל מחמת שום אונס אלא בלב שלם ונפש חפצה בבטול כל מודעי ומודעי וכו' ולגמור ולקיים כל הכתוב לעיל ושלא להתעצם בדין כדי לבא נגד שום דבר מהכתוב לעיל לא בדייני ישראל ולא בדייני אומות העולם על הכל נטלו קנין גמור מעכשיו החכמים הנ"ל במנא דכשר וכו' ונשבעו שבועה חמורה בנקיטת חפץ לדעת המקום ב"ה וכו' וכל אחד לדעת חבירו ולדעת רבים בלי מרמה ובקבלת נח"ש וכל העובר מהם אפילו כחוט השערה מכל הנ"ל יהיה בחרם. גם קבלו החכמים הנ"ל נזירות שמשון עם כל החומרות ודקדוקי נזירות על כל מי שיסרב או יעבור על שום דבר מהנ"ל וכך אמר כל אחד מהם הריני כשמשון וכו' אם אעבור על שום דבר מהנ"ל וקבלו עליהם החכמים הנ"ל הנזירות הנ"ל לדעת היותר מחמיר שבפוסקים והחכמים באופן שלא יהי' שום היתר לנזירות הנ"ל וגם באולי ימצא איזה פוסק או חכם שיורה היתר לנזירות הנ"ל פסלוהו על עצמם ובטלוהו בחרם לפי שחפצם ורצונם שיחול עליהם הנזירות הנ"ל בלי שום היתר אם יעברו על הנ"ל ופסלו על עצמם כל עדות בין בשטר בין בע"פ שיסתור או יבטל איזה דבר מהנ"ל ורצו וצוו לסדר כל דבר מהנ"ל בארוכה כל כמה פעמים שיצטרך לעצת החכמים ואפי' אחר שיראה שטר זה בב"ד בכל חזוקי סופר ובכל תוקף וכו' ולהוצאות וכו' ואחריות וכו' וקנינא וכו' והיה זה בחמישי בשבת יום שמיני חג עצרת שנת הש"ב ונכתב בשני בשבת והכל וכו'. ועידיו שמואל טייטסך ושמואל אלפנדרי. וזו גזירת הבירורים. מאת הכח המסור אלינו אנו ח"מ מהחכמים לדון וכו' ע"ד המחלוקת אשר נפלה ביניהם על ענין מינוי חכם מרביץ תורה בק"ק ארגון כפי הנראה הענין בארוכה משטר הקונפורמיסו וכו' ואחר אשר נשאנו ונתרצו על הענין הנ"ל בשומנו תמיד כנגד פנינו שלום הק"ק וקיומו והעמדתו בהשקט ובשלום גזרנו שיהיו מחוייבים החכמים הנ"ל לעשות ולקיים כל אשר יסכימו על הענין הנ"ל כל החמשה פרנסים אשר הם פרנסים עכשיו בק"ק הנ"ל כל אשר יסכימו כל החמשה פרנסים מוסכמים לדעת אחת ולא יכול שום אחד מהם לערער ולפקפק שום ערער ופקפוק בעולם בשום אופן בעולם נגד שום דבר ממה שיסכימו החמשה פרנסים הנ"ל. ואם באולי הה' פרנסים לא יסכימו חמשתן לדעת א' או שלא ירצו להסכים שום דבר על הענין הנ"ל יתקיים הענין לפי מה שיסכימו החמשה פרנסים אשר יוציאו אחריהם. ואם גם הה' פרנסים הבאים אחריהם לא יסכימו שום דבר על הענין הנ"ל יהיה נמשך לעולם ויתקיים כפי מה שיסכימו הה' פרנסים הבאים אחריהם אלו אחר אלו עד שיסכימו איזה דבר על הענין הנ"ל הפרנסים אשר יהיו בימים ההם מוסכמים כולם לדעת א' כפי הנ"ל וכפי מה שיסכימו הפרנסים כן יקיימו החכמים כל הנ"ל גזרנו אנו ח"מ והיה זה וכו' י"ח לכסלו שנת הש"ב ליצירה. ברוך אלמושנינו דיין. מנחם בר יוסף אשכנזי דיין. וזה נוסח פסק הפרנסים היום יום ששי כ"ד לשבט נתקבצו פרנסי הק"ק יצ"ו על אודות שלום וכו' לפי שסבות המחלוקת אשר היה עד היום היו מצד כה' יצחק ערמאה וכה' יהודה הצרפתי וגזרו עליהם שיקבלו עליהם חומרות נזירות שמשון מאותו כח נזירות שקבלו עליהם ע"י כה' ברוך וכה' מנחם לגמור ולקיים כל הנמשך למטה ובכן איש על מקומו וכו' ואותו הכח נמסר מאת כה' ברוך וכה' מנחם הנ"ל לפרנסי הק"ק יצ"ו ומאותו המסור אליהם גזרו כל הנמשך:

א' שלא יוכלו כה' יצחק וכה' יהודה ולא שום א' לבדו להשתרר שום שררה על הצבור בעולם לא ללכת ללות חתן ולא לאבי הבן ולא לשום בעל שמחה בעולם או לשום אבל ח"ו. ואם ירצו ללכת ילכו אחרי העם או בתוך העם:

גם שלא לצאת מק"ק ע"י אנשים אחריו שילכו לב"ה אחר או לשום מקום בעולם כי אם אחיהם וקרוביהם רוצה לומר פרימו או שוברינ"ו או קונייאהו והכל בלי מרמה ותחבולה. גם אם ימצאו שום אחד מהם בב"ה אחר ונמצאו שם יחידים מק"ק לא יוכלו לצאת ראשון לפניהם רק ימתין עד שיצאו הק"ק תחלה ואפי' בשוק כשימצא עדה או חבורה מהק"ק לא יתלוה עמהם כדי ללכת בראש ושלא יתעסקו שום אחד מהם בשום גט מהק"ק ושלא יכול שום אחד מהם לחתום בשום כתובה מהק"ק:

גם שלא לשמוע שום דברי ריבות בין שני יחידים מקהל שלנו בשום צד בעולם ואפילו לפשר ביניהם. כל זה קבלו עליהם כה' יצחק וכה' יהודה הנ"ל לקיים ולגמור ושלא להפיל דבר ארצה מכל הכתוב לעיל עד שיסכימו כל הפרנסים כולס מסכימים לדעת אחת אותם אשר יהיו בימים ההם וזה יובן פרנסים מפי פרנסים ר"ל שאם שום א' מהפרנסים יחלוק יהיה נחשב למחצה על מחצה ולא ילכו אחר הרוב. ועוד קבלו עליהם החכמים הנ"ל שלא לדרוש ברבים שום דרשה בעולם ושלא לעלות לקרוא ברבים בק"ק שירה או עשרת הדברות או דברי מוסר עד שיסכימו כל הה' פרנסים ככתוב ושלא לדרוש בבית החיים על שום נפטר מהקהל קדוש. פלוני עד פ' ופ' ופ' ופ' ופ' פרנסים. ע"כ הגיע נוסח הפסקים:

ועתה רוצה כה' יהודה לבטל כל הכתוב לעיל באומרו שיש לו ראיה בכתב. ועדים חתומים עליו שאותם החומרות היו על תנאי שיגזרו הדיינים תוך ג' ימים ולא גזרו עד שעבר קרוב לד' חדשים. וגם בתנאי אחר שיתיר כה' יצחק השבועות שהשביע ליחידי הקהל קדוש וגם הנזירות שמשון שקבלו עליהם שלא לשמוע דברי תורה מפי ר' יהודה אלא בחברת כה' יצחק וברשותו ולא התירם ועוד תנאי אחר שיתן התוגי"ת שיש לו מהקצינים. וראובן משיב שטרי הברורים יוכיח שאין בו שום תנאי ולא עוד אלא שפסלו עדות שיסתור או יבטל אומר שום דבר מהכתוב בשטר הברורים ועוד שעידי השטר של הברורים מכחישין לעידי התנאי ומעידים שלא נזכר התנאי. עוד טען כה"ר יהודה שאין דיין ממנה דיין וא"כ הפרנסים לא היו יכולין לגזור עליהם. וכה' יצחק משיב שמכח הברורים פסקו. ועוד שבפירוש השביעוהו שנית על כל הפרטים גם קבלו ונהגו כל החומרות הנ"ל. עוד טען כה' יהודה שהוא אינו יודע כלל שתלו ברשות הפרנסים אשר יהיו ממונים דוקא מפי פרנסים היוצאים. ואת"ל שכתוב בשטר הפרנסים וזה יובן פרנס מפי פרנס אין לתלות הדין על זה כי אפשר שאין פי פרנס מפי פרנס ממש אלא שיהיו מפורסמים מפי הפרנסים אבל מ"מ בני הקהל יבחרום ולא הפרנסים. עוד טען שהפסק עצמו לא יצא מתחת ידי הפרנסים מעולם ואם באולי ראוהו והעתיקוהו גוף הפסק לא יצא מתחת ידם והשיב כה' יצחק שהפסק כבר נראה לפני כמה אנשים והועתק אות באות ועליו יש לסמוך. עוד טען כה' יהודה כי פסק זה בטעות היה כי ג' מהפרנסים הם מושבעים לכהר"ר יצחק שלא ישמעו תורה מפי כה' יהודה הנ"ל ולא לקבלו לחכם ואחד מהדיינים הברורים אומר שלא היה יודע דבר זה בשעה שפסק וחשב שחמשתן היו ברשות עצמם. וכה' יהודה הנ"ל דרש על אביו לתשלום השנה וגם הסיתוהו בני הכת שלו ודרש בק"ק ב' ג' שבתות וכה' יצחק והכת שלו גזרו אומר שכבר עבר תורות וחלף חק ואפילו יתנו לו הפרנסים כולם רשות שוב אין לו תקנה כי אחד מהפרנסים אינו ממונה מפי פרנסים אחרים אלא מפי הקהל וא"כ אפילו הפרנסים הבאים אפילו שיהיו ממונים מפי פרנסים אחרים אין להם תקנה שכבר הראשונים לא היו כולם ממונים מפי פרנסים היוצאים. וכה' יהודה טוען שעל דרשת אביו מעולם לא קבל דיינים וכה' יצחק משיב שהכל בכלל וכן כתב בפסק שום דרשה. ע"כ תורף השאלה ואם באו פרטים הרבה ואריכות גדול וקצת שינוי במקצת עניינים מ"מ זהו עיקר הפסק. ולפי שנפל מחלוקות בין החכמים הנ"ל וקצת דברי המקילין וקצת דברי המחמירין באו לידו ונסתפקו ורצית לדעת דעתי בהם ואם אין ידי משגת תבדוק עד מקום שהיא מגעת:

תשובה תיתי לי דכי אתי צורבא מרבנן קמאי לא מזגנא רישא אבי סדיא כל כמה דלא אפיכנא בזכותיה וכ"ש זכותא דנפשיה דלא למיפסליה ומאת ראשון כל ראשון אשאל מענה לשון ועזר מצדי יהיה. ואומר תחלה כי זה החכם כה' יהודה לא טוב עשה בתוך עמיו לחלל תורת אלהיו וקדושת אבותיו לא זכר שלא חשש לנפשו והכניס עצמו לספק של אותם החומרות הנ"ל בשטר הברורים אשר כל שומעם תצלנה שתי אזניו וכ"ש אחר שהתרו בו החכמים יצ"ו. וקרוב בעיני לומר שהוא קרוב למזיד כי קנאת תאות הכבוד עורו עיני שכלו וחוששני לו מעונש שמים שאם אין דין למטה יש דין למעלה ומה גם עתה שמעתי אומרים עדיין עומד במרדו לבלתי שמוע אל הסכמת פרנסים כיון שקבל עליו דתנן נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים עלי ג' רועי בקר וכו'. וכל המחזיק בידו על זה ומורה לו לעבור על כל אותם החומרות ראוי לעונש גדול ועתיד ליתן את הדין כי מי שלח ידו דאפי' בחששא כל דהוא ראוי להרחיק מהם כמתרחק מן האפעה שהרי כתוב אפי' כחוט השערה וקרא קאמר וסביביו נשערה מאוד. אבל לענין שיהיה מנודה או מוחרם לכל דיניו או עבריין ופסול לדון ולהעיד ונזיר שמשון ללקות על כל כוס וכוס או על תגלחת או לשאר עונשין למפרע איני רואה כאשר אני עתיד לבאר בע"ה. כללא דמלתא צריך כה' יהודה זה להיות מתחרט לשעבר ונבהל להווה וירא לעתיד וישוב בתשובה ושב ורפא לו ויקבל עליו גזירת הפרנסים כאשר פסקו עליו החכמים והתרו בו ולא ינהוג שום שררה על הצבור אם לא יסכימו עליה כל החמשה פרנסים הממונים על הצבור בזמן ההוא ואם ככה יעשה אינו נפסל למפרע והרי הוא כשר לכל דבר ומותר ביין ובתגלחת כשאר כל ישראל הכשרים. ואם לא ירצה לקבל וינהוג שום שררה על הצבור אסור לשמוע מפיו ופסול לדון ולהעיד ומחינא ליה בסילוא דלא מבע דמא ומכרזינן עליה. זהו דעתי בדברים אלו ועתה אבאר בעהי"ת. אמנם ידעתי מתוך ידיעה שכלית וסברא ברורה כי השטר הזה שכתוב בו התנאי מזוייף הוא בלי ספק מכמה טעמי. חדא שהרי תנאי הברירה היה יום ח' חג עצרת ולא היה אפשר לכתוב שטר אלא עד יום ג' לברירה ואם זה התנאי היה שיפסקו דין תוך ג' ימים איך אפשר לפסוק הדין קודם כתיבת שטר הבירורין. ותו הרי אין דנין בשבת ובמועד וכ"ת תוך שלשה ימים מעת לעת היה התנאי אכתי לא נשאר אלא זמן מועט דמסתמא הקבוץ היה לעת ערב ומה זמן נשאר לפסוק הדין. וכ"ת לג' ימים הראויים לישב בדין התנה הא ליתא דבזמן ג' ימים שאין בהם לא שבת ולא מועד ולא דרשה לא הוצרך להתנות שלא יעשו שום שינוי וא"ת שבזמן של הברירה לא התנו אבל בזמן כתיבת השטר התנו שהרי יכולין להתנות מדעת שהרי החומרות כל אחד לדעת חבירו הוא ונהי שלא היו יכולים לבטל הברירה מ"מ יכולין היו להתנות הא ליתא שהרי אחד מהתנאים הוא שידונו תוך ג' ימים וזה אי אפשר אם לא מדעת הדיינים. וכ"ת מדעת כולם התנו עדיין אני אומר שהיו צריכין פתח והתרה וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה מי שנשבע על דעת חבירו לפרוע לו לזמן פ' שאין יכול להתיר לו ואין לו תקנה אלא שיאמר לו התקבלתי ואין צורך להאריך עתה בזה. וגדולה מזו כששמע שפסקו הדיינים אחר כמה זמן וגם התנאים לא נתקיימו היה לו לערער על הפסק ההוא שהרי לדעתו בטל הוא ולא די זה אלא שחזר וקבל מה שפסקו הפרנסים מכח הברורים וחזר וקבל החומרות כפי אשר בא בשאלה מפי הפרנסים וזו מודעא רבא לבטל שטר תנאי זה. ובר מן דין מחלוקת גדולה בין שתי כתות איך אפשר שקבלו עליהם לפסוק אותו תוך ג' ימים והלא היה צריך מתון גדול. סוף דבר איכא כמה אומדני דמוכחא דשטרי זייפא הוא או דברים בגו איכא ואלו הוינא התם הוי כפיתנא להו עד דמודו. ואע"ג דקושטא דמלתא הכי הוא מ"מ משום אומדנא לא פסילנא גברא רבא אלא הדרי אאנפי דשריותא למכשריה ליה לגברא. וכן הסכימו הפוסקים ז"ל ותו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ומשום הכי צריכין לברור האי סהדותא אי אית בה ממשא או לא. ומשום דלא ידעינן סגנון השטר של התנאי בעינן לברורי מלתא שפיר בכל גווני דאפשר. מה נפשך אם שטר התנאי הזה עשוי בסגנון השטר האחר ממש שכתוב בו שנעשה מדעת שניהם ככל החומרות אלא שיוסיף בו התנאים הללו לא ידענו מאי אולמיה דהאי שטרא מהאי שטרא אדרבא הך שטרא דכתיב ביה תנאי עדיף טפי דתנן לא ראינו אינה ראיה וכתבו הפוסקים בשם בעל העטור והיכא דאיכא סהדי דאמר הוינא תמן ודייקנא שפיר במלתא ולא חזינא לא קדושין ולא גירושין צ"ע אי אמרינן בכה"ג לא ראיתי אינה ראיה ומסתברא דלא תנן לא ראיתי אינה ראיה אלא היכא דאיכא למימר זה ראה וזה לא ראה ולא הוה הכחשה ע"כ. הא קמן דאפי' היכי דאמרי סהדי דייקינן שפיר לא הוה שום תנאי לא אמרינן דלהוו תרי ותרי אלא מסברא לא מדינא דתלמודא. וכ"ש בנ"ד דאיכא למימר לא מכחישי אהדדי דהני שמעי תנאה והני לא שמעו תנאה שהבית אשר בו נעשה הקיבוץ היה גדול מאוד ואנשים ונשים הרבה וקול המולה גדולה ואין שומע ואין מבין כפי מה שהוגד לי ומ"מ כיון דהני תרי אמרי דייקינן שפיר לא נפיק מידי תרי ותרי. ואי משום דהאי שטרא דלית בה תנאה נפיק מתוך ידי הברורים והם בעצמם אומרים לא היה שם תנאי ואינהו ודאי רמו אנפשייהו על מה הובררו ומדכרי טפי זו אינה ראיה כלל. דאינהו לא מדכרי אלא מה דשייך לפסקא דידהו מה פסקו וכמה פסקו אבל תנאי הברירה לומר ע"מ כן הובררו אדרבה סהדי מדכרי שנתיחדו לכך והעידו על הברירה ועל תנאיה ובשלמא זמן הפסיקה דהיינו ע"מ שיפסקו הדין תוך ג' ימים איכא דמדכר דכירי ליה כיון שמוטל עליהם אבל שאר התנאים שבין בעלי הדין אדרבה סהדי מידכרי טפי:

וכן נראה בבירור מתוך תשובת הרא"ש ז"ל. וז"ל וששאלת על שתי כתות וכו' וביררו להן שני אנשים לדון ולפשר וכו' והיו שם בשעת גמר דין שני עדים ואח"כ יצא הדבר כתוב וחתום מתחת ידי העדים בענין אחר ומתחת ידי הברורים בענין אחר ומה שיצא כתוב מתחת ידי העדים היה כתיבת ידי סופר אחר שלא היה שם ולא ראה ולא ידע היאך נגמר הדין אלא כאשר אמר לו כת א' משתי הכתות ומה שיצא כתוב וחתום מידי הברורים הוא כתב הסופר שהיה שם בשעת גמר דין וכתב אות באות כמו שסדרו הברורים. @44תשובה @55דבר פשוט הוא ששני הדיינים נאמנים לומר כך פסקנו את הדין דדוקא וכו' ונאמנים הם לומר יותר מן העדים המכחישים אותם דרמו אנפשייהו ומדכרי טפי מן העדים ואין זה כשתי עדים וכו' אבל כאן שהדיינים שמעו דברי הבעלי דינין ודקדקו בהם וידעו להיכן הדין נוטה יותר הם זכורים ויודעים אמתת הפסק דין מן העדים ששמעו בשמיעה ותליא בהו טעות' וכ"ש שהסופר האחר מפי אחת מהכתות והאחר כתב הסופר מן הברורים ע"כ. ש"מ תלת ש"מ שלא האמין את הדיינים אלא על מה שנוגע בפסק וכן כתב פעמים ונתן טעם לדבר לפי שהיו צריכין לדקדק בדברי הבעלי דינין. אבל בנ"ד כולם בין דיינים בין עדים בשמיעה אחת שמעו התנאים ועדים מדכרי טפי דרמי עלייהו לאסהודי. וש"מ שתי כתי עדים המכחישות זו את זו אע"פ שהאחת אומרת מלוה ולוה העידוני עליהם ושנייה אינה אומרת כן אלא ידענו שכך היה הענין הוו תרי ותרי והא הכא כת אחת לא אמרה אלא כך וכך פסק וכת הדיינים הם בעצמם חתמו ולא פסולים בשביל כך ועדיין תדע למה צריך נפקותא זו. וש"מ דעדות בשטר לא אמרינן הני נתייחדו לעדות והני לא נתיחדו דהא הכא לא [הוזמנו] לכתוב הפסק דין ואפ"ה לא פסל אותם מהאי טעמא. והא דכתב בתשובת ריב"ש ז"ל יש לנו להאמין לראשונים כיון שהוזמנו להעיד רמו אדעתייהו ומדכרי טפי ודייקי בעדותם טפי אבל האחרונים לא הוזמנו להעיד ולא רמיא מילתא עלייהו נ"ל דדוקא על פה אבל בשטר לא עדיפי הני מהני כיון דחתמי בשטרא דייקי הני כי הני ונעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וזה ברור הילכך דיינים לא מעלין ולא מורידין בין יאמרו תנאי היה או לא היה תנאי לעולם תרי ותרי הוו. עוד שמעתי שאין דרכם בשאלוניקי ליחד עדים אלא הסופר נוטל קנין ומחתים שנים מהנמצאים שם וראו ושמעו הדבר ואיני יכול לדון עפ"י השמיעה ואתם יודעים דבר זה. וליכא למימר כיון דהני אמרי תנאי היה וכתוב בשטר והני אמרו ע"פ לא היה תנאי שהרי אין כתוב בשטר בלא תנאי ולא אתי ע"פ ומרע לשטרא כיון דאמרי שניהם העידוני עליהם בלא תנאי אע"ג דלא נכתוב בשטר לעולם תרי ותרי ועדיין יתבאר זה בעזהי"ת ואם שניהם כתובים בסגנון אחד אלא שזמנו של זה אינו כזמנו של זה שזה אומר ביום פ' קבלו החומרות בתנאי כך וכך וזה אומר ביום פ' קבלו בלא תנאי הלך אחר האחרון להחמיר הילכך נ"ל שסגנון השטר ההוא כך הוא. אנן עדים ח"מ יודעים האיך שטר הבירורין שבררו פ' ופ' את פ' ופ' ביום פ' היה על תנאי כך וכך ואין כתוב בו אמרו לנו פ' ופ' העידו עלינו או היו עלינו עדים על כך וכך נמצא שטר זה לא נעשה מדעת שניהם וזה עיקר גדול בשאלה זו אי אית מששא בהאי סהדותא או לא:

ולכאורה היה נראה דלית בה מששא מכמה טעמי חדא כיון שלא נעשה מדעת שניהם הוי כעדות ע"פ ולא מרע לשטרא. ותו דהא פסל עליו כל עדות בין בשטר בין ע"פ שיסתור או יבטל דבר ממה שכתוב בשטר. ותו דהני למעקר סהדותא אתו דהא אמר תנאי הוה ועבר זמן קיום התנאי ולא מהימני. ותו כיון דאיכא לישנא יתירתא בשטר הבירורים לטפויי האי מלתא אתי כדאיתא בסנהדרין דאמרינן כל מלתא יתירתא לטפויי אתי. מכל הני טעמי הוה משמע דהאי סהדותא לאו כלום הוא למיעקר שטרא ולא לשוויי ביה תנאה אפילו את"ל דעדות אמת הוא. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלאו הכי הוא אלא עדות גמור הוא והוו להו תרי ותרי וכדכתיבנא דגרסינן בכתובות פ' האשה בעי רבא מרב נחמן תנאי דברינו מהו אמנה ומודעא היינו טעמא דהא עקר ליה לשטרא והאי נמי עקר ליה לשטרא או דילמא תנאי מלתא אחריתי א"ל כי אתו לקמן לדינא אמינא להו קיימו שטרייכו וחותו לדינא ע"כ. הרי פשטא דהאי סוגיא רהיטא דתנאי מלתא אחריתי ואינהו גופייהו מהימני וכ"ש עדים דעלמא. וא"ת הנ"מ דמהימני היכא דלא עקרי סהדותייהו כגון דאמרי תנאי היו דברינו ועדיין אפשר לקיימו א"נ דאמרי תנאי ולא ידענו אם קיים או לא אבל היכא דעקר לסהדותייהו כגון דאמרי תנאי היה ולא קיים לו תנאו ושוב אי אפשר לקיימו א"נ שבאין להעיד תנאי היו דברינו בזמן שכבר עבר תנאו ולא יכול שוב לקיימו לעולם אימא לך דלא מהימני ובהא לא איבעיא ליה לרבא תדע דאמר ליה רב נחמן כי אתו לקמאי לדינא אמינא להו קיימו שטרייכו וחותו לדינא טעמא דאפשר לקיים התנאי אבל לא אפשר לקיים התנאי לא. וכן משמע מלשון התוספות שכתבו ועד השתא קיים השטר ואינו נעקר אם יתקיים התנאי. וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל שאף אלו אין עוקרין את השטר אלא מקיימין אותו ובלבד בקיומו ע"כ. וכן כתבה הריטב"א ז"ל או דילמא תנאי דמלתא אחריתי היא פי' שהרי שטר המכר ראוי להיות קיים לגמרי אף לעדות זו של עכשיו כשיקיים זה תנאו ואין זה אלא תוספת עדות ומפני זה לא כתבוהו מפני שנראה להם שהשטר דבר אחר והתנאי דבר אחר וראוי להאמינם כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ע"כ. וכן כתבה ה"ר הושעיא ז"ל. הרי לך בהדיא שאם אפשר לקיים התנאי לא מהמני דהא עקרי לשטרא הילכך לנ"ד נמי אם מעידין בזמן שלא נשאר זמן לקיים התנאי או שנכתב השטר של התנאי אחר שעבר זמן התנאי ודאי למיעקר סהדותא קאתו ולא מהימני דמה לי עידי השטר ומה לי עדים דעלמא חד טעמא הוא. הא לא קשיא כלל אפי' לפי שטה זו דהא טעמא הוי משום דכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד וכן כתבו המפרשים ובסהדי שטרא גופייהו שייך למימר כיון שהגיד וכו' אבל עדים דעלמא לא שייך האי טעמא ומהימני לומר תנאי היו דבריהם. שהרי הרשב"א ז"ל גופיה כתב וז"ל כי אתו לקמן אמרינן להו וכו' ודוקא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל בשכתב ידם יוצא ממקום אחר דלא מפיהם אנו חיין לא מהימני דהוו להו כחוזרין ומגידין וגריעי מעדים אחרים דמיהמני ע"כ. וכלשון הזה בעצמו כתבה הר"ר הושעיא ז"ל ומכאן אתה למד לכל בעלי סברא זו שיש לחלק בין עידי השטר לעדים דעלמא. וז"ל הרשב"א ז"ל על ר' יוסף שטען שהיתה מכירה על תנאי שאם לא יתן ש' דינרין תוך הזמן הנזכר שהוא עד ר"ח אייר הקרוב להם שתהא המכירה קיימת והוא שישלים ר' חיים עד אלף ומנה דינרין ועכשיו טען ואומר אני יוסף טוען ואומר באתי לתוך הזמן לתת לו הש' דינרין שיחזיר לי כרמי ולא רצה ולפיכך אני מחלה פני רבותי הברורים שתצווהו להחזיר כרמי ושטרי. ור' חיים השיב כי תנאי זה לא היה מעולם והמכירה שהיתה לאביו היא מוחלטת והב"ד חייבו את ר' יוסף להביא ראיה שהיה התנאי במכירה והביא עדים והעידו שהיה התנאי בשעת המכירה והקנין ועל עדים סמכו הב"ד לומר שהיה תנאי וכו'. ועוד אני רואה אותך מתוך הטענות כי קבלו ב"ד טענת ר' יוסף בשני צדדים הפוכים זה מזה לפי שאני רואה אותו פעמים טוען שהתנה תנאו בשעת המכר ובשעת הקנין וכתיבת השטר עד שר' חיים זה משיב ויבואו עידי השטר ויעידו ויבואו עדים אחרים שהיו בשעת הקנין ויעידו אם היו שם העדים שהעידו לר' יוסף. ומצד אחר אני רואה אותו טוען שלא היה התנאי בשעת הקנין אלא קודם לו אלא שעל סמך התנאים שהתנה בפני עדים אחרים הקנה לר' יצחק בפני עידי השטר בלי שום תנאי ושיור וירמה כן בודאי ממה שטען ואמר שע"מ כן נתן השטר ואלו כתבו העדים וחתמו בהפך מה שאמר להם וראה הוא היאך נתן השטר המזוייף הזה ללוקח ועוד יחזיק זה מה שאמר בב"ד שאין עידי ר' יוסף מרעי שטרא ולא לסהדי שאפשר שהתנאי היה ביניהם קודם הקנין שלא בפני עדים והסכימו ביניהם לעשות המכירה סתם ולא ידעו עידי השטר ואם הדבר כן בלא ספק ר' יוסף מכחיש את עידיו וכו'. ש"מ תלת ש"מ עדים דעלמא מהימני דלא פסל אותם אלא מפני שר' יוסף מכחיש את עידיו הא לאו הכי יפה עשו ב"ד שסמכו על העדים. וש"מ אפילו היכא דלא אפשר לקיומי תנאיה מהימני דהא הכא אחר הזמן היה מדקא טען באתי בתוך הזמן משמע דעתה בזמן קבלת העדות אינו בתוך הזמן. וש"מ אפילו שלא אמר העידוני עליהם שהרי לא העידו אלא שהיה תנאי בשעת המכירה כנ"ד ואע"פ שהיה כתוב בלא תנאי ובלא שיור הוו להו תרי ותרי. הרי לך דלפי שטה זו סהדי אחריני מהימני:

עוד יש שטה אחרת הפי' שדוחין התוספות דתנאי מלתא אחריתי היא לגמרי בפרעון הילכך סהדי שטרא גופייהו מהימנו אפילו היכא דמרע ליה לשטרא ואף אם כתב ידם יוצא ממקום אחר. וכן נראה סברת הטור סימן פ"ב שכתב וז"ל טען הלוה וכו' וקיימתיו בב"ד והמלוה אומר וכו' אם כתוב שנעשה בלא שיור ותנאי אין הלוה נאמן וכו' אבל וכו' שהרי אינו עוקר בטענה זו גוף השטר והרי הוא הטענת פרעון וכו' ואם יש ללוה עדים שבתנאי עשה ואין המלוה מודה לו מקבלין את עדותן שאפילו העדים עצמן נאמנים לומר תנאי היו דבריהם אפילו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר ונפטר הלוה בלא שבועה ע"כ. וליכא למימר דהכא איירי כשאין מתבטל השטר כגון שאפשר לקיים התנאי דלא מרע לשטרא דהא עלה דרישא קאי דקאמר לוה קיימתיו והא כיון דאתו סהדי ואמרי תנאי היה מרעי ליה לשטרא דהא טעין לוה קיימתיו ומה נשאר עוד לקיים וליכא למימר נמי דאיירי כשעידי התנאי אומרים המלוה העידנו עליו שעל תנאי היה חדא דסתמא קאמר ואם יש עדים ללוה שבתנאי נעשה וכנ"ד. דתלי טעמא ואי אתו סהדי ואמרי ידענו היה שהוא פרוע כלום צריכין לומר המלוה העידנו עליו שהוא פרוע אף בתנאי נמי אין צריכין לומר העידונו עליהם שהיה תנאי. משמע שהוא מפרש הסוגיא כפי הפי' הא' ואע"פ שהוא חולק על אביו במה שאמר אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר ומדבריו נשמע לדברי הרא"ש ז"ל כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר. ודוקא עידי השטר גופייהו דאיכא טעמא דכיון שהגיד כו' אבל סהדי דעלמא לא מרעי לשטרא לא שנא היכא דאמרי העידוני עליהם ל"ש לא אמרי נאמנין וכדברירנא. ומעתה לשון רבינו ירוחם ז"ל אתי כפשטו ומה שכתב העידי של המלוה שהעידם על עצמו לשון רבו תפס וז"ל בתשובה מי שהוציא שטר על חבירו ואין השטר ההוא מתקיים בב"ד אלא עפ"י עדיו החתומים בו לפי שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואם אין עדים להכיר חתימתם ואחד מן העדים אומר שעל דעת כך וכך נעשה או על תנאי כך וכך חתם השטר ובאותו דעת ובאותו תנאי תתבטל השטר ההוא שנעשה סתם השטר הזה בטל לגמרי ולא הועיל דבר מאותו השטר ויכוף המלוה לקרוע השטר כי העד עקר את השטר וכו' ולכן השטר הזה בטל וכ"ש אם יש עדים שהודה המלוה שלא נעשה השטר ההוא רק על אותו תנאי או אותו דעת שאומר העד כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכן כל כיוצא בזה ע"כ. והא דנקט כי האי לישנא שהודה המלוה וכו' לאשמועינן שאפילו שלא היו העדים בשעת מעשה ולא ידעי אם היה בו תנאי או לא אלא עפ"י המלוה והיינו דתלי טעמא דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו וכ"ש אם יודעים העדים שהיו בשעת מעשה שהי' בו תנאי שנאמנים והא לא צריכא להו וזה ברור מאד בעיני:

מ"מ למדנו מתשובה זו כי סברת הרא"ש ז"ל היא שהעדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנים אפילו היכא דמיעקר שטרא לגמרי. וכ"ש בעדים דעלמא דמהימני בכל גוונא. ולדעתי גם רש"י ז"ל מבעלי סברא זו. שהרי כתב וז"ל או דילמא תנאי מלתא אחריתי היא הא לא עקרתא דשטרא הוא דמודים הם שהשטר אמת אלא שהתנאי היה ביניהם וזו עדות אחרת היא ושטרא ממילא מעקר לאחר זמן ביום שלא קיים תנאו בזמנו ע"כ. ומדקאמר ממילא מעקר משמע שאפילו העידו בזמן שאי אפשר לקיים את התנאי מלתא אחריתי היא כיון דממילא מיעקר ולא מפני העדים. ומ"ש ברישא על תנאי מכרה לו שעשה לו כך וכך ולא ראינו שקיים לו תנאו וזה אומר לא קיים לי ואינו מכר לא תידוק מינה טעמא שלא ראינו הא אם ראינו שלא קיים לא מיבעיא ליה אלא נקט הכי לאשמועינן דאפילו אמרו העדים לא ראינו דהוה אמינא כה"ג פשיטא דמלתא אחריתי היא דלא דמיא לאמנה ומודעא קמ"ל דאפי' כה"ג קמיבעיא ליה לרבא והיינו דבעי לה סתמא והיינו דאסיק לה רש"י ז"ל וזה אומר לא קיים לי ואינו מכר ואם עדיין יש זמן לקיימו יקיים לו תנאו ויהא מכר. וא"ת א"ה היכא פשיט ליה רב נחמן כי אתו לקמיה לדינא אמרינן להו קיימו שטרייכו וכו' תינח היכא דאפשר לקיומי תנאיה היכא דלא אפשר מה השיב רב נחמן. וי"ל דפשיטא ליה בהאי לישנא משום שהיו באים בעלי דינין לפניו ובאותם אשר בא מעשה לפניו אכתי אפשר לקיומי תנאה והיה רגיל לומר להם קיימו שטרייכו וחותו לדינא אם אפשר לקיים את התנאי קיימוהו ואם יעכב הקרקע חותו לדינא ואם אי אפשר לקיים התנאי בדין מעכב הקרקע שהרי לא קיימת לו תנאיה ונאמנים לומר תנאי היו דברינו ומשום דידע רב נחמן דרבא משוי להו אהדדי לא חש לפרש. וכן נראה שפירשה הר"ר יונה ז"ל שכתב או דילמא וכו' שאין אלא עוקרין עדותן שהרי מודים הם בעדותן הראשון שהוא אמת וזה התנאי היה ביניהם. וכן מצאתיה בשם הרב המובהק רבינו יצחק אבוהב ז"ל או דילמא וכו' בשלמא אמנה ומודעה דמעקרא מעקר שטרא משום הכי לא מהימני אבל תנאי שהשטר שטר מעליא הוא מעקרא תנאי מלתא אחריתי הוא ואמרינן דמהימני ע"כ. עוד מצאתי כתוב על שמו ז"ל מפרש לשון רש"י ז"ל ולא ראינו שקיים לו תנאו לפי שלא תאמר שהעדים בעצמם מעידים בודאי ידענו שלא קיים לו תנאו וזה אינו כן לפי שהדין הוא שאע"פ שהעדים אינם יודעים שקיים התנאי אלא שאומרים לא ראינו שקיים תנאו השטר בטל ע"כ. ומה שכתב השטר בטל היינו את"ל דהוי כאמנה ומודעא. אבל קושטא דמלתא דתנאי מלתא אחריתי היא לגמרי. הא למדת מכל האי שקלי וטריא שעדים שאמרו תנאי היו דברינו אי לא מרעי ליה לשטרא לכ"ע תנאי מלתא אחריתי היא. ואי מעקרי ליה לשטרא הוי פלוגתא דמפרשים אבל תרי דעלמא ודאי מהימני לכ"ע והיינו דלא לישתמיט שום פוסק דלימא עדים שאמרו תנאי היה דברי העדים אין נאמנים משמע ודאי דבכל גוונא נאמנים. וא"ת כיון דאמרת תרי דעלמא מהימני אמאי משוית תרי ותרי. הא לא קשיא כלל שהרי עידי השטר אומרים דייקינן במלתא שפיר ולא זזה ידינו מתוך ידם ולא היה שם תנאי כלל ואע"ג דעידי התנאי חתומים על השטר לאו כלום הוא שהרי לא נעשה מדעת שניהם הילכך תרי ותרי הוו. ואפילו אם תרצה לומר דלא מהימני סהדי דעלמא אלא דומיא דסהדי השטר וכגון שמעידים שפלוני ופלוני העידונו עליהם על תנאי כך וכך וכפשט רבינו ירוחם ז"ל לפי השטה ראשונה אבל בנ"ד שלא אמרו העידונו עליהם לא מהימני. הנ"מ לענין דלא להימני עידי התנאי טפי מעידי השטר אבל דלא להוו תרי ותרי לא אמרה אדם מעולם. דתנו רבנן שנים החתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו ידענו שכתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולים היו הרי אלו נאמנין ואם יש שם עדים שהוא כתב ידם וכו' אינם נאמנים והוינן בה ומגבינן ביה ואמאי תרי ותרי נינהו ואסקא רב נחמן תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ע"כ בגמ'. והא דקתני אין נאמנים לאו למהוי שטרא מעליא למגבה ביה אלא דלא קרעינן ליה. ש"מ אתו תרי ע"פ ומרעי לשטרא למהוי תרי ותרי. וש"מ אפילו מרע ליה לגופא דשטרא דאין הורעא טפי מפסולין היו דבטל שטרא לגמרי. וש"מ אפילו שאין אומרים העידונו עליהם דהא הכא שלא מדעת בעל השטר אומרים פסולין היו. וש"מ אפילו היה כתוב בשטר בלי תנאי ובלי שיור ואתו תרי ואמרי תנאי היה הוו תרי ותרי דהא הכא כיון שחתמו בשטר הוי כאלו כתבו דכשרים וגדולים ורחוקים היו ואפ"ה תרי כתרי הוו. וש"מ אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר ומעתה אתה דן ק"ו אם לפסול את השטר בעצמו נאמנין כ"ש לתת בו תנאי דמלתא אחריתי היא. ואע"ג דמלתא דפשיטא היא אכתוב לך לשון המפרשים ז"ל כתב הריטב"א גבי אתקפתא דרב אשי נימא כיון שאמרו שניהם כתב ידינו הוא נתקיים השטר וכשחזרו ואמרו תנאי היה דברינו הרי אלו כאלו באו שנים אחרים ואמרו תנאי היה דבריהם וליהוו כתרי ותרי ואי תפיס לא מפקינן מיניה ע"כ. וז"ל ריב"ש ז"ל ורש"י ז"ל פי' כגון שהיה משחק בקוביא ולדבריו צריך לומר דאע"ג דכשהן חיים מצו למיפסלינהו פסול שבגופן ושטרא ממילא מיפסל חדא כיון שמתו אין מעידין על גוף העדים אלא על פסול השטר לבד ומש"ה הוו להו תרי ותרי מש"ה נקט בברייתא ומתו ע"כ. עוד כתב עלה דברייתא ועדים החתומים על השטר מעידים דשטרא מעליא הוא דחזקה אין עדים חותמין על השטר אלא א"כ רחוקים הם ע"כ. הרי נתברר בבירור שאין אחריו בירור דנדון דידן תרי ותרי נינהו:

ולענין אשר פסל עליו כל עד בין בשטר בין בע"פ שיסתור או יבטל דבר מכל הכתוב בשטר הנה לדעת האומרים דתנאי מלתא אחריתי היא לגמרי אפילו שנעקר השטר ממילא לא קשיא כלל כי הדבר שהיו עידי השטר בעצמן יכולין להעיד ויהיו נאמנין משום דתנאי מלתא אחריתי היא לפי שאינם באים לבטל את השטר אף כשהעידו אחרים אינם באים לסתור ולבטל דבר מהשטר דהא דתנאי מלתא אחריתי היא וכדברירנא. אבל לפי דעת האומרים שאין עידי השטר יכולין להעיד תנאי היו דברינו במקום דמרעי לשטרא סהדי אחריני נמי לא מצו לאסהודי משום דאתו לבטולי שטרא דהא פסל להו אנפשיה לא קשיא דבשלמא אם היה כתוב השטר בלא תנאי ובלא שיור ודאי אתו לבטולי מאי דכתוב בשטרא אכל שאינו כתוב אע"ג דמשתמע מן הסתם לא פסל עליה אלא הבאים לבטל מה שכתוב בהדיא ואפילו שמעידים עידי השטר שלא היה תנאי מ"מ לבעל מה שכתוב פסל עליה לפסול המבטל דבר שע"פ לא פסל עליה וכ"ש שאין לנו לפוסלו ולא להענישו על מה שלא נמצא כתוב בשום פוסק אלא דמשתמע כן מדברי מפרשי הסוגיא דדילמא אינהו גופייהו הוו חיישי להלכה למעשה להוציא ממון בכה"ג ולהכשיר את השטר אע"פ שעידיו אומרים תנאי היו דברינו. ותו דבנ"ד איכא כמה לטיבותא חדא דדילמא שטרא אכתיב בזמן דאכתי הוה מצי לקיומי תנאיה ואת"ל אח"כ נכתב דילמא מקמי הכי נתקבלה סהדותייהו מקמי דלדיינו דייני ואכתי איכא לקיומי לתנאיה ואת"ל דכולה מלתא הוה בתר דפסקו דינא דתו ליכא לקיומי דילמא הלכתא כהנך דס"ל דתנאו מלתא אחריתי היא לגמרי בטענת פרעון וכ"ש לבני שאלוניקי שנוהגים כרבינו יעקב ואת"ל הלכתא כהך שטה מאן לימא לן דהוי הלכה למעשה כיון שלא נמצא בשום פוסק. ואת"ל הלכתא היא הא שאני לן בין עידי שטר גופייהו לעדים דעלמא. ואת"ל לא שאני לן הנ"מ דלא להמנינהו טפי מסהדי דשטרא אבל למיהוי תרי ותרי כ"ע מודה דשאני לן וכ"ש למפסל גברא ולחייבו מלקות וזה ברור מאד אצלי. וא"ת הא תינח החומרות הראשונות דאיכא למימר לפי דעתו תנאי היה ולא נתקיים התנאי ותרי ותרי נינהו. אבל החומרות השניות שקבל בזמן שפסקו הפרנסים והא לא הוה התם לא שיור ולא תנאי והם בעצמם נהגו ככל החומרות כמו שבא בשאלה ולא ראיתי ככל זה המעשה יותר קשה מזה כי מעצם ועד בשר יכלה ב"מ. וחתרתי להשיב על היבשה ללמד עליו זכות ולא יכולתי עד שדקדקתי לשון הפסק וראיתי שכתוב בו גזרו עליהם שיקבלו עליהם חומרות נזירות שמשון מאותו כח נזירות שקבלו עליהם ע"י כה"ר ברוך וכו' לגמור ולקיים וכו' ואין כתוב שקבלו בפועל אלא שגזרו עליהם שיקבלו ולא קבלו וכן נראה בודאי שהפרנסים עצמם מקצתם אומרים קבלו ומקצתם אמרו לא קבלו כפי מה שכתבו לי משם אע"פ שלא נתברר בשאלה. וליכא למימר הכא כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד שהרי לא הגידו שלא כתבו שקבלו בפועל והוו כעדים דעלמא ותרי ותרי נינהו. ועוד שלא הוזכרו בפסק ההוא שאר החומרות אלא נזירות שמשון לבד. הילכך מה שנהגו בכל החומרות לא היה מכח פסק הפרנסים אלא מכח פסק הדיינים והרי הוא אמר תנאי היה בו. ומהאי טעמא ניחא נמי דנהי שלא קבלו עליהם הנזירות בפועל מ"מ חייבים היו לעשות גזר הפרנסים והרי גזרו שיקבלו עליהם נזירות שמשון וכו' דחיוב זה לא בא אלא מכח גזרת הדיינים וקבלת הדיינים היה על תנאי לדעתו ולדעת עידי התנאי. כללא דמלתא בהאי סליקנא ובהאי נחיתנא דתרי ותרי נינהו. וא"ת נהי דתרי ותרי הוו ספקא הוי וספיקא דאורייתא לחומרא ושבועה ונזירות דאורייתא והחרם עקרו מן התורה דכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם וכו'. וכן כתב הרמב"ן ז"ל במשפטי החרם והא דשיילין בגמ' מנא לן דמשמתינן ומייתינן קרא דאורו ארור יושביה י"ל דהכי שיילינן מנ"ל שישכח בידינו להחרים כיון דח"ח דחייב מיתה כמעשה דעכן ויהונתן ואנשי יבש גלעד ומהדרינן דכתיב אורו ארור ומדברי תורה לא למדנו ולמדנו מדברי קבלה אבל חרמי כהנים או חרמי בדק הבית וכן המחרים עצמו הוי מן התורה. א"נ והוא הנכון דעיקר הכל הוי מן התורה כשאר כל תורה שבע"פ וקרא הוי מדברי קבלה וזהו שכתב הריא"ף ז"ל עיקר נידוי מדרבנן משמע דעיקר חרם מן התורה ויש חולקים אבל לכ"ע משלב (דהיינו) דיני החרם דהיינו לא שונה ולא שונין לו ושאר חומרות החרם מדרבנן הם ושמור זה וכיון שכן היה לנו להחמיר ככל ספיקי תורה. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל וכיון שכן הוי תרי ותרי וכל תרי [ותרי] הוי ספיקא והעמד החרם על חזקתו וכענין שאמרו גבי שנים שאמרו מת בעלה של פלוניושנים אומרים לא מת שמעמידין אותה על חזקתה והיא והבא עליה בחטאת ע"כ. ואפילו אם תרצה דחרם הוי מדרבנן כדמשמע מתשובת מהר"י קולון ז"ל סי' כ"ה מ"מ חרם חמיר וכמו שכתב הרשב"א ז"ל והוה לן למיזל בכולהו לחומרא. הא לא קשיא כלל דלא אמרינן תרי ותרי ספיקא והעמד דבר על חזקתו אלא היכא שכבר נתחזק האיסור וחל כההיא שכתב הרשב"א ז"ל שהחרם כבר חל עליו אלא שבאו שנים ואמרו שהותר ושנים אמרו שלא הותר וכגון [שנים] אומרים מת ושנים אומרים לא מת שכבר הוחזקה באשת איש וכל כי האי הוו תרי ותרי והעמד החרם על חזקתו שלא הותר והעמד אשה על חזקתה שלא מת בעלה. אבל בנ"ד שעדיין לא חלו החומרות שהמחלוקת היא על עיקר הדבר אם חל או לא חל שהרי שנים אומרים תנאי היה ולא נתקיים ולא חלו החומרות ושנים אומרים לא היה תנאי וחלו החומרות אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה ולא חל עליו שום חומרא. תדע שהרי שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה אי לאו משום דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא או משום חומרת א"א הוה מוקמינן לה אחזקתה שהיא פנויה כיון דמסהדי אשעת קדושין דחזקה הבאה מכח עדות לא עדיף מעדות עצמה וכיון דבטלה עדות בטלה חזקה. וכן העלה הריטב"א ז"ל בשם התוספות והרמב"ן והר"ן ובעל ספר המאורות ז"ל כעובדא דינאי מלכא והדעת מכרעת כן ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל ושמור עיקר זה לפי שנעלם מעיני זולתינו. הילכך בנ"ד אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה ולא עבר וא"ת הא תינח דלא עונשין ליה ומוקמינן ליה אחזקתיה אבל לדון ולהעיד פסול מיהא הוי ולא מפקינן ממונא אפומיה שכ"כ הריא"ף ז"ל פ' האשה וז"ל אבל אתו תרי אחריני ואמרי לאו גזלנא הוא דמכחישי להנך לא חתים כלל דהוי להו תרי לבהדי תרי והו"ל גברא ס' פסול הלכך לא מחתמינן ליה כלל דלא מפקינן ממונא אפומיה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל והטור סימן ל"ד וכ"כ הר"ן ז"ל והרבה מהמפרשים ז"ל. ולמעשה אני מסכים ומודה דפסול לדון ולהעיד ולשמוע תורה מפיו כל זמן שהוא עומד במרדו ולא ישמע לדברי חכמים ויקבל עליו גזרת הפרנסים ויקבל תשובה על מה שעבר. אבל לגבי הדין יש לי תשובה והוא דקי"ל דמסקנא דתלמודא דכל תרי ותרי ספיקא דרבנן וכן היא הסכמת רוב הפוסקים ונפקא מינה שאם יולד לנו על זה שום ספק או מחלוקת פוסקים יש לנו להקל בדבר. וכן הסכים על ידי הרב כה"ר יעקב בירב ז"ל על מעשה שאירע בימיו. וכיון שכן הא אשכחנא פלוגתא דכמה רבים וגדולים פסקו דתרי ותרי מוקמינן גברא אחזקתיה אפי' לאפוקי ממונא והראיה שהביא הריא"ף ז"ל ידחו אותה בידים מוכיחות וז"ל הריטב"א ז"ל אבל אין זה דעת הר"י ז"ל ולא דעת רבינו ז"ל אלא כל תרי ותרי אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא ואוקי גברא או אתתא אחזקתיה אלא דבאשת איש החמירו לאסרה מספיקא דרבנן ולא נימא אוקי אתתא אחזקתה והכין רהיטא עובדא דינאי מלכא והכי משמע לקמן גבי עובדא דמעלין לכהונה עפ"י עד אחד וכן פי' ר"ח ז"ל וכן עיקר. וכבר ברירנא לה בכמה דוכתא בס"ד. והריא"ף ז"ל הביא ראיה לדבריו דא"כ דבתרי ותרי אמרינן אוקי גברא אחזקתיה הכ"נ נוקי לעידי השטר אחזקתייהו. ותמוהין דבריו ז"ל דבתרי סהדי גופייהו דהוו בהכחשה לא שייך למימר דנוקמינהו אחזקתייהו דא"כ אימא לאידך גיסא דאוקי אינך בחזקתייהו והם אומרים אמת ע"כ. וכ"כ הר"ן ז"ל דאין זו ראיה וז"ל ר"ח ז"ל עלה דהא דפרכינן בגמ' ערער דמאי אילימא ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו דהכי קא' משחתמו אמאי אין מעידין עליו תרי ותרי נינהו נימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקתיה ע"כ. הרי לדעת כל הני רבוותא גברא כשר להעיד ולדון ולאפוקי ממונא אפומיה דמוקמינן ליה אחזקתיה וכיון דאיכא פלוגתא ותרי ותרי ספיקא דרבנן אזלי' ביה לקולא כדכתיבנא. וכ"ש אם נסמוך על דברי מהר"ם ז"ל שאומר נהגו לפסוק הלכה כהריא"ף ז"ל במקום שאין התוספות חולקין. ואם תשאל למה אתה מחמיר עליו כולי האי למעשה כיון דמדינא יש להכשירה חדא דנתברר אצלי דשטר מזויף הוא. ותו שהרי גזרו עליו הפרנסים לקבל עליו נזירות שמשון. ותו שהיה לו לחוש לעצמו ומי שלא חש על נפשו איך יחוש על אחרים. ותו שעבר על דברי חביריו. ותו שאיני רואה בעצמי שיש בחבירי לעשות מעשה כנגד הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל והנמשכים אחריהם אפי' בדבר קל: . ולענין מה שאמרנו דכל לישנא יתירתא לטפויי קאתי וכיון שכתב שיסתור או שיבטל משמע לטפויי ביטול עידי תנאי אתי אע"ג דתנאה מילתא אחריתי היא. הא לאו מלתא היא שאין זה לשון סופרים חכמים אלא אדרבה יש בו כמה שבושים תדע שהרי כתוב ונתנו להם כח יפה ויכולת מספיק ומה בא לטפויי ועוד כתוב אגב ד' אמות קרקע ולא ידעתי מה תקנו להם אגב קרקע עוד כתב לדון ולפשר בין בדין ובין בפשרה ומה תדרוש בזה הכפל ועוד כתוב כב"ד הגדול שבירושלים תוב"ב אם על אותם שהיו בזמן הבית או על אותם שיש בזמן הזה הרי אינם ב"ד הגדול ואם על אותם שכבר עברו לא ידענא מאן דכר שמייהו הנה אספרם כחול ירבון היתורים השיבושים שיש בלשון הפסק לא שאני פוסל אותו בשביל זה אלא שאינו לשון מדוקדק שנדרוש בו טפויי ודבר פשוט הוא מאד ואעפ"י שמהר"י קולון ז"ל דן כל טפויי מלתא לאתויי מלתא אתא בענין אחר שמא לא ראה תשובת הרשב"א ז"ל והנכון דלאוקמי ממונא אמרינן ולא לאפוקי ממונא. וכן נראה מלשונו עיין בשורש עשירי. ומ"מ אכתוב תשובת הרשב"א ז"ל דהאי דאמרינן דכל דאמר מלתא ולא צריך לטפויי אתא אין בידינו כח לדון בו בממונות ולא עבדינן עובדא אלא בהנהו דמפורש בהדיא בגמ' כההוא דחוץ מאלו בפ' המוכר את הבית וההוא דראוי לו דפ' יש נוחלין ע"כ. ומעתה דן ק"ו אם בממון הקל לא אמרינן לטפויי אתא כ"ש למענשיה עונש חרם או שמתא או לדונו בדין עבריין או להלקותו אם שתה יין או גילח שערו וזה ברור למי שיודה על האמת ואפי' לחוש לעצמו מהאי טעמא ליכא שהרי הוא יודע כשנכתב אותו האי מלתא או לטפויי מלתא אחריתי או פטומי מילי כדרך הסופרים:

ולענין מה שטען שאין דיין ממנה דיין ומש"ה אין לו לקבל גזרת הפרנסים בזה איני רואה את דבריו כלל שיפה עשו ויפה דנו אותם ועליהם תבוא ברכת טוב הם עשו שלא כהוגן והם עשו כהוגן וכשורה. הם רצו להשתרר על הצבור שלא מדעת כולם או רובם וגרמו מחלוקת בצבור עד אבדון תאכל והיו קשים זה לזה כברזל ולא כהלכה. אף הם עשו כהלכה שנטלו מהם הכבוד והשררה שלא היו ראויים לה ונתנוה ביד פרנסי הצבור שהרי אין עושין שררה על הצבור אלא מדעת הצבור ופרנסי הקהל במקום צבור קיימי ודין גדול פסקו עליהם שיהיו נמשכים ונגררים אחר גזרת הפרנסים שבכל זמן ולא נקרא זה מינויי דיינים. וכן דקדקתי מלשון פסק הדיינים שכתוב בו מחוייבים החכמים הנ"ל לעשות ולקיים כל אשר יסכימו על הענין וכו' ולא כתב כל אשר ידונו עליהם או על ידם וכן תמצא כמה פעמים כתוב לשון הסכמה משמע שלא עשו אותם דיינים אלא מסדרים איך יתנהגו החכמים כיון שהם אינם יודעין להנהיג את עצמם מינו אחרים שינהיגו אותם וזה ברור מאד. ולא ראיתי להאריך בזה דלא נפקא מינה מידי לפי דעתו של כהר' יהודה הנ"ל הרי הוא אסור לנהוג שררה בין מכח הראשונים בין מכח האחרונים אדרבה לדעתו אפי' שיסכימו הפרנסים שידרוש ברבים בקבע אינו יכול שהרי לא היה עושה כן בחיי אביו. אבל אין זה אמת כלל שאם יסכימו החמשה פרנסים לדעת א' הרי הם מותרים לעשות מה שיסכימו עליו שלא כדעת האומר כיון שבתחלה היה א' מהם ממונה מפי הצבור שוב אין להם תקנה וטעמו של דבר שאפילו שנתנו הצבור כחם לפרנסים לא סילקו הבחירה מידם שאם יראה להם שאינם הגונים או שממנים אחרים בלתי הגונים שלא יוכלו לסלקם אלא פשיטא שיוכלו לסלקם ומי שאינו הגון לצבור לא נקרא פרנס. ומ"ש וזה יובן פרנס מפי פרנס לאפוקי שאם יקום שום אחד מבעלי זרוע להיות פרנס לא יועיל לענין זה ולא בא לשלול הפרנסים אשר יתמנו מהצבור תדע שאם יסכימו שלא יהיו אלא ג' דיינים תבטל גזרתם של הדיינים וכן אם יסכימו שלא יתמנה פרנס מפי פרנס אלא מפי הצבור אחר הרוב כפי הדין כלום תתבטל גזרתם. ולא נפקא מידי בטענה זו אלא שלפי גזרת הראשונים היה יכול לדרוש על מת שכן היה עושה בחיי אביו ומשום גזרת האחרונים אינו יכול לדרוש אפי' על אביו שכך כתוב בפסק שלא לדרוש ברבים שום דרשה ומדדו להם במדה גדושה. ויפה עשו:

ולענין מה שטען שלא נתפרסם לו פסק הפרנסים טענה גנובה היא זאת כי תנאי זה אינו כתוב אלא בקונפרומיסו עד שתתפרסם להם גזרת הדיינים וגזרת הדיינים כבר נתפרסמה ודנו עליהם הפרנסים ואפילו לפי דבריו שלא נתפרסמה גזרת הפרנסים מה לנו ואפילו לפי דבריו מי נתן לו רשות לעשות מה שלא היה עושה בחיי אביו והרי מושבע ועומד הוא מפי הראשונים שלא יעשה שום שינוי והיה לו להמתין עד שתתפרסם לו אלא ודאי טענה מזוייפת היא ואין להאריך בה:

ולענין מה שטען שהפסח היה בטעות שלא היו יודעים שהג' פרנסים היו מושבעים שלא לשמוע דרשה מפי כה"ר יהודה ונמצא הפסק בטעות. גם בטענה זו איני מודה לו דמה נפשך אם שני הברורים ידעו שהם מושבעים ואפ"ה תלוי הדבר בהסכמתם או לא ידעו או אחד ידע ואחד לא ידע ואם שניהם ידעו היתה כוונתם שלא יהיה תקנה לדבר עד שיתירו שבועתם או עד שימנו ודאי כך אחרים בלתי מושבעים במקומם ואם לא ירצו לא בזה ולא בזה וישאר הדבר כן לעולם לסלק המחלוקת דזו היא כוונתם בתחלה כפי מה שנראה מלשון הסכמתם ואם שניהם לא ידעו שהיו מושבעים ואומרים אם היינו יודעים שלא היו מושבעים לא היינו תולין הדבר בהם ובהסכמתם לא כלום הוא שהרי כיון שהפסק יצא מידם וכתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים לומר טעינו שהרי עוקרים הפסק לגמרי ולכ"ע לאו מלתא אחריתי הוא ולא הי' כדאי להאריך בו אלא שראיתי מי שמתעצם בזה. עוד אפילו לפי דעתו אני אומר שאין זה טעות כלל שהרי אפילו שהם מושבעים תחת יד כה' יצחק שלא לשמוע דרשה מפי כה"ר יהודה ודאי שבועה זו לדעת כהר' יצחק היא דאלת"ה נזירות שמשון איך יכול להתיר כה"ר יצחק שהרי טען עליו שהתנה עמו שיתיר השבועה והנזירות שמשון אלא ודאי לדעת כה"ר יצחק היה וברשותו. הרי כיון שבירר דיינים כה"ר יצחק ותלו בדעת הפרנסים והסכמתם אם יסכימו שידרשו שניהם יחד או כל אחד שבת אחד הרי ברשות כה"ר יצחק ובדעתו והותרה שבועתם ונמצא שאין שבועתם של הפרנסים האלה מעלה ומוריד בזה וטעם זה טוב ויטיב את הישר הולך וכ"ש אם אחד מהדיינים אומר שיודע היה שהיו מושבעים ואפ"ה פסק כן. עוד איכא טעמא אחרינא להכשיר אותו לדון ולהעיד ולשתות יין ולגלח שערו אפילו לפי דעת עידי השטר שאומרים לא היה שם תנאי שאין העד או הדיין נפסל אלא בזמן שאין לו מקום לטעות או הוראת היתר אבל בנ"ד כיון דאיכא סהדי דאמרי תנאי היה ולא נתקיים עליהם הוא ואין זה רשע וז"ל הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות עדות כל הנפסל לעבירה וכו' כללו של דבר כל עבירה שהדברים מראים לעדים שזה ידע שהוא רשע ועבר בזדון אע"פ שלא התרו בו הרי זה פסול לעדות ובנ"ד אין העדים מכירין שזה יודע בעצמו שהוא רשע ואפ"ה עובר בזדון דהא אעדים שאמרו תנאי סמיך וכ"ש הכא דאיהו גופיה אומר ברי לי שהיו שם תנאים ולא נתקיימו וברי לי ג"כ שבפעם השניה לא היו שם חומרות. תדע בחומרות א"א אמרינן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ונשאת לאחד מעידיה ואומר ברי לי שמת מותרת לו ואפילו ספק אשם תלוי ליכא כיון שאין לבו נוקפו ולא ראינו שיאמר אדם שזה שנשאת לו יהיה פסול להעיד ולא לדון אע"פ שיש עדים שאומרים ברי לנו שלא מת והיא אשת איש במיתה וכ"ש בנ"ד. ומזה הטעם אני אומר שאפילו העדים בעצמן מותרין לשמוע תורה מפיו ויעיד להם וידון להם אחר שיקבל עליו גזרת הפרנסים ויקבל דברי חביריו הבדלים ממנו:

כללא דהאי שקלא וטריא כי מה שפסקו הברורים יפה פסקו ומה שהסכימו עליו הפדנסים יפה הסכימו וחייבים החכמים לקבל גזרתם ועל מה שעבר כה' יהודה ושב ורפא לו ואם לא ישוב עמלו בראשו ואם יסכימו כל החמשה פרנסים אשר היו בימים ההם ממונים מפי פרנסים או מפי הצבור לתת להם או לכל אחד מהם שום שררה על הצבור הרי הם מותרים לנהוג בה אם לא שיתברר להם מפי הפרנסים שפסקו אותו הלשון וזה יובן פרנס מפי פרנס שהכוונה היתה לשלול אפילו פרנס הממונה מפי הצבור ואז ראוי לחוש לעצמן ואין שום אחד מהם נפסל למפרע אלא הרי הוא כשאר כל ישראל הכשרים והוא ית' יצילנו מעונש המחלוקות ויצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן:

באותה תשובה כתב הרשב"א ז"ל ועוד אני רואה שהב"ד דמו דין זה לאותה שאמרו בפרק האשה אין נאמנים ומגבי ביה תרי ותרי נינהו ואוקי ממונא בחזקת מריה וע"כ אמרו שהקרקע בחזקת ר' יוסף הנ"ל ואין דמיונם עולה יפה דשאני הכא שלדברי כולם לוקח זה בדין ירד לכרמו של ר' יוסף והחזיק בכסף ובשטר ובחזקה וכמו שכתוב וחתום בשטר המכירה אלא שהנה לפי דבריו שאם יתן לו מעותיו בתוך הזמן שתתבטל המכירה ואם לאו המכר קיים מעכשיו וכיון שהחזיק בו ר' יצחק בדין לדברי כולם אלא שזה טוען שיש לו להסתלק מחמת התנאי ומביא עדים וזה טוען שאין מכירתו מתבטלת ומביא עדים העמד הכרם בחזקת מר יצחק שהיה מוחזק בה עכשיו וכדין ואין אומרים בכיוצא בזה אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא כמו שאמרו במוכר שפחה וילדה וכו'. וכ"ש לדברי ר"ת ז"ל שכתב דהלכה כמ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אמרינן אוקי מלתא אחזקתיה ויש לו ראיות הרבה על מה שיסמוך ונפקא מינה וכו' הא קמן שלא העמד הכרם בחזקת מר יצחק אלא מפני שבדין ירד לכרמו והחזיק בה וזכה בה מעכשיו בדין וכל עוד שלא נתקיים התנאי המכר מכר הוא. אבל בנ"ד החומרות לא חלו כלל שלדעתו שהיה שם תנאי ולא נתקיים העמד גברא על חזקתו שלא חל עליו שום חומרא כיון שלא נתקיים התנאי וברור הוא למי שמודה על האמת. וכבר כתבתי שרוב הפוסקים הסכימו דתרי ותרי ספיקא דרבנן. והנראה לענ"ד כתבתי: