שו"ת רדב"ז/תתקמו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה אל המשכיל ונבון כה' שמואל ן' וירגה יצ"ו מרודס. ילמדינו רבינו מה שנהגו עתה להלוות מעות בריוח קצוב בין ירויח בין לא ירויח בקבול אחריות הדרך על המלוה ולא כל מיני אחריות רק שבירת הספינה וטביעתה ח"ו או שלילת השוללים וכפי מ"ש יורה דעה בשם רבינו ישועה נראה שהוא אסור וכן הכריע מהר"י קולון ז"ל בתשובותיו והחמיר בדבר. ועתה נהוג קולא גדולה בדבר יודיעני אם יש שורש דבר למנהג או לא:

תשובה רע עלי המעשה ואין מנחם כי הראשונים ז"ל פתחו להו כנקב מחט הסדקית. והמה עזרו לרעה ופתחו פתח כפתחו של אולם עד שבא להתיר רבית קצוצה. ומנהג זה לא יצא אלא מאותם שבאים מארץ תוגרמה ובפרט משאלוניקי ובלא ספק כי חכמים לא התירו דבר זה אלא הם מדמים מלתא למלתא לפי שאינם בני תורה. והנה בדבריך שכתבת יש בו תלת לגריעותא חדא שהוא דרך הלואה. ועוד שהוא ריוח קצוב. ועוד שאינו מקבל עליו כל מיני אחריות ודבר זה אסור לכ"ע. עד כאן לא פליגי ריב"ן ור"י אלא דוקא בעיסקא אבל במלוה לא פליגי ובעסקא נמי לא פליגי אלא היכא דא"ל למחצית שכר ואם לא ירויח לא יתן כלום אבל בדבר קצוב אפילו כל מיני אחריות על הנותן אסור כמ"ש הטור בשם הר"ר ישעיה ז"ל וכ"כ הר"י קולון ז"ל בשורש קי"ט כאשר כתב אתה. ומנהג זה נלמד מן העכו"ם שנותנין מעותיהם בקאמפי"ן ממקום למקום עוד ראיתי דרך אחרת מקרוב בא מצפת תוב"ב שנתן מעות לחבירו בדבר קצוב למאה ונתן תחת ידו בגד וקבל עליו נותן המעות אחריות הבגד וגם זה אסור ולא מיבעיא אי לא שוה הבגד כנגד מעותיו אלא אפילו שוה כנגד מעותיו אסור כיון שהוא דרך מלוה ובדבר קצוב מה מועיל מה שקבל עליו אחריות הבגד דמלתא אחריתי היא. ואמרו כי חכמים התירו דבר זה ולא אאמין כי יסופר. ואפשר כי בדרך זה התירו שליוה לו המעות סתם ואח"כ יאמר לו אתן לך כך וכך כדי שתקבל עליך אחריות סחורה זו ודרך זה מותר הוא מדינא. אבל נ"ל דאיכא משום הערמת רבית כיון שמה שנותן לו הוי יותר ממה ששוה קבלת האחריות הדבר מוכיח שבשביל המתנת המעות הוא. וא"ת מאותה תשובה שהשיב ר' מאיר משמע שאם קבל עליו כל האונסין מותר. וכך היא וששאלת על הבחור שהלוה לך מעות ואתה נותן לו הוצאה והוא חוזר עם בנך אם מתחלה היה התנאי כן ביניכם שילוה לך מעות ואתה נותן לו הוצאה וכו' ואעפ"י שהבחור קבל עליו האונסין כיון דאחריות גניבה ואבידה עליך אסור משום רבית כיון שאתה קצצת עמו לתת לו הוצאה ה"ל רבית קצוצה כדאמרינן פ' איזהו נשך רב חמא הוי מוגר פשיטי וכו' והרי היא כתובה במרדכי פ' הרבית משמע טעמא דלא קביל עליה כל מיני אחריות אבל אם קבל עליו כל מיני אחריות היה מותר וזה הפך ממ"ש הטור בשם הר"ר ישעיה ז"ל. הא לא קשיא אלא אדרבה איכא מינה סיעתא לאסור שמפני שלא קבל עליו כל מיני אחריות קרי לה רבית קצוצה אבל אם קבל עליו כל אחריות נהי דרבית קצוצה לא הוי איסורא מיהא איכא משום דמחזי כרבית הא קמן דאע"ג דאיכא למימר ההוצאה כנגד האחריות לא אמרינן הכי כיון שהוא דרך הלואה ומכאן תשובה לאותו הדרך שבא מצפת תוב"ב שכתבתי למעלה. ומה שהתרנו אנחנו הוא על דרך זה לאותם הבאים משם ומביאים פרחים זהב לקנות מיני סחורות ורוב הפעמים כפי הנהוג עושים מכל מאידי"ם שני עתמאני"ס והפרח שוה הנה מ' מאידי"ם אנו מתירין למכור כל פרח בשמנים עתמאני"ס ע"מ ליקח מעותיו במקום פ' והקונה נותן ביד המוכר סחורה הנמכרת באותו מקום כנגד מעותיו ומקבל עליו כל מיני אחריות של אותה סחורה בין של ים בין של יבשה בין אונסין גדולים בין אונסין קטנים ומשתדל וטורח למכור הסחורה ולטעון ולפרוק ונוטל מעותיו והשאר לבעלי' ובזה איני רואה שיש שום חשש ואפי' הערמת רבית חדא דבלא"ה דרך להרויח כשיעור הזה ולפעמים יותר. ותו דאין כאן נשך דלפעמים מרויח בסחורה יותר ממה שמפסיד בקניית הזהב. ותו דהוי דרך מקח וממכר דדהבא פירא הוי. ותו דמקבל עליו כל מיני אונסין ולפעמים מפסיד כל הקרן ויותר כמו שאירע כמה פעמים וקרוב לשכר ולהפסד הוא. ותו שהרי טורח לטעון ולפרוק ולמכור הסחורה ושכר טרחו הוא נוטל ואפשר שבזה טעו ודימו דבר לדבר. ואע"פ שידעתי שהדור פרוץ מרובה על העמוד ומדמין דבר לדבר מפני חמדת הלב וע"י כך באים להתיר האסור מ"מ התרתי זה כדי לתת מחיה לפני בני ברית הבאים מארץ מרחק ומסתכנים בים גם הקונים הזהב מהם יש להם תקנה גדולה שהם דחוקים למעות ויש להם סחורות ואינם נמכרות במקומם והם אינם יכולין ללכת למוכרם במקום היקר וטבא לתרווייהו ומטעם מחית בני ברית התיר ר"ת לתת משכנותיו ביד עבדו ושפחתו ויאמר לו תלוה מפלוני ישראל מעות ברבית ועיין במרדכי פ' הרבית והתיר ר"ת אפילו שיהיה המשכון ספרים שהם ידועים לישראל ויש חולקין על ר"ת. והוי יודע שהדברים שמותרין מדינא אלא שאסרו אותם משום הערמת רבית הם תלויים כפי הזמן וכפי המקום וכפי המנהג בזמן שהדור פרוץ בענין הרבית ראוי לאסור להם כל דבר שדומה לרבית כדי שלא יערימו וכן במקום שהם בני תורה אין לאסור להם אלא מה שאסרו חכמים שהרי אינם מדמים מלתא למלתא ולא יבואו להתיר האסור. וכן אם נהגו היתר בדבר שאינו אסור מדינא אלא משום הערמת רבית לא תבטל מנהגם ומוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. ובהקדמה זו אני מתרץ שתי סברות שנמצאו כתוב מכתיבת הרר"י מאורליאנש בכתיבת ידו נוסח שטר זה. מודה אני החתום מטה וכו' שאני חייב לפ' כך וכך והנני מחוייב לפרעם לו תוך ט"ו יום להזמנותו ולהגיע לידו בעיר פ' לאחריות וכל זמן שאעכבם ולא אפרעם לו עלי לתת לו במתנה כל שבוע ושבוע מיום ההלואה ולמעלה עד יום הפרעון כך וכך פשיטין ממטבע פ' וכן כל שבוע ושבוע והכל אני מחויב וכו' ודבר זה נשאל מלפני הרשב"א ז"ל והשיב אף על פי דשרי מדינא אסור משום הערמת רבית ואפשר שבמקומו של מר לא היו בני תורה ואסר להם או בזמנו היו פורצין בענין הרבית ואסר להם וזכור תמיד הכלל הזה כי מועיל הרבה לנדון שלנו וכיוצא בו. והנלע"ד כתבתי: