שו"ת רדב"ז/תתקכ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת על ראובן שחייב לאשתו מנה בכתובתה. וצוה מחמת מיתה שיתנו לה מאתים בכתובתה וכן כתוב בצוואה והצוואה יוצאה מתחת יד האשה עם כתובתה והיתומים טענו פרענו המנה של המתנה מי מהם נאמן:

תשובה הרשב"א ז"ל כתב בתשובה שאין הצוואה כשטר חוב שלא יהיו היתומים נאמנים לומר פרענו שאינו אלא לזכרון דברים בעלמא והיינו כעדים המעידים אותה אפילו בדלא אמר להם כתובו משום דלית לה דין שטר כלל אבל בנדון דידן כיון דאמר לה בכתובתה כל דין כתובה קאמר וכי היכי דכתובתה אינם נאמנים לומר פרענו גם במנה של המתנה הזה אינם נאמנים. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דנאמנין לומר פרענו דטעמא דאינם נאמנים בעלמא הוי משום שטרך בידי מאי בעי והכא לא שייך האי טעמא דאי משום שטר הצוואה לאו כלום הוא ולא כשטר חוב כתבוה והניחוהו בידה דלזכרון דברים בעלמא הוא וכדכתב הרשב"א ז"ל ואי משום שטר הכתובה לא כתיב ביה אלא מנה. ותו דאיכא למימר דהא דכתב בכתובתה לא לענין נאמנות קאמר אלא לשאר מילי דלהוי מתנה זו כשאר תנאי הכתובה לענין שלא תגבה אותו מנה אלא אם תרצה לגבות כתובה אבל אם תרצה להיות ניזונת לא תטול המנה מעכשיו כאלו היא מתנה. ותו להיותו כדין מתנה לגבות מן המטלטלין או מן הזיבורית. ותו שאפי' יהיה הדבר ספק המוציא מחבירו עליו הראיה ויד מקבלי המתנה על התחתונה. הילכך ישבעו היתומים שפרעה המנה ונפטרו כדין שאר המתנות. והנראה לע"ד כתבתי: