שו"ת רדב"ז/תתקכח
שאלה מעשה אירע ברודיס בראובן שקנה משמעון תק"ל אוקא"ס של שעוה ע"י שליש והשעוה ההיא לא לקחה ראובן בביתו אלא מיד כשקנאה מצא ספינה הולכת לשיא"י ותכף לקח השעוה מרשות שמעון המוכר וטענה בספינה שלקחה בשיא"י ליהודי אחד אהובו ואח"כ בא לשיא"י אחיו של ראובן ולקח השעוה מיד אותו היהודי שהיתה מופקדת אצלו ומכרה לסוחר אחד מהסוחרים בשיא"י והלך להריק השעוה כמנהג העיר ומצאה מזוייפת מעפר ומקמח פולין וכשראה אחיו של ראובן זיוף השעוה לקח עמו שני עדים והריק כל השעוה לפניהם ולא נשאר מכל התק"ל אוקא"ס שעוה נקייה זולת ת"כ ושנים אוקא"ס והשארית (התל) [התק"ל] עפר וקמח פולין כנ"ל. וקודם שגמר להריק כל השעוה הניח ד' חתיכות שלא הריקו כדי להיות בידו לראיה ולקח כתב מכתיבת העדים כתוב וחתום איך מעידים שראו התק"ל אוקא"ס שעוה הורקה בפניהם ושכולה היתה כמו הד' חתיכות שמצא אחיו של ראובן בידו ושחסרה השעוה הסכום הנ"ל ולולי שרי העיר שעזרו לאחיו של ראובן הקונה הנ"ל היה מגיע לו נזק והפסד וצער גדול על זיוף השעוה ועתה ראובן טוען על שמעון שישלים סכום התק"ל אוקא"ס שקנה ממנו משעוה טובה או שיתן לו כ"כ מעות כנגדה שהשעוה בהיותה ברודי"ס לא קבלה ברשותו כנ"ל. וגם איכא מילתא דמוכח שהספן לא החליפה שידעו בבירור שלא היה לספן שעוה אחרת. יורנו רבינו דין זה אם חייב שמעון לפרוע לראובן קכ"ח אוקא"ס שעוה שחסרה מהסכום שמכר לו ע"י העדות הנזכר אחרי שהטעהו או אם יהיה נפטר בשבועה בלבד. ולך אדוננו צדקה וחסד:
תשובה לא כתבת מה טוען שמעון לפטור עצמו. גם לא פירשת אם רוצה לישבע או אינו רוצה דאם רוצה לישבע שנתן לו שעוה טובה בלא זיוף ודאי על זה לא שאלת כי ודאי נאמן הוא בשבועתו אלא משמע שרוצה להפטר משבועה באומרו שעוה טובה נתתי לך ועתה אין אתה יכול לטעון עליו ודאי יצאת מתחת ידך ושמא הספן החליפה ואותם שכתבו העדות לא יוכלו לברר דבר זה כי שמא היתה לו שעוה אחרת והניחה במקום אחר או שמא היהודי שהיתה אצלו הפקדון זייפה ואפילו שישבע אין שבועה זו מועילה אלא להפטר מראובן אבל לחייב את שמעון א"כ אין ראובן יכול לטעון על שמעון אלא שמא שהרי אינו יכול לטעון ברי שיצאת מזוייפת מתחת יד שמעון ואנן קיי"ל דאין נשבעין על טענת שמא ודאי שזו טענת שמעון להפטר משבועה אף אנו נאמר כפי דבריו שזו טענת שמא ואין נשבעין עליה כבר כתבו הגאונים ז"ל שמחרימין חרם סתם על כל מי שחייב לחבירו ולא יודה אף הכא נמי אפי' לפי דבריו מחרימין חרם סתם בפני שמעון ואנשי ביתו על כל מי שיודע שהשעוה היתה מזוייפת ולא יודה לחבירו. וכל זה לפי דעתו שהוא סובר שאין נשבעין על טענה זו. אבל קושטא דמלתא דנשבעין על טענה זו מכמה טעמים חדא דהא דהשותפין משביעין זה את זה בטענת שמא משום דמורו התירא אף ה"נ מורה היתירא לעצמו לומר שגם ראובן ימכור השעוה לאחרים כמות שהיא שהרי אין ראובו מחליקה בתוך ביתו ומש"ה רמינין שבועה עליה כי היכי דלודי ליה. ותו דכתב רבינו ברוך ז"ל בתשובה שכל דבר הראוי להסתפק בו ועביד למיהוי משביעין אותו על טענת שמא והביא ז"ל ראיה מפ' שבועת הדיינין דגרס התם אמר רבא בבא מחמת טענת אביו ורבי אליעזר היא וכו' ופריך והא תנא ליה רישא מנה לאבא בידך וכו' ומשני התם דאמר ברי לי הכא לא אמר ברי לי. וא"כ מאי איריא מפני שמשיב אבידה תיפוק לי' שאין נשבעין על טענת שמא אלא אותם שמנו חכמים אלא ש"מ שיש לדקדק משם כל היכא דאיכא שמא ועביד למיהוי דנשבעין כי הכא דעביד איניש להסתפק במילי דאבוה ע"כ. ובנ"ד נמי כיון דעביד למיהוי לזייף השעוה בין שזייפה שמעון או מי שמכרה לשמעון משביעין אותו אפי' על טענת שמא. ותו דהרי כתבו קצת המפרשים שהאומר לחבירו יודע אני שאתה חייב לי מנה ואיני יודע אם פרעת לי והלה אומר ברי לי שפרעתי שמשביעין אותו. וה"נ לא שנא שהרי טוען ראובן ברי לי שלקחת ממני דמי שעוה טובה ואיני יודע אם נתת לי טובה או רעה שודאי משביעין אותו. ותו דא"ר נחמן ג' שבועות משביעין אותו וחד מינייהו שמא עיניו נתן בה. והקשו ז"ל והלא אין נשבעין על טענת שמא ותירצו דשאני התם שכבר בא הפקדון לידו אבל להשביע שמא בא הממון לידך אין לו להשביעו ובנ"ד נמי השעוה ביד שמעון היתה וצריך לישבע אפילו על טענת שמא וזה ברור. ותו דאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ג מהל' טוען ונטען וז"ל אין משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי אבל על טענת ספק פטור כיצד כמדומה לי שיש לי אצלך מנה או שאמר מנה הלויתיך וכמדומה לי שלא פרעתני. הנ"מ משום דהוה ליה למידע אם פרעו או לא פרעו מש"ה אין משביעין אותו אבל אם טען אני יודע שאתה חייב לאבי מנה אבל איני יודע אם פרעת משמע לי דמודה הרב ז"ל דמשביעין אותו ודייקינן לה מדכתב אמר לי אבא שיש לי אצלך מנה או צוה לי בפני עדים שיש לי אצלך מנה ומשמע מפני שהוא טוען עפ"י אחרים אבל אם טוען יודע אני שאתה חייב לי ואיני יודע אם פרעת דחייב להשבע דאי לא ת"ה לישמעינן הא דעדיפא טפי וכ"ש היכא דטוען עפ"י אחרים. ועוד בעיקר הדין חולק עליו הראב"ד ז"ל והבו דלא לוסיף עלה וכן כתוב במרדכי בהדיא שאם טען אני יודע שאתה חייב לאבי מנה אבל איני יודע אם פרעת לו שמשביעין אותו וא"כ אין לנו לחדש מחלוקת בין הפוסקים בדבר שאינו מפורש. ובנ"ד נמי כיון שטוען ברי שאתה חייב לי אבל איני יודע אם פרעתני ואיהו לא הוי ליה למידע שהרי חשב שהשעוה היתה טובה מודה הרב ז"ל שמשביעין אותו. עוד י"ל דע"כ לא אמר הרב דאין נשבעין בטענה כזו אלא מפני שחבירו אומר אין לך בידי כלום כלומר שלא לויתי כלום אבל אם הודה שלוה אלא שטוען ודאי פרעתי משביעין אותו כיון שהודה שבא ממון חבירו לידו ודמיא להא דא"ר נחמן ומשביעין אותו שמא עיניו נתן בה וכדכתיבנא לעיל וטעמא דמסתבר הוא. ומעתה בנ"ד כיון דאיכא כל הני טעמי או יעשו פשרה או ישבע שמעון שנתן לו שעוה טובה בלא זיוף ויפטר. והנראה לע"ד כתבתי: