שו"ת רדב"ז/תתקלז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעשה באחד שקדש בת פלוני והיא גדולה ואביה לא היה בעיר. וז"ל קבלת העדות של הקדושין. במותב תלתא כחדא הוינא כד אתא לקדמנא פב"פ והעיד שהיה חייב לו פ' מעות ותבע אותם ממנו ואמר לו תלך עמי לבית ואתן לך בפני פ' שותפי והלך עמו הוא ושותפו ועלו לבית אבי הבת ובעודם בדהליז קרא המקדש סעראת סעראת וראה שיצאה לקראתו אשה ואינו יודע אם היא סעראת או זולתה ותכף שיצאה הושיט ידו לכיס ואינו יודע מה שהוציא ממנו ונתן בידה ואמר לה הרי זה קדושיך וקבלה מה שנתן לה והלכה לה. גם שותפו פ' העיד שהמקדש הנ"ל הכניס ידו לכיס והכיס יש בו זהב וכסף ופרוטות ונתן בידה ואמר לה הרי זה קדושיך ושאלנו לו שמא היתה ידו ריקנית כשאמר הרי זה קדושיך. והשיב שאינו יודע אם היתה ריקנית או יש בה מעות ואמרו העדים הנ"ל שלא יחד אותם המקדש הנ"ל לעדות אלא אמר להם הוו עדים והיה זה ביום וכו':

תשובה אין קדושין אלו כלום ואין כאן בית מיחוש כלל מכמה טעמים חדא שאמר לה הרי זה קדושיך ולא הזכיר למי מקדש אותה וגרע טפי ממי שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי וגרסינן בקדושין אמר שמואל נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת. הרי את מאורסת הרי את לאנתי הרי זו מקודשת ופריך עלה אמר רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות הווין ידים והתנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו טעמא דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא. ומשני הב"ע דאמר לי אי הכי מאי קמ"ל וכו' הא הכא תלמוד ערוך דאם לא אמר לי ידים שאינם מוכיחות הוו ולא הוויין ידים. וכתבו בתוספות וז"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי לא משמע כלל דמקודשת לי קאמר דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו וידים שאינם מוכיחות כלל בדהני ודאי קאמר שמואל דלא הויין ידים ע"כ. וכן בעל הטורים אחר שכתב כל אותם שהם ספק לשון קדושין כגון הרי את מיועדת לי מיוחדת לי וכו' כתב אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי אינו כלום ואם היה מדבר עמה על עסקי קדושין הוו ודאי קדושין ע"כ. הא למדת דאם לא אמר לי אין כאן בית מיחוש. וכ"כ הרא"ש וז"ל הילכך אפילו לאביי דאית ליה בנדרים ידים שאין מוכיחות הויין ידים מודה הוא בקדושין שאם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דלא הויין קדושין משום דלא הוי הוכחה כלל וכו'. וכתב עוד ובלאו הכי בפלוגתא דאביי ורבא קייל"ן כרבא בר מיע"ל קג"ם עיין בפסקים ותמצא הדבר באורך. והר"ן ז"ל כתב וז"ל ומ"מ בקדושין כל היכא דלא אמר לי לא הוו קדושין כלל והוא ז"ל דחה דברי האומר דהויא לה ספק מקודשת וכתב בסוף הדבור אבל ודאי כל היכא דהוו ידים שאין מוכיחות כי הכא אי אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי פשיטא דלא הוו ידים כלל דהא קייל"ן כרבא ע"כ. והרשב"א ז"ל הוא בעל סברא זו שכתב בתשובה על מי שלא היה מדבר עמה על עסקי קדושין ואמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי וכתב ז"ל שאין כאן ידים מוכיחות ובסוף כתב ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקדושין לא בעינן ידים מוכיחות ע"כ. ואני אומר שאפילו הרשב"א ז"ל מודה בנ"ד דבשלמא הרי את מקודשת אע"ג דלא הווין ידים מוכיחות לגמרי יש קצת הוכחה מיהא. אבל אמר לה הרי זה קדושיך אין כאן הוכחה כלל. חדא דלא אמר לי ותו דלא אמר שמקדשה אלא שאלו הן קדושיה אפשר שנתקדשה תחלה ואלו הן קדושיה כ"ש בהצטרפות הטעמים אשר אני עתיד לכתוב בעהי"ת. גדולה מזו היא הלכה למעשה באחד שאמר לאשה בחיי שתקחי דינר זה בקדושין לי ופסק מה"ר יעקב בירב נ"ע שאינה צריכה גט כלל שאין זה לשון קדושין ואני וחברי חלקנו עליו והצרכנוה גט מספק והטעם שאע"פ שלא אמר כלשון חכמים הרי את מקודשת לי מ"מ כבר אמר מלת לי ומפני שאמרו בלשון לעז יהיה משמעותו שפיר לשון קדושין ולא גרע מידות וכבר הארכתי בתשובה של אותו מעשה. אבל בנ"ד שלא הזכיר לי כלל ולא אמר אלא הרי זה קדושיך אין כאן בית מיחוש ואפילו לדעת הרשב"א ז"ל וכן היה הלכה למעשה בימי הרב ר' שמעון דוראן ז"ל באחד שאמר לחבירו טול טבעת זו והשיב לו למה א"ל שלח ידך ואחוז בו אז אמר לו שמעון קדושין על בתך והשיב הוא ז"ל על זה הלשון שאינו כלום מפני שלא אמר בשעת קדושין דברים שהאשה מתקדשת בהם כשאומר קדושין על בתך אינו מוכיח בדברים אלא שהאשה היא מקודש' עכ"ל. ומעתה כ"ש לנ"ד דקדושין על בתך הוה מצי לפרושי קדושין בשביל בתך ואפ"ה לא מפרשינן דבריו כ"ש כשאומר ה"ז קדושיך שאינו כלום ואפילו תימא שהדברים שוים היכי הרב ז"ל אמר אינו כלום ולא הצריכה גט מספק וז"ל הריטב"א ז"ל ובקדושין בעינן דלימא לי ואם לא אמר לי אינה מקודשת כלל ע"כ הרי לך טעם נכון וברור לבטל קדושין אלו. תו איכא טעמא אחרינא שהרי לא ראו אלו העדים מה נתן לה ואיכא כמה ספיקי ספק לא נתן לה דבר ואת"ל נתן לה דבר שמא נתן לה פרוטה קטנה ופסולה שאינה שוה פרוטה ואת"ל נתן לה כסף שמא מטבע מזוייף נתן לה ולא סמכא דעתה וכ"ש כי המקדש הזה אני מכיר אותו ונמצא אצלו מטבע מזוייף הרבה וכיון שאין הספק שקול לא אמרינן ספק מקודשת עוד כיון שהספק הוא בעיקר הדבר אם נתן לה דבר או לא נתן לה דבר אין כאן עדות כלל דבשלמא זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה א"נ נתן לה כסף ואמר לה אחד מאותם הלשונות דמספקא לן אי הוו קדושין או לא בכה"ג הויא ספק מקודשת אבל אי מספקא לן אי זרק לה או לא זרק לה או אם נתן לה כסף או לא נתן לה כיון שהספק הוא בעיקר הדבר אוקמינן לה אחזקתה ואינה צריכה גט כיון שאין כאן עדות. ויש להביא ראיה מלשון הר"ן ז"ל בקדושין שכתב ומשום הכי אני מסתפק במקדש בדבר שאינו שוה פרוטה אי מצית אמרה לדידי שוה דאפשר דכיון דלא שוה מידי לא כל הימנה לתת עליו תורת כסף והכא שאני כיון דודאי ממונא הוא כי אמר לדידי שוה מהני. ומיהו פשיטא לי דכשאין העדים יודעים שדרכה להתיקר בו לא מהני דה"ל כקדושין בלא עדים דלא מהני אפילו שניהם מודים עכ"ל. וכתב כן בסוגיא דשיריא לא צריכי שומא. ומעתה אתה דן ק"ו לנ"ד דהתם אע"ג דיהיב לה מידי אלא מפני שאינם יודעים אם דרכה להתיקר או לא הוי כקדושין בלא עדים כ"ש בנ"ד דלא ידעינן אם נתן לה דבר או לא. וא"ת שאני התם ששני העדים יודעים שלא נתן לה שוה פרוטה אבל בנ"ד שניהם מסופקים שמא נתן לה ש"פ הא ל"ק שהרי אלו הוה קים לן שדרכה להתיקר באותו דבר חזר להיות כאלו הוא ש"פ ואפ"ה מפני הספק אנו אומרים שאין כאן עדות כלל אף בנ"ד אין כאן עדות כלל. תו איכא טעמא אחרינא לבטל הקדושין שהרי העד הא' לא היה מכירה ולא ראה אותה בשעת הקדושין וגם עתה אם ישאלו אותו אם היא זאת סעראת לא יכול להכירה שהרי לא ראה פניה בשעת הקדושין ואינו מכירה אם היא זאת או זולתה. גם העד השני אף ע"פ שהיה מכיר אותה מתחלה מ"מ באותה שעה לא ראה פניה שהרי היו עומדים בדהליז ואני שאלתי ואמרו שהוא חשוך ואין בו אורה כרוב הדהמליז וגם היא לא דברה כלום לענין שנאמר שהכיר בטביעת עין דקלא ואפילו שהעד הב' מכירה עד א' בקדושין לאו כלים הוא ואפילו לדעת המחמיר עד א' ועדות כמו שאינו מבורר מודה הוא שאינו כלום. והנראה לע"ד כתבתי: