שו"ת רדב"ז/תתקכג

שאלה מרודס ילמדנו רבינו על מעשה שאירע כאן לאה הוציאה שנים שלשה שטרות על ראובן אחיה וכתוב בשטרות ההם נאמנות וכל חזוקי סופר. וטען ראובן הלוה שהיה רבית באותן שטרות ושהיה רוצה להשביע את לאה אם לוקחת רבית באותן שטרות והדיינים גזרו שיפרע ראובן השטרות ואח"כ תשבע לאה אם יש רבית באותן המלוות מכח הנאמנות הכתוב בשטרות הנ"ל ובתוך זה קרה מקרה שראובן זה עצמו היה לו תביעה על יעקב חתן לאה הנ"ל שהי' בידו בפקדון ובעסק מראובן הנ"ל סך אלפים מעות וכאשר בא ראובן לתבוע מיעקב חתן לאה היה מעכב בידו הפקדונות מצד לאה חמותו ואמר לא אתן לך כלום אלא עד שתפרע ללאה חמותי מה שאתה חייב לה בשטרות הנ"ל וכראות ראובן זה נתפשר עם לאה אחותו הנ"ל ואמר לפרוע השטרות ההם לזמנים שקבעו ביניהם וכתב ראובן ללאה הנ"ל מחילה עשויה בכל חזוקי סופר שבעולם וכתוב במחילה איך היה מוחל לה כל טענת רבית ושלא ישביעה וכו' וקודם שיכתוב לה המחילה הנ"ל כתב מודעא עליה ואמר שאונסו ניכר מצד יעקב חתן לאה היה מעכב מעותיו בעבור לאה חמותו ועל זה היה כותב לה מחילה מצד טענת הרבית ואמר שאפילו יבטל כל מודעות שבעולם במחילה מודעא שמסר בפני פלוני ופלוני לא יבטל אותה. ועתה שהגיע זמן פרעון השטרות שקבעו ביניהם חזר ראובן וטען שתשבע לאה הנ"ל אם יש רבית באותן שטרות ולאה הנ"ל הוציאה שטר מחילתה איך מחל לה אחיה כל טענת רבית וראובן הוציא גם הוא המודעא שאמר קודם המחילה. ועתה יורנו רבינו דין זה מפני שבעלי הדין קשים ובבוא דבר רבינו יקבלו עליהם שתי הכתות הדין על כרחם ושוב לא יערער שום אחד מהם וישבתו דברי ריבית משערינו ולך אדוננו ומורנו שלום רב בנפשו החשובה והטהורה:

תשובה מה שיש לעיין בדין זה הוא אם הדין עם ראובן להשביע על טענת ריבית בשטרות. עוד אם היה יכול יעקב לעכב הממון שבידו בשביל לאה חמותו. עוד אם יש חילוק בין ממון של פקדון למלוה. עוד אם אונס ממון הוי אונס או לא. עוד אם יש חילוק בין האומר ומגזם אפסידך ממון או אעכב בידי ממון שלך. עוד אם הכירו עידי המודעא באונסו של ראובן. עוד אי מסרינן מודעא אשבועתא או לא. עוד אם המודעה מבטל כח המחילה או לא שזה נראה שהוא עיקר השאלה:

ועתה אשיב על הראשון ראשון. לענין אם חייבת לאה שבועה על טענה זו תליא באשלי רברבי לדעת הרמב"ם ז"ל תשבע לאה שכתב פרק י"ד מהלכות מלוה ולוה וז"ל הוציא עליו שטר מקויים והלוה טוען ואומר שטר מזוייף הוא ומעולם לא כתבתי שטר זה או שטען שחוב זה רבית הוא או אבק רבית הוא או שטען שהוא שטר אמנה וכו'. אבל אלו הטענות לאו כל כמיניה לבטל שטר מקויים אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה כמו שירצה שאם יודה יחזיר ואם יכפור ישבע היסת ולזה דעתי נוטה ע"כ. הרי פשטן של דברים נראה שעל כל הטענות האמורות למעלה קאי ואע"ג דאיכא לדחויי דאשארא קאי ולא ארבית אנן אשנויי דחוקי ניקום ונסמוך. ותו דהכרעתו של הריטב"א ז"ל הוי הכרעה שכתב בפ' שבועות הדיינין וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה דנשבעין על טענה זו וכן דעת הריטב"א ז"ל וז"ל ודעת מורי הרשב"א ז"ל דה"ה אם טענו מנה של רבית והלה כופר בכל דמשתבע היסת דדילמא כי רמית שבועה עליה מודה דפרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא. אבל מורי הרא"ה ז"ל היה אומר דדוקא בטענת גזל דמתקן לאוי בחזרה אבל ברבית דלא מתקן לאו בחזרה כדכתיבנא בפ' איזהו נשך לדעת הרמב"ן ז"ל דלא משתבע היסת וכבר כתבתיה במקום אחר והשתא נראין לי דברי הרשב"א וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל. הרי לדעת הרמב"ם והריטב"א ז"ל נשבעה לאה על טענה זו. אבל הרא"ש ז"ל כתב בתשובה שאין נשבעין על טענה זו ואית בה תלתא טעמי חדא דאין אדם משים עצמו רשע לומר נתתי לך רבית. ותו דמגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. והרשב"א ז"ל דחה שני טעמים אלו אבל הרא"ש ז"ל חדש טעם שלישי והוא דחזקה על ישראל דלא שבק היתירא ואכיל איסורא וזה כיון שהיה יכול לעשות בהיתר או ע"י עסקא או דרך מקח וממכר או דרך מתנה שיתן ראובן לאחותו או באיזה דרך שיהיה שלא יהיה שם רבית דאורייתא לא שבקי היתירא ואכלי איסורא דאורייתא מידי דהוה אפרוזבול דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד דלא שביק היתירא ואכיל איסורא. ומזה הטעם העלה הרא"ש ז"ל דאין נשבעין על טענה זו וכן היא סברת הרא"ש ובעל הטורים ובעל הנתיבות וכן נראה סברת הרמב"ן והרמ"ה ז"ל. ומעתה כיון שנהגו לדון בכל אלו הגלילות כדעת הרמב"ם ז"ל אתריה דמר הוא ויפה עשו הדיינין שחייבוה שבועה. וא"ת כיון דשבועת היסת דרבנן ואיכא פלוגתא ואנן מסופקים הלכתא כמאן ניזיל לקולא ולא נשבע ככל ספיקא דרבנן. הא ל"ק כלל דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא שהספק נולד מאליו דלא ידעינן איך היה המעשה כגון ההיא דבא זאב ונטל בני מעיים וכיוצא בו. אבל כשהספק בא מחסרון ידיעתנו שאין אנו יודעים כמי נפסוק הלכה לא אזלינן לקולא. ולא תקשה עלי מכל תיקו האמור בתלמוד שבא מחסרון ידיעה שלא ידעו לפשוט הבעיא ואפ"ה אמרינן כל תיקו דרבנן לקולא דכיון דבעלי התלמוד לא ידעו לפשוט הבעיא חזר להיות כאלו נולד הספק מאליו אבל כל שאר הדברים שפסק התלמוד אלא שנפל מחלוקות בין הפוסקים ואין אנו יודעים כדעת מי מהם היתה כוונת בעלי התלמוד כה"ג לא אזלינן לקולא. ושמור עיקר זה:

עוד אני אומר כי אפילו הרא"ש וסייעתו יודו בנ"ד דנשי לא גמירי דינא וחושבות שמעות יתומים ואלמנות מותר להלוותם ברבית ומעשה בא לפני בראובן עם הארץ והיה בידו מעות של יתומים והלוה אותם ברבית וטען הלוה רבית קצוצה לקחת ממני ורצו לפוטרו משבועה כמ"ש הרא"ש ודוחים ההיא דהרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי למעלה ואני חייבתי אותו שבועה אפי' לדעת הרא"ש ז"ל מטעמא דכתיבנא הילכך יפה דנו שחייבוה שבועה:

ולענין אם היה יכול יעקב לעכב ממון ראובן בשביל לאה אחותו דע כי לא טוב עשה בתוך עמיו דאין אדם חוטא ולא לו וזה הפסיד דינו וזכותו של ראובן לפי דעתו ולא לו ולא נקרא איש אמונים. דאע"ג דקיי"ל דמי שיודע בחייב לו חבירו מנה ואין יכול להוציאו מידו מפני שהוא אלם או מפני שירא שמא ישבע לשקר ובא ממון חבירו לידו שיכול לעכב אותו. הנ"מ מלוה אבל פקדון אין ראוי לעכבו ואם עכבו לא נקרא איש אמונים. וזה לא ראיתי אותו בתלמוד מפורש וראיתי אותו בס' הזוהר כמדומה לי שהוא על פסוק חדשים לבקרים רבה אמונתך (*קיימו וקבלו שאין אדם נפטר מתוך שינה אלא אם הגיע זמנו למות והוא ישן מחזירין לו נשמתו וניעור משנתו ואח"כ נוטלין אותה הימנו מפני שבשעה שאדם ישן מפקיד נשמתו ביד הקב"ה דכתיב בידך אפקיד רוחי וכו'. מכאן אתה למד שהפקדון אין לעכב לשום סבה ואם עכבו לא נקרא איש אמונים ואינו הולך בדרכיו ית'. ומ"מ כתבו הפוסקים שאם עכב הפקדון בשביל חיוב אחר מעוכב. אבל מלוה יכול לעכבה בשביל עצמו אם יודע בודאי שחבירו חייב לו ממקום אחר אבל בשביל אחרים לא וגריעי מתופס לב"ח במקום שחב לאחרים הא למדת שיש חילוק בין ממון של פקדון לממון של מלוה:

ולענין אם אונס ממון הוי אונס כך כתב רבינו האי גאון ז"ל כל מי שמגזים לחבירו אפילו בממון ויכול לעשותו כותבין עליו מודעא וכותבין מעידים אנו באונסו של פ' ע"כ וכן הסכימו המפרשים ומעתה אין לך אונס גדול מזה שיכול לעשותו לעכב הממון בידו. ומ"מ נ"ל דהנ"מ פקדון שלא בעדים שהרי יכול לכפור בו או מלוה והוא אלם דלא ציית דינא אבל מלוה בשטר וגברא דלאו אלמא לא הוי אונס דלתבעיה לדינא ויוציא מעותיו ממנו וטעמא דמסתבר הוא:

ולענין איך הכירו עידי המודעא באונסו של ראובן אם הודה לו בפניהם בפקדון ולאו גברא אלמא הוא יבואו ויעידו עליו ויוציאוהו ממנו בדין ואם כפר בפקדון בפניהם איך ידעו באונסו דילמא קושטא קאמר שאין לו בידו פקדון. וכ"ת משום דחזו דבתר הכי יהיב ליה פקדונו א"כ לא ידעו באונסו בתחלה משעה שכתבו המודעא. וי"ל דמשכחת לה כגון שתבעו בפניהם תן לי פקדוני ואמר לא אתן לך פקדונך אם לא תכתוב ללאה חמותי מחילה ואינם יכולים להעיד מהו הפקדון שזה יאמר מנה וזה יאמר מחט. א"נ כגון שהודה לו בפניהם דבר מסויים ואין יכול להוציאו ממנו שיאמר עתה החזרתי לך שהמפקיד את חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים:

ולענין אי כתבינן מודעא אשבועתא דבר ברור הוא דלכל מלתא כתבינן מודעא וז"ל רבינו ירוחם ז"ל מודעא הוא שמודיע לרבים שהמתנה או המכר או שום דבר שיעשה הרי הוא באונס והרי מעשיו בטלים וכו' הרי שכתב בהדיא או שום מעשה שיעשה:

ולענין המודעא צריך לראות שטר המחילה אם כתוב בו וכל מודעא שמסרתי פסלתי עידיה מעכשיו לדעת הרשב"א ז"ל הרי המודעא בטלה ושאר המחילה קיים שהרי שם אותם לגבי נפשיה כפסולי עדות ואפילו שיאמר בשעה שכתב המודעא כל העדים שיצאו עלי שאני מבטל מודעא זו הרי הם פסולים מעכשיו אינו כלום לבטל את שאר המחילה דלגבי נפשיה מצי למפסלינהו אבל לגבי אחריני לא וזה ברור. והקשו על הרשב"א ז"ל מה תקנה היא זו הרי אפשר שיאמר בשעת מסירת המודעא ואפילו שאפסול עידי המודעא לא יהיו פסולים דאגב אונסי אכתוב כל מה שיאמרו לי וא"כ אין לדבר סוף. וכיוצא בה הקשה הוא ז"ל על הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ו' מהלכות גירושין וז"ל א"כ מה תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור לפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותם הדברים לבטל גט זה הרי הם בטלים והוא אומר הן ע"כ. וכתב הרשב"א ז"ל ולי נראה שאם מסירת המודעא על בטול המודעא מבטלת בטול המודעא גם כי אמר לשון זה מה מועיל דילמא גם הוא מסר מודעא על בטול כזה ע"כ. ולתרץ לדעת הרב ז"ל אפשר דאחר דברים האחרונים אנו הולכים וכן נראה מדברי בעל מגיד משנה. גם לדעת הרשב"א ז"ל אפשר לתרץ דכיון דפסל עידי המודעא אפילו שמסר מודעא על פיסול העדים לאו כלום הוא דהא שוינהו לגבה כפסולי עדות ושוב אינם יכולים להעידו. ואם כתוב בשטר המחילה אחד משתי לשונות הללו או מה שכתב הרשב"א ז"ל או מ"ש הרמב"ם ז"ל המודעא בטלה והשטר קיים ואם אין כתוב בו מהשתי הלשונות הללו אפילו כתוב בו בבטול כל מודעי ומודעי דנפקו מגו מודעי לאו כלום הוא משביעין אותה:

וכל זה כתבתי להלכה אבל למעשה בנ"ד רואה אני להשביעה עכ"פ דרגלים לדבר ואומדנא דמוכח הוא שלקחה ממנו רבית ועצת רשעים היה בינה ובין יעקב חתנה ויש לדיין לדון כפי מה שהוא רואה ויודע את האמת אע"פ שאינו מן הדין: