שו"ת רדב"ז/תתקלח
שאלה מרודס. ראובן תבע את שמעון לפני הפרנסים ואמר אתה ערבת לי בעד לוי בסך מעות שהיה חייב לי ולוי היה רוצה לפרש בים ואני עכבתי שלא ילך עד שיפרענו ואתה אמרת הניחהו כי אני ערב בעדו. השיב שמעון לא היה דברים בעולם ותבע ראובן שישבע שמעון על זה ומאן שמעון לישבע אם לא יהיה דין תורה ויצאו הפרנסים ושאלו לבעלי תורה והשיבו שאינו חייב להשבע אלא א"כ ערב לו בשעת מתן מעות או בקנין או לב"ד והלכו הפרנסים והודיעו גזרת הבעלי תורה לראובן ואמרו לו איך אמרו בעלי תורה ששמעון אינו מחויב שבועה אלא על הפנים הנזכרים וראובן התחכם מדבריהם וחזר לב"ד וטען לשמעון ואמר לא הבנת כוונת דברי ועתה אפרש אותם כי אין כוונתי לומר שנשארת ערב לי אבל נשארת ערב לב"ד בעבורי כי אני הבאתי הפרנסים למקום הספינות פורשות משם כדי לנגוש את לוי ואתה אמרת לפרנסים הניחוהו כי אני אפרע בעבורו ושאלו הדיינים לראובן מי היו הפרנסים ואמר איני זוכר אותם אבל אביא אחד מהם והלך והביא את יעקב והעיד ואמר אני באותו זמן הייתי פרנס והביאני ראובן למקום הספינות פורשות משם לנגוש את לוי ולהוציאו מן הספינה בעבור חובו ואמר לי שמעון הניחוהו כי אני אפרע בעבורו ושאלו הדיינים ליעקב מי היו הפרנסים חבריך [ואם] היו אז באותו מושב עמך או לא והשיב יעקב איני זוכר דבר מזה רק אני לבדי הייתי שם ואיני זוכר מי היו חברי אז ואם היו שם או לא גם איני זוכר על איזה סך נשאר שמעון ערב. זהו תורף השאלה. עתה יודיעני אדוני האיך ישפוט דין זה אם ראובן יכול לחזור בו או לא אחר שיצא מב"ד ואם יכול לחזור ולטעון אם יש ממש בעדות יעקב אחר שלא העיד על שלשה שהם ב"ד רק על א' לבד כל הפרטים יודיעני בארוכה כי אין הפנאי לנחץ המוביל להרחיב צדדי הספק והראיות אשר לי מהתלמוד והפוסקים. שמואל ן' וירגה:
תשובה אין שמעון חייב שבועה כלל דכל טענה שאינה מחייבת ממון אינה מחייבת שבועה וטענה זו אינה מחייבת ממון דגרסינן בחזקת הבתים עלה דההיא דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי וכו' חוזר וטוען או אינו חוזר וטוען עולא אמר חוזר וטוען נהרדעי אמרי אינו חוזר וטוען ומודה עולא דהיכא דאמר ליה של אבותי ולא של אבותיך שאינו חוזר וטוען והיכא דהוה קאי בבי דינא ולא טעין ואתא מבראי וטען אינו חוזר וטוען מ"ט טענתא אגמרוה ע"כ הרי לפי פשיטא דסוגיין משמע דאי נפיק מבי דינא והדר אתי לא מצי למטען אפילו לתרץ דבריו הראשונים וכן פי' רשב"ם והר"ר יונה ז"ל אלא שהר"ר יוסף ן' מיגאש ז"ל דקדק דכיון דהאי בעיא נאמרה עלה דהאי עובדא והאי עובדא הוי דאתו סהדי הילכך אי אתא וטען לאו כלום הוא אבל אי לא אתו סהדי על טענתו הראשונה מצי לחזור ולטעון אפילו הפך טענתו הראשונה ואפילו שיצא מב"ד חוזר וטוען. וכן כתבה הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ז מהלכות טוען ונטען וז"ל יש לטוען בב"ד לחזור ולטעון טענה אחרת להכחיש הטענה הראשונה וסומכין על טענתו האחרונה ואע"פ שלא נתן אמתלאה לטענה הראשונה ואע"פ שיצא מב"ד וחזר יש לו לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה עד שיביא עדים אבל מאחר שבאו עדים וכו' וכן כתבה רבינו יעקב ז"ל סימן פ'. ומכאן משמע דבנ"ד כיון שלא באו עדים אע"פ שיצא מב"ד וחזר יש לו להפך טענתו כמו שירצה. אבל כד מעיינת שפיר תשכח שאין הדברים אמורים אלא מטענת פיטור לפיטור דמגו שהיה יכול לעמוד בטענתו הראשונה ויפטר מה שחזר וטוען עתה אינו אלא לפי שרוצה לומר האמת. אבל מחיוב לפטור לא אמרה אדם מעולם שאם לא תאמר כן לא שבקת מקום לשום פסק דין דאם תבע את חבירו מנה ואמר הן וחזר ואמר להד"ם אם אתה אומר יכול לחזור לא יוכל הדיין לפסוק שמיד שיראה שרוצין לחייבו יעתק מטענה לטענה אלא כיון שהודה שוב אינו יכול לחזור ולכפור ואם חזר אינו כלום ופוסקין הדין עפ"י טענה הראשונה כיון שטענתו האחרונה סותרת הראשונה. אבל אם בא לתקן טענתו הראשונה ויאמר לכך נתכוונתי ויש במשמעות לשון שסובל זה התיקון שומעין לו וכל זה שלא יצא מב"ד אבל אם יצא מב"ד אין שומעין לו אפי' לתקן דשמא טענתא אגמרוה. תדע דלא אמרה הר"י ן' מיגאש אלא מטענת פיטור לפיטור שהרי כתב אבל כל זמן שלא הכחישוהו חוזר וטוען אע"ג דנפיק לברא דמגו דאי בעי קאי אטענתיה קמייתא ואפטר מצי נמי טעין טענתא אחריתי ומיפטר ע"כ. ואי מחיוב לפיטור אי הוה קאי אטענתא קמייתא הוה מתחייב וליכא מגו. וכן כתב הר"ן ז"ל בחדושיו וז"ל והלכתא טוען וחוזר וטוען כלומר כל היכא דלא מכחיש דבריו הראשונים וכדמוכחא סוגיין מיהו דקדק הר"ן ז"ל דכי אמרינן במכחיש דבריו אינו טוען וחוזר וטוען דוקא כגון שבאו עדים בנתיים הא לא באו עדים טוען וחוזר וטוען ומשנה דבריו מפיטור לפיטור כגון שאמר מתחלה לא לויתי ואח"כ טוען לויתי ופרעתי דנאמן וכן נמי באומר של אבותי ולא של אבותיך ולאחר מכן אומר שלקחוה מאבותיך דכל היכא דלא אתו סהדי בנתיים מצי למטען ולהפוכי טענתיה וכו' וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות טוען ונטען וכן כתבה נמוקי יוסף וכ"כ במרדכי בתשובה לראבי"ה אבל הכא שחוזר וטוען מעצמו מגו שהיה יפול לעמוד בדבריו הראשונים ולישבע וליפטור ישבע נמי בדבריו האחרונים האמת ויפטר דכל היכא דשני טענותיו באין לפטור חוזר וטוען ע"י מגו אע"ג דבטענה האחרונה סותרת הראשונה ע"כ. הא למדת שאין הדברים אמורים אלא מפיטור לפיטור אבל מחיוב לפיטור אינו חוזר וטוען אם אינו מפרש דבריו. ואם יצא מב"ד אפילו לפרש דבריו אינו יכול דאימור טענתא אגמרוה. הילכך בנ"ד הוי מפיטור חבירו לחיוב חבירו שהרי בטענתו הראשונה חבירו פטור מהערבות ובטענתו האחרונה חייב בערבות ונהי דטענתו הראשונה סובל פי' זה האחרון כיון שיצא מב"ד שוב אינו חוזר וטוען שכיון שמפסיד בטענה הראשונה וחבירו מיפטר בהכי הוי כאלו הכחישוהו עדים על טענתו הראשונה ושוב אינו חוזר וטוען. ואפילו הרי"ן מיגא"ש והנמשכים אחריו יודו בזו וכ"ש עתה שנוהגים עפ"י הרא"ש ז"ל כי הוא ז"ל לא חלק בפסקיו ולא בתשובותיו בין באו עדים ללא באו והכל תלוי אם יצא מב"ד או לא. וא"ת ולדעת הרא"ש ז"ל אין זה מפרש דבריו אלא הן הן דבריו הראשונים ערבת לי לצורכי כלומר לב"ד ועל כיוצא בזה כתב הרא"ש ז"ל בתשובה וכ"ש בנ"ד שהטענה האחרונה היא ממש פי' הטענה הראשונה ואפילו נהרדעי מודו בהא ועדיפא מהא דקאמר התם ומודו נהרדעי היכא דקאמר של אבותיו שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען דההיא הוי תוספות שמוסיף על דבריו לפרשם. אבל בנ"ד אין צריך תוספת ע"כ. לא קשיא דשתי תשובות בדבר דאיהו נמי לסניפין אמרה ולא לסמוך על טעם זה לבדו ותו דכד מעיינת בה התם תשכח דטענתו האחרונה היא ממש הראשונה שטען שיש לו אצל אביו מלוה בשטר והביא ראיה שהורידוהו לנכסי אביו ושוב טען שלא הורידוהו לפרעון אלא להציל הקרקעות מיד נושים עכו"ם שהיו תובעים אותו ובודאי שטענה זו היא כלולה בראשונה שאם הורידוהו ממש וגבה מה נשאר לו ומה תובע אלא ודאי לא הורידוהו לגבייה אלא להציל הנכסים כמו שאמר לבסוף אבל בנ"ד לשון ערבת לי פשטו הוא יצאת לי ערב דכ"ע לאו דינא גמירי וקרא לזה ערבות תדע דאפילו הפרנסים לא היו יודעים אם חייב שבועה על זה או לא. ועתה שחוזר וטוען צריך אתה לעשות פי' לפירושו ערבת לי לצורכי כלומר לב"ד וזה ודאי פי' טענתו וכיון שיצא מב"ד שוב אינו חוזר וטוען לדעת כ"ע. וכ"ש דהכא רגלים לדבר שלא טען טענה זו עד שלמדוהו הפרנסים והיה להם ליזהר שמא מתוך דבריהם ילמוד לשקר אלא כך היה להם לומר פטור הוא משבועה ולא עוד:
ולענין אם עדות הפרנס יעקב מועיל בדבר זה אינו כלום מטעמים אשר כתבת ולא אוכל להאריך ואם יבואו שני עדים שיצא ערב לב"ד יפרע בממון ואין כאן עסק שבועה כלל או אם יבואו שני פרנסים מן השלשה שיצא להם ערב והיו ג' במעמד אבל אם אמרו לא היינו אלא שנים אין זה ערבות שהרי לא היו ב"ד שאפילו מודה שיצא ערב לא היה חייב כיון שלא היו כל שלשה הדיינים במעמד. ועדיין מסתפקא לי אם הפרנסים האלו יש להם תורת ב"ד לענין אם יצא להם ערב משתעבד שהרי טעמו של דבר דבההיא הנאה דמהימן לב"ד גמר ומשתעבד ובאלו הפרנסים לא שייך האי טעמא. חדא כיון דלא גמירי ואיכא מינייהו נמי דלא ספרי לא חשיבי להו לאינשי ולא חשיב להו האי מהימנותא הנאה ולא גמרו ומשתעבדי. ותו דהרי אינם קבועים אלא כל ג' חדשים באים אחרים במקומם ולית ליה הנאה בהימנותא דידהו הילכך מסתברא דלא חשיבי ב"ד להאי מלתא דאינם אלא כמו פשרנים בעלמא. ולא הארכתי בזה לפי שאין אני צריך לו עתה. והנלע"ד כתבתי: