שו"ת רדב"ז/תתקכא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני ידיד נפשי על ענין האלמנה שגנבה נכסים מבית בעלה והחביאה אותם והכריזו בבית הכנסת ובאת אשה והגידה איך גנבה חפץ פ' ופ' והחביאה אותם במקום פ' וגם האלמנה הודית בהם אלא שאמרה שהאשה המגדת השיאה אותה לדבר ואח"כ היא גנבה אותם מן המחבואה אם מנכין לה מכתובתה שיעור מה שהודית שהחביאה ונגנב. וגם אם נפםלה ע"י כך לשבועה ולא תגבה את כתובתה כיון שהיא חשודה לשבועה. גם נמצאו בידה תכשיטין ואמרה שאביה נתנם לה והוא מודה אם נוטלת אותם חוץ מכתובתה או לא:

תשובה כל מה שהודית האלמנה שהוציאה מבית בעלה והחביאה אותם ואומרת שנגנבו אפי' לפי דבריה יפה דנת לנכות אותם מכתובתה דאין לך פשיעה גדולה מזו כאשר כתבת וכן אנו דנין בכל יום. אבל נראה מתוך דבריך שאם נאנסו היית פוטר אותה וזה ודאי אינו. לפי דבריך שאתה מחשיב זה גנבה דכיון דגנבה קיימו להו ברשותה לכל אונסין עד שתחזירם למקומם אלא מפני שראית פתח מרווח לא דקדקת:

ולענין אם נפסלה לשבועה כיון דהוחזקה כפרנית וגנבנית וכתבת דאע"ג דקייל"ן אין אדם נעשה חשוד אלא א"כ באו עדים שעבר עבירה שנפסל בה אבל המודה מעצמו שעבר עבירה שנפסל בה אין ראוי לפוסלו ומשביעין אותו לכתחלה הנ"מ כשבא לפטור עצמו משבועה באומרו שהוא חשוד שאומרים לו אם אתה אומר אמת תשבע ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להשבע באמת אבל בנשבע ונוטל נאמן להיות חשוד על השבועה על פיו דהא לחיוב נפשיה קאתי והודאת בעל דין כמאה עדים דמי עכ"ל. ותחלתו הוא של הרמב"ם ז"ל וסופו הוא של הרמ"ה ז"ל כתבו מגיד משנה והטור ודברים פשוטים הם. גם מה שכתב על מה שהוא חשוד על השבועה ומוציא שטר על היתומים אינו גובה בו. אמת הוא שמתוך דבריך נראה שמתוך שאינו יכול לגבות אלא בשבועה והוא חשוד עליה אינו נוטל כלום. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלא נפסלה אשה זו לשבועה כיון שכל הנכסים נתונים בידה ומסורים לה אפי' החביאה מהם לא תקרא זו גניבה דאלת"ה לא שבקת בת ישראל נוטלת כתובה שכולן מחביאות נכסים ואומרות אין עוד אתנו וכשאנו מאיימין עליהם או מכריזין בב"ה הולכות ומביאות מה שהחביאו לא בשביל כך הם חשודות לשבועה אלא משביעין אותן ונוטלות כתובתן ולפי טעם זה אפי' יש שם שני עדים כשרים שהחביאה לא פסלה לשבועה. ואע"ג דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' גניבה שומר שגנב מרשותו כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו וסלע מכיס שהופקד אצלו אם יש עליו עדים חייב בכפל ע"כ משמע שהגונב מרשותו היא גניבה מדמחייב עלה כפל. לא קשיא דהא מחו לה אמוחא דלא מצינו כפל בשומר אלא בטוען טענת גנב ונשבע. והכי השיגו הראב"ד ז"ל ובעל מ"מ ז"ל כתב סוף דבר איני יודע טענה לרבינו ע"כ. הא למדת שאין הגונב מרשותו נקרא גנב דאי לא תימא הכי משעת כפירה לחייב כפל למה לן טענת גנב ושבועה. ואע"ג דבנ"ד איכא טענת גנב אכתי לא נשבעה וכי היכי דלא מחייב לה כפל לא מיפסלה אשבועה דאין עיקר גניבת השומר אלא בשעת השבועה. וכן יש ללמוד מבעיא דרב פפא הטוען טענת גנב בפקדון ונשבעו אח"כ באו עדים שהיא ברשותו וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואח"כ באו עדים שעדיין היא ברשותו אפי' ק' פעמים חייב כפל על כל טענה וטענה והקשו המפרשים היאך ישביעוהו ב"ד והרי הוא חשוד על השבועה משבועה ראשונה שנמצא שקרן ע"פ עדים ואם איתא עדיפא מינה הוה להו לאקשויי מכיון שבאו עדים שהיא ברשותו נפסל לשבועה אלא מאי אית לך למימר דטוען טענת גנב בפקדון ובאו עדים שהיא ברשותו כיון שלא נשבע אינו נפסל לשבועה ואפי' לדעת הרמב"ם דעד כאן לא אמרה הרב אלא לענין תשלומי כפל כיון שיש עדים חייב לשלם כפל אבל אינו חשוד על השבועה כיון שעדיין לא נשבע הואיל והדבר הוא ברשותו וכ"ש בנ"ד דליכא לא עדים ולא שבועה. ותו דעדיף האי משומר שהרי אלו המטלטלין ניתנו לה להשתמש בהם בעודה תחת בעלה ואף אחרי מותו וחשיב כאלו הם שלה להא מלתא שלא תחשד עליהם אם החביאה אותם. ותו דמורת היתר לעצמה דלצורך בנה החביאה. ותו כי אני אומר בדרך כלל שאין האדם נפסל אלא בעומד בכפירתו ובאו עליו עדים אבל הודה מעצמו או מחמת איום או מחמת הכרזה למה יפסל הרי הוא שב מעבירה שבידו ואלו עדות אשה אינו כלום לחייב אותה שהרי יכולה היתה לעמוד בכפירתה וכיון שאין שם עדים דהודת אין לך תשובה גדולה מזו. ומה שכתב הרמ"ה ז"ל אבל התובע הנשבע ונוטל ואומר חשוד אני נאמן להצדיק עצמו היינו שאומר חשוד אני בדין שגנבתי ובאו עלי עדים או נשבעתי לשקר אבל אם אמר גנבתי והחזרתי מעצמי לא אמרה אדם שיהא חשוד על השבועה כלל ואפי' תבעוהו בב"ד וכפר וחייבוהו ב"ד שבועה ופירש מחמת השבועה והודה לא הוחזק כפרן והא הכא דעבר על לא תשקרו ואפ"ה לא הוחזק כפרן ה"ה אם עבר על לא תגנוב כיון דהודה לא הוחזק כפרן. וז"ל הטור כתב הרמב"ם ז"ל אע"פ שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו ושילם עד זומם הממון שהוזם עליו פסולין ואיני יודע למה לא יוכשרו אחרי שהחזירו הממון ואפשר שר"ל אע"פ ששלמו כיון דבכפיית ב"ד שלמו פסולין עד שישובו מעצמן ע"כ. ותו איכא טעמא אחרינא דקייל"ן דאין אדם נפסל לעדות אלא בדברים שפשט בכל ישראל שהם עבירה כגון שנשבע לשקר או לשוא או גזל או גנב אבל אם ראוהו עדים שעבר על דבר שקרוב העושה להיות כשוגג צריכין להזהירו ואח"כ יפסל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות ע"ש. וה"ה לענין שבועה. וכיון דבנ"ד אין אשה המחביאה נכסים של בעלה יודעת שעוברת על לאו דלא תגנוב הלכך לא נפסלה לשבועה בכך. ותמהתי עליך האח איך הסכימה דעתך להוציאה בלא כתובה כיון דאית בה כל הני טעמי דכתיבנא. ולענין החפצים שאמרה שאביה נתנם לה אם מפרשת דבריה שנתנם לה ולא לבעלה אז צריך לדקדק אם יש לה מגו כיון דליכא עדים וראיה מגו שיכולה לומר לא לקחתי או החזרתי נאמנת לומר אבי נתנם לי ע"מ שלא יהא לבעלי חלק בהם או בעלי בעצמו נתנם לי במתנה אבל אי לית לה מגו אינה נאמנת כלל שכל שיש בביתו של אדם הרי הוא בחזקתו כאשר כתבת בשם הרשב"א ז"ל ומוסכם הוא. ונפלאתי עליך איך כתבת דאינה נאמנת במגו לישבע עליהם והרי באותה תשובה בעצמה סי' תתרע"ב כתב בהדיא דאם יש לה מגו נאמנת ושמא לא עיינת סוף הלשון ואין זה מדרכי בעלי ההוראה ולכן הפלג השקידה על הלימוד. ואם טוענת אבי שלחם דורון בזמן שילדתי הבן כפי המנהג הרי הם של הבעל והדין עמך. והטעם שכן הוא המנהג שזה שולח לזה בזמן שמחתו וזה מחזיר לזה בזמן שמחתו ודמיא לשושבינות דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות זכייה ומתנה במקום שנהגו לגבות שושבינות מהיורשים כופין יורשי ראובן להחזיר בניכוי ובמקום שלא נהגו היורשין אינם משלמין כלום והראב"ד ז"ל האריך בטעמו של דבר ע"ש. ובמקום שאין מנהג ידוע הכל הוא בחזקת היורשים והמע"ה. כללא דמלתא שהנכסים שהחביאה אותם ונגנבו מנכין לה מכתובתה והתכשיטין שאומרת שהם שלה אם אין לה מגו אינה נאמנת ואם יש לה מגו משביעין אותה שבועת האלמנה וכוללין בה שאלו תכשיטין נתנו לה למתנה ולא לבעלה ומגבין לה שאר כתובתה. והנראה לע"ד כתבתי: