שו"ת רדב"ז/תתקכד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה על ענין ראובן חייב לשמעון מנה על פה ותבעו לדין ואמר אמת הוא שיש לך אצלי מנה אבל מכרת לי סחורה ביותר מכדי שווייה בשביל המתנת המעות וזה כופר לא מכרתי לך ביותר. יורה המורה השבועה על מי [אם] ישבע שמעון שלא היה בסחורה שום העלאה בשביל המתנת המעות. א"ד ישבע ראובן שיש לו מגו דאי בעי אמר פרעתי שהרי היא מלוה על פה:

תשובה אם המנה שהודה בו ראובן הוא דמי הסחורה אשר טען שקנה ממנו ביותר מכדי שווייה בשביל המתנת המעות ישבע ראובן כמה העלאה היתה בסחורה וינכה לו מהמנה כי ראובן נאמן במגו. אבל אם המנה הזה אינו מאותה סחורה אלא שטוען שפעם אחרת מכרת לי בהעלאה אין כאן עסק שבועה כלל שהרי אפילו יודה שמעון שמכר לו בהעלאה אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינין וראובן כבר פרע לו דמי סחורתו והעלאתו ועתה רוצה לתפוס בזה המנה ולהיות נאמן במגו ואין זו תפיסה כלל. ולא מבעיא למאן דאית ליה גבי קנסות דקייל"ן דאין גובין אותן בבבל ואנן בתר בני בבל גררינן דאיכא מאן דסבר דאפילו אי תפיס מפקינן מיניה אלא אפילו למאן דסבר דלא מפקינן מיניה שאני התם דמדינא חייב אלא דאין גובין קנסות בבבל מטעמא דאמרן בגמרא אבל הכא מדינא אינו חייב כלום שכיון שכבר נתן לו שוב אינה יוצאה בדיינין ויפרע ראובן המנה שהודה בו לשמעון. ואם היה ראובן טוען לקחת ממני רבית קצוצה אע"פ שמשים עצמו רשע כיון שיוצאה בדיינין ממון הוא חייב לו ונאמן במגו וישבע כמה רבית לקח ממנו וינכה לו מן המנה שהוא חייב לו. ואין ראובן נפסל לא לעדות ולא לשבועה מפני טענה זו דלא משמע להו לאינשי לא תנשיך אלא לא תשיך כלומר לא משמע להו אזהרה ללוה אלא למלוה. והנלע"ד כתבתי: