שו"ת רדב"ז/תתקמח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה לרודס אל המשכיל ונבון כה' שמואל ן' וירגה. ילמדנו רבינו אם מותר להכנס לבית הכסא בכתבים אשר יש בהם מדברי תורה והם מונחים בפאלדיקיר"א האם נאמר כי הוא רשות בפני עצמו או לא:

תשובה האי מלתא עבידנא בה עובדא בנפשאי דלפעמים יתנו לי בשוק שאלה או ענין שיש בו תורה ואני מניח אותו בתוך המצנפת או בפאלדיקיר"א עד אשר אבוא אל הבית לעיין בה ואני נכנס לבהכ"ס ואיני חושש. וגדולה מזו כי יש לי ספר קטן מאוד שיש בו רמזי תרי"ג מצות והוא לעולם מונח אצלי בפאלדיקיר"א ואני נכנס לבהכ"ס כדי שיהיה מוכן לקרות בו בחוץ ואמינא לה מק"ו דתפילין שיש בהם קדושה גדולה ואפ"ה התירו להכנס בהם לבהכ"ס קבוע וגוללן בבגדו ומניחן בידו כיון דליכא למיחש לניצוצות. ואם בית הכסא עראי הוא דאיכא למיחש לניצוצות איפליגו בה לדעת הראב"ד ז"ל וקצת מפרשים מניחן בראשו ונכנס ולדעת הרמב"ם ז"ל חולצן ונותנן לחבירו והכי מסתברא לי ואע"פ שאיני כדאי להכריע וטעמא דמלתא כיון שהשיני"ן יש בהם קדושה שהרי הלכה למשה מסיני הם אין ראוי שיהיו מגולין בבהכ"ס הא קמן בהדיא דאפילו יש עמו חבירו מותר להכנס בהם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דהא טעמיה דהרמב"ם ז"ל הוא משום שצריך שיהיו עמו בידו וחיישינן שמא יבא לשפשף הא לא הכי היה מותר ליכנס. והנ"מ תפילין שיש בהם קדושה רבה אבל שאר ספרים שאין בהם כ"כ קדושה אם הם גלולין בבגדו מותר אע"פ שאינם בידו וכיון שהם מונחים בפאלדיקיר"א הרי הם גלולים יפה ומותר. תדע דטעמא מפני קדושתן שלא יסיח אדם דעתו שהרי כיון שהם מחופים עור היה ראוי להתיר אם לא מפני קדושתן דגרסי' במס' סופרים וכתבה הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות ס"ת הקמיעין שיש בהם עניינים של כתבי הקדש אין נכנסין בהם לבהכ"ס אלא א"כ היה מחופות עור ע"כ הרי שיש לחלק בין תפילין לשאר עניינים של תורה ואע"ג דהכא בעינן מחופות עור הנ"מ מפני שהקמיעין מגולין ועוד שאין צריך לקרות בהו אבל שאר דברים של קצת קדושה שמונחין בפאלדיקיר"א הנקראת גיי"ב או שהם גלולין בבגד מותר להכנס בהם לבהכ"ס. וא"ת בשלמא תפילין שהוא צריך ללובשן מיד ניחא או קמיעין שהוא צריך להם לשמירה אבל שאר ספרים יתנם לחבירו ולא יכנס בהם אפילו גלולין ומכוסין בבגדו דגרסינן בפרק מי שמת אמר רבב"ח כי הוה אזלינן בתריה דר' יוחנן כי הוה בעי למיעל לבהכ"ס כי הוה נקיט ספרא דאגדתא יהיב לן סטתא דתפילין לא יהיב לן אמר הואיל ושרו רבנן לא נטרח הא קמן דבספרא דאגדתא לא היה נכנס אלא נותן אותו לתלמידיו. הא לא קשיא דהא מדינא דאסור להכניס ספרים שיש בהם קדושה לבהכ"ס כשהם מגולין וספרא דאגדתא מגולה היה ומסתמא גדול היה ומעכבו מלעשות צרכיו ומש"ה היה נותנו להם אבל של תפילין קטן היה והתפילין מונחין בתוכו מכוסין אלא אדרבה משם סיעתא לנדון דידן שהיה נכנס בכיס של תפילין. וכ"ת כדי שיהיו מוכנים מיד ללבוש ליתא שהרי תלמידיו היו ממתינין לו ואיהו נמי לא תליא טעמא אלא כיון דשרו רבנן לא נטרח ואפי' למאן דגריס הואיל ושרו רבנן נינטרן איכא מאן דפירש אשמר אני בעצמי אף בנ"ד איכא כל הני טעמי כדי שיהיה מוכן לקרות בו. ותו דלא מטרחינן ליה אפילו איכא אחרינא בהדיה כיון דשרו ליה רבנן. ותו אשכחן דאיכא מעליותא בס"ת ותפילין משאר חומשין ובחומשין משאר כתבי הקדש דאמרינן בית שיש בו ס"ת אסור לשמש מטתו עד שיוציאהו או עד שיניחנו בתוך כלי ויתן הכלי בכלי אחר שאינו מזומן לו. וכתבו התוספות דדוקא ס"ת ולא בשאר ספרים אבל בחומשים שלנו צ"ע אם צריך להחמיר ומסתברא דא"צ להחמיר ע"כ וכתב המרדכי וה"ה בחומשים שלנו אבל שאר ספרים דיין בכסוי בעלמא ע"כ. ואין לך כסוי גדול מלהיות מונח בתוך הפאלדיקיר"א הילכך מותר לשמש בהם מטתו ולהכנס בהם לבהכ"ס. עוד איכא טעמא אחרינא דסתם פאלדיקיר"א יש בה טפח והרי הוא רשות לעצמו ועדיף טפי ממכוסה עור וכן משמע מדברי הריטב"א ז"ל שכתב עלה דהאי דשבת בקמיעין דמתרצינין במחופה עור וז"ל וק"ל דהכא אמרו דחיפוי עור מועיל בבית הכסא בקמיעין שיש בהם שמות ואפילו בתפילין היה מציל אלמלא שי"ן של תפילין שהוא מגולה ואמאי הא עור זה כליין הוא ואמרינן בפ' מי שמתו דכלי שהוא כליין אינו מציל אלא כשיש בו אהל טפח. וי"ל דהתם הוא לגבי תיק של תפילין וכיוצא בו שהוא להכניס ולהוציא הילכך אינו מגין אלא כשיש בו שיעור אהל האמור לגבי טומאה אבל הכא שהעור תפור ועומד שלא להוציא משם זמן מרובה ראוי הוא להגין ע"כ. הא למדת דאהל טפח עדיף טפי ממחופה עור. ועוד נראה מדברי רש"י ז"ל דקמיעין אע"פ שהן מגולין בלא חיפוי עור אין בו איסור אלא גנאי שכתב עלה דהך דבמה אשה וז"ל במחופה עור דליכא גנותא אי מיעל לבהכ"ס ולא בעי למשקליה ע"כ. משמע בהדיא דאי לאו מחופה עור איכא גנותא וכיון שהם מונחין ומכוסין בתוך הפאלדיקיר"א תו ליכא גנותא. תו סיעתא ממ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות יסודי התורה היה כתוב שם על בשרו ה"ז לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק וכו'. הרי לך בהדיא שאם היה השם מכוסה בבגדיו מותר להכנס בבהכ"ס דאי לת"ה היה צריך לנקביו כיצד יעשה למוחקו אי אפשר בלא נקבים אי אפשר הילכך מכסה אותו בבגדיו ושפיר דמי. והא דקאמר לא יעמוד במקום הטנופת היינו שהשם הוא מגולה ואע"ג דאין ראוי לכתוב על בשרו על סמך שיכסנו בבגדו מ"מ בנ"ד כדיעבד דמי כיון שהוא צריך לו וכדכתיבנא לעיל. א"נ מפני קדושת השם אין ראוי לעשות כן אבל בשאר כתבים שיש בהם עניינים של תורה אין לנו להחמיר. תו איכא טעמא אחרינא להקל כיון שאינם כתובים בכתב אשורי אלא או בפרובינצא"ל או מעאל"ק אין בו קדושה אע"פ שיש בהם עניינים של תורה וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ' כ"ג מהלכות שבת וז"ל. מותר להציל כל כתבי קדש וכו' והוא שיהיו כתובים אשורית וכו' אבל אם היו כתובים בכל לשון או בכתב אחר אין מצילין אותן ואפילו היה שם עירוב ובחול אסור לקרות בהם אלא מניחן במקום התורף והם מתאבדין מאליהן ע"כ. משמע דס"ל ז"ל שאין קדושה בהם כיון שאסור לקרות בהם ולהניחן במקום התורף אבל לאבדם ביד אין לנו. ומכאן מודעא רבא לאותן שכותבין כ"ד בכתב פרובינצא"ל וקורין בו הפרשה:

כללא דמלתא מותר להניח כתבים שיש בהם עניינים של תורה בתוך הפאלדיקיר"א או בתוך חיקו ולא זו בלבד אפי' משניות או רמזים בקובץ קטן או סידור וכיוצא ומותר להכנס בהם לבהכ"ס הואיל והם מכוסים. ולפי ההלכה אפי' כתובין אשורית אבל למעשה בזמן שהם כתובין פרובינצא"ל או מעאל"ק. ועל זה אני סומך לעשות מעשה בעצמי. והנראה לע"ד כתבתי: