שו"ת רדב"ז/תתקנ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני ידיד נפשי מהו לישב ע"ג מטה או ספסל או אצטבא שיש עליה ספרי תלמוד או פוסקים וכיוצא בהם שיש כמה בני אדם שאין מקפידין בזה:

תשובה אני מחמיר על עצמי בזה לתת כבוד והדור לתורתינו הקדושה אבל לגבי דינא מותר הוא דגרסינן בפ' הקומץ רבה. א"ר חלבו אנא חזיתיא לרב הונא דהוה בעי למיתב אפוריא דס"ת מונח עלויה וכף כדא אארעא ואנח עלה ס"ת והדר יתיב במטה דסבר אסור לישב במעה שס"ת עליה ופליגא דרבב"ח א"ר יוחנן מותר לישב ע"ג מטה שס"ת מונח עליה ואם לחשך אדם לומר מעשה בר' אלעזר שהיה יושב על המטה ונזכר שס"ת מונח עליה ונשמט וישב ע"ג קרקע ודומה כמי שהכישו נחש התם ס"ת ע"ג קרקע הוה. ופסקו התוס' כר' יוחנן וז"ל נראה דהלכה כר' יוחנן לגבי רב הונא דאפילו לגבי רב רביה הלכה כמותו כדאמרינן בעירובין ותלמידי דר"ה לא סברי כוותיה דבעו לאותובי ס"ת אפורייה במועד קטן פ' אלו מגלחין. והריא"ף ז"ל נראה שפוסק כרב הונא שהביא ההיא דרב הונא פ' אלו מגלחין ולא כתבה להא דר' יוחנן. וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואסור לישב ע"ג מטה שס"ת עליה ע"כ וכתב עליו הראב"ד ואם היה מקום גבוה טפח וס"ת מונח עליו מותר והכי איתא בירושלמי עכ"ל. וגרסינן בפ' מי שמתו לא ישב אדם ע"ג ספסל שס"ת נתון עליו מעשה בר' אליעזר שהיה ישב ע"ג ספסל שס"ת נתון עליו והרתיע מלפניו כמרתיע מלפני נחש ואם היה נתון ע"ג דבר אחר מותר עד היכן ר' אבא בשם רב הונא אמר טפח ר' ירמיה בשם ר' זעירא אומר כל שהוא ע"כ. וכתבו המרדכי וכל הפוסקים ז"ל משמע דלית הלכתא כר' יוחנן ואע"ג דקיי"ל כר' יוחנן לגבי רב הונא שאני הכא דאיכא כמה אמוראי דס"ל כרב הונא. ותו דעובדא דר' אליעזר משמע דפשטא כרב הונא דקאמר ונזכר שס"ת מונח עליה משמע שעל המטה היה הס"ת ולא כדמתרץ לה ר' יוחנן דס"ת על גבי קרקע הוה. וק"ל עלה דהך עובדא דרב הונא אמאי כפה כדא אארעא הוה ליה לאנוחי כדא אפורייה וליתיב עליה דפוריא שס"ת גבוה ממנו ומתוך קושיא זו כתבו התוספות פ' אלו מגלחין ונראה דאפילו הס"ת מנח בגבוה ממנו לא שרי מדלא אותבוה הס"ת בגבוה ממנו ע"כ. והיינו טעמא שכל הפוסקים התם כתבו לא ישב ע"ג מטה שס"ת עליה ולא חלקו אם גבוה או אינו גבוה ממנו. וכן כתב בעל מגדול עוז שכיון שהוזכר מאמר זה של רב הונא פעמים ושלש ולא הוזכר טפח זה אעפ"י שהזכירו הירושלמי אינה הלכה. ועוד דבשבת ובכמה מקומות אסיקנא עד ג' כארעא סמיכתא דמיא וגם הריא"ף ז"ל לא כתבו בהלכות מכלל דלא ס"ל ולא לתלמידו. אך נהגו באותו טפח לשאר ספרים להניח בצדינו שלא נהיה בשוה ע"כ. ומ"ש דבשבת ובכמה מקומות כל פחות מג' כארעא סמיכתא היא אינה ראיה אצלי דלא אמרינן הכי אלא לענין שבת ולא לשאר דברים שהרי טפח אהל חשיב לענין טומאה וקל להבין. ומ"ש שנהגו אותו טפח לשאר ספרים. יפה כתב וכך אני נוהג אפילו לספרי התלמוד והפוסקים וכן משמע סברת הריטב"א ז"ל שאפילו ס"ת גבוה ממנו אסור לישב ע"ג מטה שיש עליה ס"ת שכתב עלה דההיא דפ' אלו מגלחין כף כדא ואותיב וכו' פי' אלו היה כליין העומד לכך אפילו בעוד שאין ס"ת עליו היה אסור לישב עליו דתשמישי קדושה הוא ואלו בשוה לו פשיטא דאסור לא צריכא אלא להניח ס"ת יותר גבוה ואפילו על הכד והא לא עבד רב אלא אנח כדא אארעא ואלו באיניש דעלמא פשיטא דאסור אבל בת"ח היו סבורין שהוא מותר כיון שאינו עומד שוה לו ואפילו בכלי הנטפל למטה כגון כד אלא שהיה רב הונא סובר שהוא אסור והא דמסקינן בב"ק מנוחי מניחין וכו' היינו משום דסבר כל ת"ח מותר כיון שאינו שוה לו וכגון שמעמידין ס"ת מראשותיו כנ"ל וכן הורו לי רבותי ובזמן הזה אין ראוי לעשות כן על שום אדם ואפילו גדול הדור ע"כ. ואיכא למידק דמשמע דקשיא הלכתא אהלכתא דפסקינן כר"ה דאסור לישב ע"ג מטה שס"ת עליו אפילו בגבוה ממנו ואלו התם מסקינן אנוחי מנחינן ס"ת ע"ג המטה של מת אם הוא אדם גדול הדור ובגבוה ממנו מיהת מותר וכדכתב הריטב"א ז"ל. וי"ל דבחייו אסור לאדם שינהוג גדולה בעצמו אבל לאחר מותו מכבדין אותו בכך. והאידנא לא נפקא מינה מידי שאין עושין כן לשום אדם אפילו גדול הדור וכדכתב הריטב"א ז"ל. ומיהו אכתי קשיא לי היכי מצינן למיפסק דאפילו גבוה ממנו אסור דהא רב הונא גופיה אמר עד טפח וא"כ כמאן פסקינן אי כר' יוחנן הרי הוא מותר להדיא ואי כרב הונא הא אמר עד טפח וסבר' שלישית זו לא מצינו. וי"ל דאנן כתלמודא דידן פסקינן דמייתי עובדא דרב הונא ולא אדכר בה שיעורא ואותו רב הונא שהביא הירושלמי רב הונא אחר הוא וכן כתבו בתוספות דתרי רב הונא הוי וה"נ מסתברא דגרסינן בירושלמי רבי הונא ול"ג רב הונא וכן מייתי לה התם סתמא לא ישב אדם ולא משמיה דרב הונא. ולדעת הראב"ד ז"ל והמרדכי ז"ל שפסקו כירושלמי קשה אמאי כפה כדא אארעא היה לו להניח ס"ת גבוה טפח כפי סברתו. וי"ל דרצה להחמיר על עצמו ולא מדינא דמדינא בטפח סגי. וא"ת אי מחמיר על עצמו הוה היכי מוכחינן מיניה קסבר אסור לישב על מטה שס"ת עליה אימר מותר ס"ל ומחמיר היה על עצמו לא קשיא דאי ס"ל מדינא מותר כולי האי לא הוי מחמיר שלא לישב על המטה ואפילו היתה גבוה ממנו אלא ודאי אסור ס"ל. ולכל הפירושים ק"ל אמאי אנח ס"ת עליה דכדא ליתיב איהו אכדא ויניח ס"ת במקומו. וי"ל שהמטה גדולה היתה ואחרים היו עם רב הונא ולא הוזכרו מפני כבודו ובשולי הכד לא היה מקום אלא לס"ת לבד או לאדם אחד. א"נ הכד היה גבוה מן המטה ולא רצה לישב במקום שיהיה גבוה מן הס"ת והנכון שבפסקים שאסור לישב על גבי המטה או ספסל או אצטבא שס"ת מונח עליה אפילו גבוה ממנו אלא א"כ היה גבוה (עשרים) [י'] טפחים שתחלק רשות לעצמו ואסור להניח ס"ת ע"ג מטה של מת אפילו גבוה ממנו כמה טפחים ואפילו הוא גדול הדור. ונ"ל שהוא הדין לשאר ספרים או תפלין אסור להניח על המטה של מת כי זה וכיוצא בו מזכירין עונותיו של מת. ומנהג יפה הוא שלא ישב אדם על מטה או ספסל שיש עליו אפילו ספרי התלמוד והפוסקים וכן תפלין ואפילו מונחין בתוך תיקן אם לא יהיה גבוה טפח כדי לתת כבוד והידור לכל דבר שיש בו קדושה מצד עצמו ולא מדינא שהרי בס"ת עצמו איכא פלוגתא דרבוותא והבו דלא לוסיף עלה. והנראה לע"ד כתבתי: