שו"ת רדב"ז/תתקנא
שאלה על ענין ראובן ושמעון שלוו בשטר אחד ונשבעו לפרוע לזמן ידוע וכשהגיע הזמן פרע ראובן חצי המלוה ולוי המלוה תובע לראובן שיפרע הכל מכח השבועה דשנים שלוו בשטר אחד אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה. וכיון שכן חלה השבועה על כל המלוה וחייב אתה לקיים שבועתך. וראובן אומר כיון שלא נתפרש בשטר הערבות לא חלה השבועה אלא על חלקי נהי שאתה יכול לגבות ממני אבל לא מכח השבועה. יורה המורה הדין עם מי:
תשובה גרסינן בירושלמי פ' שבועת הפקדון בשבועה פרט למכחיש באחד השותפין פרט למכחיש בעדים ובשטר א"ר יוסי הדא אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה. ולא עבדין כן שנים שהפקידו באחד ובקש האחד ליטול את שלו אין שומעין לו ויעשה ככופר בחלקו ויהא חייב. אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה ומהכא אלו נשבע ונשבע ונשבע שמא אין מביא קרבן על חצי פרוטה תמן כל שבועה חלה על שוה פרוטה הכא [אין] שבועה חלה על [שוה] פרוטה ע"כ. ואע"ג דהאי ירושלמי הוי פלוגתא דתנאי דתניא בתוספתא דשביעית חמשה שלוו בשטר אחד כל מי שיש לו קרקע כותב פרוזבול וכל מי שאין לו קרקע אינו כותב פרוזבול רשב"ג אומר אפילו לאחד וכו' מ"מ הלכה כר' יוסי וכתבה הריא"ף והרמב"ם וכל הפוסקים ז"ל אשר אנו רגילין לסמוך עליהם זולת הר"ר אפרים ז"ל שכתב דליתיה להאי ירושלמי משום דבגמ' דילן לא אשכחן כפר באחד מן השותפין דפטור אלא כגון דאתו תרווייהו ואמרי מתרוינן יזפת ואם איתא להאי דינא דירושלמי אמאי לא מוקי לה בכה"ג שאחד מן השותפין תובע חלקו וזה כופר לו ועיין בחדושי הר"ן ז"ל פ' שבועת הפקדון דכתב דמשום הא לא איריא. ומ"מ מדברי כל הפוסקים למדנו שזה הירושלמי הלכתא הוא ועי"ש ותמצא פי' הירושלמי ולמדנו ממנו ששנים שלוו בשטר א' או שלקחו מקח א' וכן השותפין הרי הן ערבאין זה לזה אעפ"י שלא כתבו כן בהדיא. ואיכא מ"ד דהוי כאלו לוה כל אחד מהם הכל ואיכא מ"ד שנתחייב מדין ערב הילכך אם יש לשניהם נכסים גובה מזה מחצה ומזה מחצה ואם אין נכסים לאחד גובה מאותו שיש לו נכסים הכל. וראיתי מחלוקת בכוונת הרמב"ם ז"ל שהרמב"ן ז"ל כתב בפ' המפקיד וז"ל יש לפרש ולומר ששנים שלוו מאחד או שהפקיד אחד אצלם אין אחד מהם חייב לפרוע הכל אלא מדין ערב שאם (יש) [אין] נכסים לשותפו יגבה ממנו אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע הערב תחלה וגובה מכל א' החצי שמוטל [עליו] וכן הורו מקצת המורים ודברי הרמב"ם ז"ל נראין לי כן עכ"ל והביא ראיה על זה וזו היא דעת הרשב"א ז"ל ונ"ל דלמד כן מדברי הרמב"ם ז"ל מדכתב גבי שנים שלוו הרי הם ערבים זה לזה וגבי שנים שערבו לאחד כתב כשבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהם שירצה. ונ"ל טעמו של דבר דבשלמא גבי שנים שלוו כל אחד ערב לחברו אבל גבי שנים שערבו לאחד בשלמא אם כל אחד מהם ערב על הכל ניחא אבל אם כל אחד ערב לחברו ערב לערב לא עבדי אינשי ואדעתא דהכי לא נחית וזה טעם נכון ליודעים עיין בתשובה קפ"ג להרר"י קולון ז"ל ותמצא טעם אחר ושם האריך. ואלו בח"מ כתוב בסימן ע"ז וכתב בעל העטור דוקא שאינו מוצא לגבות מן השני אבל אם מוצא משניהם גובה מכל אחד חלקו אבל הרמב"ם ז"ל כתב שנים שלוו בשטר א' וכו' יפרע ממי שירצה ואם אין לו לאחד מהם כדי החוב חוזר ותובע מן השני השאר ע"כ. אלמא אע"פ שכל אחד יש לו כדי החוב יכול לגבות מכל אחד מהם כל החוב אם ירצה שהרי כתב ואם לא היה כדי כל החוב לאחד מהם חוזר ותובע מן השני וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ע"כ. ונמשך אחריו מהר"י קולון ז"ל והאמת הגמור שנוסחה משובשת נזדמנה לרבי יעקב ז"ל והטעתו והוא כי נתחלף להם שנים שלוו בשנים שערבו והספר שנזדמן לו היה חסר שטה אחת וזו היא הרי הן ערבאין זה לזה אף ע"פ שלא פירש שנים שערבו לאחד כשיבא המלוה ליפרע מן הערב כל זה היה חסר והטעה אותו אבל סברת הרמב"ם ז"ל כדעת בעל העטור ז"ל ופוק חזי מאן גברא רבא דקא מסהיד עליה. ומעתה אתינן למפשט מהאי ירושלמי אחד שהפקיד אצל שנים כפר בו זה ונשבע חייב קרבן שבועה. כפר בו זה ונשבע חייב קרבן שבועה לפי שכל אחד חייב על הכל. ופריך הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה כלומר שאם אתה אומר חייב כל אחד שבועה על הכל מצאת אומר שאם הפקיד להם פרוטה השביע וחזר והשביע את זה כל אחד חייב ונמצאת מחייב שבועה על פחות משוה פרוטה והתורה אמרה לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה כדאיתא בירושלמי שבועת הדיינין ומפרקינן תמן כל שבועה חלה על פרוטה שהרי כל אחד מהם חייב על הכל אבל במפקיד חצי פרוטה שבועה חלה על פחות משוה פרוטה בתמיה כן פי' הר"ן ז"ל זה הירושלמי וברור הוא. אלמא משמע דלא מצי כל חד מינייהו למימר לא הייתי יודע שאני חייב על הכל וכי אישתבעי אפלגא דפרוטה אישתבעי ופטור מקרבן שבועה לנ"ד נמי לא מצי למימר כשנשבעתי לא נשבעתי אלא על מחצית הממון כיון שמן הדין כל אחד מהם חייב על הכל. ועוד שעל דעת חברו הוא נשבע ודעת חברו שכל אחד מהם יתחייב על הכל בשבועה הילכך לפי שטת האומרים שמתחייב על הכל מדין לוה ראובן זה חייב לפרוע הכל ואם לא פרע עבר על שבועתו מיד. ולדעת האומרים שאינו מתחייב מדין לוה אלא מדין ערב לא עבר על שבועתו עד שלא ימצא לגבות משמעון ויחזור לגבות מראובן מכח ערובתו חייב לשלם החצי האחר כדי לקיים שבועתו ואם לא רצה לפרוע הרי הוא עובר על השבועה ומינה לא תיזוז. ואם לחשך אדם לומר והלא שבועה בטעות היא דכ"ע לאו דינא גמירי אמור לו א"כ לא הנחת מקום לכל השבועה שבין אדם לחבירו שבכל שבועה יאמר מוטעה הייתי אלא כיון שמשביע אותו מסתמא לדעתו הוא משביעו ואין זה מקום להאריך בזה והנראה לע"ד כתבתי: