שו"ת רדב"ז/תתקיט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני על מה שנהגו במצרים שהולכות הנשים לעשות מלאכה בבית העכו"ם ועומדות שם ג' או ד' ימים ולילות ולפעמים יש בהן נשי כהנים אם יש חשש איסור אם לא:

תשובה יש במעשה זה פריצות. גדול לא ישוער וכבר נעשו הסכמות מידי הנגידים על זה ומקצתם פירשו ונמנעו ומקצתם לא יכלו לעמוד כי הן עניות ובעליהן עניים ולא יתנו להן לא לבוש ולא כסות בקרה ולא לבניהן והן צריכות לבקש מחייתן והולכות ברשות בעליהן ומה שיכולנו לתקן הוא שלא ישבו על שלחן אחד לעשות מלאכת הרקום אנשים ונשים כאשר היה בתחלה אלא שהאנשים לעצמן והנשים לעצמן ועוד שלא תלכנה אלא הזקנות ממ"ם שנה ומעלה. ומ"מ לענין הדין אין כאן חשש איסור לאסור אותה על בעלה. חדא שהולכות יותר משלש נשים ואין כאן יחוד דהכי תנן לא יתיחד איש עם שתי נשים משמע הא עם ג' או ד' מותר לדעת רש"י ז"ל. ואע"פ שיש חולקים עליו הנ"מ לכתחלה אבל בדיעבד לא. ותו דאיכא אנשים הרבה וא"כ נשים הרבה עם אנשים הרבה מותר אפילו לכתחלה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ' כ"ו מהלכות איסורי ביאה. ותו דפתח פתוח לרשות הרבים. ותו דבעלה בעיר ואמר רבא בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד וא"ר יוסף פתח פתוח לרה"ר אין חוששין משום יחוד. ואע"פ שרש"י ז"ל פי' לענין מלקות אבל איסורא איכא. התוספות והרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ורוב המפרשים הסכימו דאפילו איסורא ליכא. ואע"פ שלפעמים ישנות שם בלילה ואיכא למיחש ל"ק שהרי אותן הישנות בלילה אין עושות מלאכה עם אנשים כלל שאין אנשים נכנסים במקום השרות ואם הם במקום שנכנסין שם אנשים הרבה ונשים הרבה מותר כדכתיבנא. והראיה מדאמרינן הוא ישן בין אנשים והיא ישנה בין הנשים ואם לא נכנס שם אלא בעלי הבית הרי זה אסור דעכו"ם אין אשתו משמרתו ואפי' הם נשים הרבה לדעת רוב הפוסקים. ותו דהני והני בעבידתייהו טרידי ואע"ג דטעם זה לבדו לא יספיק מ"מ הוי סניפין להנך טעמי דלעיל. ותו כיון שהן זקנות שאין אדם מתאוה להן הוו שומר להנך דמסתפו מינייהו דילמא מגלו. ותו כיון דעושים מלאכה זו הם בעלי האומנות והם צריכין בכל שעה להביא נשים לעשות מלאכתן לא מרעי לחזקתייהו. הילכך הדבר רחוק שיעשו עבירה והני טעמי נמי סניפין נינהו:

ולענין אם עברה ונתיחדה עם הנכרי במקום שאסור להתיחד אם היא נאסרת אם לא. באשת ישראל לא תיבעי לך דודאי לכ"ע מותרת לבעלה דגרסינן בעשרה יוחסין אמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד ופי' רש"י ז"ל מלקין על היחוד בפנויה ואין אוסרין אשת איש על בעלה על היחוד ואע"ג דרש"י ז"ל אית ליה חיישינן שמא נתרצית איכא ספק ספיקא ספק נבעלה ספק לא נבעלה ושמא באונס ושמא ברצון. ואע"ג דדחי תלמודא בריש פרק אין מעמידין דילמא לעולם אימא לך בדיעבד נמי לא והכא היינו טעמא דמתיירא מפני הפסד ממונו ופי' רש"י ז"ל דבאשת איש מיירי משמע דאי ליכא הפסד ממון כנ"ד אסור. לא קשיא דדרך דחייה אמרה אבל דרבינא אמת הוא דבדיעבד מותרת וכן כתב בתוספות וכן נ"ל מדקיי"ל דאין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה. עוד תרצו דדוקא התם משום דנחבשה בידם והיא מסורה להם אבל אם נתיחדה יחוד בעלמא לא נאסרה על בעלה ואמרו בירושלמי דאפילו בחרשת דרכה לרמוז וכ"ש לפי דעת מי שמפרש אותה משנה דאשה שנחבשה באשת כהן. וזה ברור הוא דאשת ישראל היא מותרת אבל באשת כהן ודאי איכא פלוגתא דלדעת רש"י ז"ל אסורה מיד דאיכא תרתי דחיישינן שמא נתרצת ואפילו את"ל באונס אסורה. והא דאמרינן אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירה באשת איש דוקא לדעת רבינו אלחנן ז"ל אינה נאסרת בשביל זמן מועט אבל אם שהתה ברשות הנכרי ימים רבים אסור דחיישינן שמא בתוך זמן זה נתרצית או אנס אותה ואונס בכהן אסור. ולפי שטה זו אפילו אשה חשובה אסורה דנהי דלא חיישינן לאונס איכא למיחש לרצון. ויש שטה שלישית יותר מחוורת והיא נראה שטת הרמב"ם ז"ל ורבים עמו דאפי' לזמן מרובה ואפילו באשת כהן לא אמרינן לה דלשמא נתרצית לא חיישינן והוכיחו זה המפרשים בראיות ברורות ולשמא נאנסה לא חיישינן ושאני הך מתני' דנחבשה מפני שהיא מסורה בידם ויכולין לאנס אבל היכא שאינה מסורה בידם אין אונסין אותה כלל. וכן העלה הר"ן ז"ל בכתובות פ' האשה וכן העלה בעל מגיד משנה וכן נ"ל סברת הריא"ף ז"ל שהביא ההיא דרב דאין אוסרין על היחוד וכ"ת המשנה דאשה שנחבשה ע"י ממון מותרת לבעלה כצורתה משמע דיחוד בכל גוונא אינו אוסר ואם נחבשה שלא ע"י ממון כיון שהיא מסורה בידם אסורה דחיישינן שמא אנסוה. וכן נראה דעת כאשר"י ז"ל שלא כתב אלא התירוץ הראשון של התוספות. וכן כתב רבינו (הושעי') [ישעי'] מטראני ז"ל דאין אשה נאסרת ביחוד אפילו עם עכו"ם ומכין אותה מכת מרדות אם היא פנויה. ואע"ג דכתוב בסמ"ג בשם ה"ג על האי דאמר זעירי מאי מדברת נסתרה ה"מ נסתרה עם ישראל אבל אם נסתרה עם העכו"ם הרי היא כשבויה ופסולה לכהונה ע"כ. ומשמע דאפילו לפי שעה נאסרת דומיא דמדברת אפשר דס"ל כרש"י ז"ל א"נ לפסול אותה לכהונה כדמשמע לישנא אבל לאוסרה על בעלה לא דה"ל קלא דלבתר נשואין. ואע"ג דתלי לה כשבויה לאו כשבויה לגמרי אלא כי היכי דשבויה אסירא לינשא לכהונה הא נמי אסירא לכהונה אבל להוציא אותה מתחת בעלה טעמא אחרינא אית בה דהוי קלא דלבתר נשואין. דהתם איירי דנסתרה עמו ע"ד זנות דומיא דמדברת דמשמע מדברת עמו דברי פריצות אבל יחוד בעלמא כנ"ד שהולכת לעשות מלאכתה לא אמרה אדם ולא בה"ג ומ"מ מודה אני שיש בעלי סברת רש"י ז"ל. וא"ת כיון דלשני השיטות אסורה לבעלה בזמן ששהתה עם העכו"ם זמן מרובה יש להחמיר אם שהתה זמן מרובה מיהא וזמן מרובה מסתברא לי דהוי יום ולילה דכיון שהיא מתיחדת עמו כ"כ זמן לבו גס בה ומרצה אותה או אונס אותה לפי סברא זו. וי"ל חדא דכיון דאי אומרת שלא נבעלה הויא ליה כשבויה ושבויה דרבנן היא והקילו בה רז"ל כמה קולות כדאמרינן בכל דוכתא בשבויה הקלו רבנן. ותו דאתריה דמר הוא והרמב"ם ז"ל הוא מן המקילין כעדותו של הר"ן ז"ל ושל בעל מגיד משנה ז"ל ותו דאין הנשים האלו מתיחדות לשם זנות אלא טרידי בעבידתייהו. ותו דאונס לא שכיח מפני אימת מלכות ואי מפני הרצון רוב בעלי השיטות ס"ל דלא חיישינן שמא נתרצית. ותו דפשטא דמילתא דרב משמע בכל גוונא דאין אוסרין על היחוד. ותו דקיי"ל דאין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה. כל זה כתבתי להלכה אבל למעשה רואה אני שהכל לפי מה שהיא אם היא פרוצה ורגילה להתיחד עם הנכרים יש לבעל ההוראה לפסוק כדברי המחמירים ולאסור אותה על בעלה אפילו ישראל. ואם היא צנועה ואינה רגילה בכך אלא שפעם אחת נתיחדה לאיזו סבה אין לאוסרה על בעלה אפילו כהן. ואם פנויה היא מלקינן אותה על ככה כדאמר רב מלקין על היחוד ומוקמינן לה בפנויה. ואם היא אשת איש אין מלקין אותה אפילו שאין לה בנים משום שמא יהיו לה בנים ונמצא אתה מוציא לעז על בניה. ועיין בתשובת הרא"ש ז"ל כלל ל"ב ותמצא שהקל ביותר גדולה מזו ובתשובת הרר"י קולון ז"ל סימן ק"ס והאריך הרבה ואני קצרתי למיעוט הפנאי. וז"ל אחד מהראשונים אשת כהן שנתיחדה עם הנכרי אינה אסורה בשביל כך לבעלה כהן וכן בת ישראל פנויה אינה אסורה לכהן בשביל כך דדוקא אשה שנחבשה בידי העכו"ם שבעל כרחה הוליכוה שם איכא למיחש שמא אנסוה אם לא מפני הפסד ממונו אבל מסורה בידו להיות שם בעל כרחה מותרת ע"כ. וזו קולא גדולה לתת חילוק בין אם הוליכוה בעל כרחה להלכה בעצמה ועכבוה שם בעל כרחה. והנלע"ד כתבתי: