שו"ת רדב"ז/תתקיב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני ידיד נפשי על מה שכתבתי בתשובה שאין ראוי לאדם לקרות ק"ש לבדו ולמהר בקריאתה קודם הצבור אלא שיקרא עם הצבור מלה במלה בלא קדימה ואיחור. וקשיא לך ממה שראית בתשובה לרבינו האי גאון וז"ל אבל מעליא איהו בלחש דלא יתאביד מבר נש תיבה חדא או תרין דהא כל חד חייב בקריאתה וכולהו חייבים בחשבונה ואיצטריך לאשלמא בכל ומאן דגרע חדא מינייהו כאלו גרע חדא עלמא ועל דא הקריאתה בקול רם זימנין דשתק פורתא וצבורא יקראו להלאה ויקרא בהו מההוא תיבה דאינון אמרין וידלג תיבה או תרין ויתיב ועל דא בלחש כל חד יקרא ולא יגרע כלום עכ"ל. וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל וז"ל וראוי ברוב ישראל לאומרה כולה בלחש כדי שיהיה כל אחד ואחד משנן בפיו שאלו אומרין אותו בקול רם אולי יבטח האחד על השמיעה בקריאת הצבור ע"כ דבריו:

תשובה כבר כתבתי באותה תשובה שאין הדברים אמורים אלא לקיים המנהג אשר נהגו לקרות בלחש אבל מדינא צריך לקרות ק"ש בקול רם כדי לעורר המחשבה וכן היו נוהגין בספרד אע"פ שהיו קורין אותו בלחש היו קורין פסוק ראשון בקול רם לעורר המחשבה וכ"כ הטור והאבודרהם ז"ל. וכ"כ רבינו יונה ז"ל וז"ל ואח"כ יאמר כל השאר בקול רם אם ירצה וכן נוהגים היום בהרבה מקומות ומנהג יפה הוא אלא שיש לחוש מפני עמי הארץ שירגילו עצמם לדבר בנתיים ע"כ. הא למדת שעיקר הקריאה היא בקול רם והכי משמע בהדיא בגמרא ממה שהתקינו לומר בשכמל"ו בחשאי משמע דשאר ק"ש בקול רם ואפילו רבינו האי והרשב"א ז"ל מודים בזה אלא מה שכתבו הוא לקיים המנהג ואמרו דבלחש עדיף מטעמא דכתבו ז"ל ולפי דעתם ז"ל אם היה אפשר לבטל המנהג ולקרוא כולה בלחש היה טוב. אבל מה שנראה מתוך לשון מר אביך ז"ל הוא מנהג שלישי לא שמענו ולא ראינו שיהא ש"ץ קורא בקול רם והצבור בלחש ואפילו אם נודה לו שזה מנהג אין זה מנהג יפה שהחששא שחששו להרבינו האי והרשב"א ז"ל עדיין ישנה שישמיט הוא מקצת מילות ויסמוך בהם על הש"ץ ודבר ברור הוא וא"כ אין ראוי להביא ראיה מדברי רבינו האי והרשב"א ז"ל למה שכתב הוא וז"ל כי אלו שנוהגין לקרוא ק"ש עם ש"ץ בקול רם לא יפה הם עושים כי לפעמים יסמוך על ש"ץ וכו' משמע שהם יקראו בלחש וש"ץ בקול רם ובשלמא כשכולם קורין בלחש לא ימצא הטועה על מי יסמוך אבל הש"ץ אומר בקול רם אפי' שיאמר הוא בלחש עדיין יש לחוש שמא יהרהר בדברים אחרים וישמיט מלה אחת ויסמוך על הש"ץ כי הדבר ברור דטפי שכיח הרהור בלחש מבקול רם וע"כ לא נהגו בכל גלילות ישראל במנהג זה אלא כולם בקול רם כפי הדין או כולם בלחש כפי התקנה. ואפילו אם נודה למנהג האב למה נודה למנהג הבן דבשלמא אם היה אפשר להנהיג את כולם בלחש החרשתי אבל כיון שאי אפשר זה א"כ שיהיו מקצתם קורין בקול רם עם ש"ץ ומקצתם בלחש מקדימין לצבור זה דרך רביעי ויש בו בלבול גדול כאשר אני עתיד לבאר בעהי"ת. חדא דיש לחוש שמא יהרהר בדברים אחרים וישמיט תיבה אחת ויסמוך בה על הקוראים בקול רם והדרא חששא לדוכתא. ותו מקצתם בקול רם ומקצתם בלחש איכא משום לא תתגודדו. ותו דאותן דבקול קוראים בנחת ומתאחרין ואותם דבלחש ממהרים ומקצתם אומרים וחרה אף ה' בכם ומקצתם למען ירבו ימיכם. ותו דאמרו במדרש הנעלם בשעה שהשכינה באה לב"ה ומצא אומרים הזמירות אם מקצתם מאחרין ומקצתם מקדימין מיד מסתלקת. ותו דק"ש יש בה רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איבריו של אדם וכל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ונתרפא בה ואינו דומה רפואה הבאה מפי רוב הבקיאין לרפואה הבאה מיד יחיד. ותו דאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין וכשקוראין כולם ביחד הוא מתיר את אחרים ואחרים מתירין אותו. ותו דמחזי שאינו מתפלל למי שהצבור מתפללין ותו דאיכא למיחש שמא ימהרו כל כך עד שיש בה כדי לגמור הברכה ונמצא שהפסיק. ותו שמא בעוד שהוא שותק וממתין לש"ץ יפסיק בהרהורין ומחשבות שאינם מענין ק"ש כי זאת תקרא באמת הפסקה למשכילין. ותו דהשתא איכא חששת רבינו יונה טפי דכיון דאיכא עמי הארץ רואין את החכמים ממהרין ושותקין וממתינין לש"ץ גם הם יעשו ככה ויבואו לדבר ולהפסיק בין אמת לויציב. ותו דאמרו חכמי הסוד כי הדבור או התפלה או סליחות ותחנונים היוצא מפי המרובין יש בו כח וחוזק לבקוע כמה אוירים ולבטל קטיגורין עד שעולה הדבור למעלה למקום הראוי לו וזהו שאמר הכתוב הן אל כביר לא ימאס וע"כ נהגו כל ישראל לקרות בקול גדול יחד ק"ש ותחנונים לא כאשר תופסים עלינו ועל רבינו וכי אין הקב"ה יודע אפילו מה שבלב האדם והם לא ידעו ולא יבינו סוד הטעם והסגולה זאת בתפלה או בדבור של יחיד. וכדי שלא תאמר שאני פוסק הלכות מדברי הגדה אומר לך שהדבר הזה נראה לעין שהרי קול יחיד שאפילו שיהיה חזק אינו נשמע למרחוק וקול הרבים שאפילו שלא יהי' כ"כ חזק הוא נשמע למרחוק לפי שהקולות מחזיקות זו את זו. וראיתי שכתבו חכמי המחקר שגם בראות יארע ככה כי הרבים יראו הדבר למרחוק ובהפרדם לא יראה אותה שום אחד מהם ורחוק הוא אצלי אבל בענין הקול אין בו ספק וכיון שהדבר נראה לעין אל תתמה עלי שאני מאמת האמת בדרך האמת. הילכך מכל הני טעמי רואה אני שהמנהג הוא שיאמרו כולם עם הש"ץ מלה במלה כפי הדין ואפילו לדעת רבינו האי והרשב"א ז"ל ולא משום דאכשורי דרי כאשר כתבת אלא מטונך דמשום דלא אכשור ואיכא כמה עמי הארץ שאינם יודעים לקרוא ק"ש ואפילו היודעים אין קורין אותו בדקדוק ואם יקראו בלחש לא יצאו ידי חובתן אלא יקראו עם ש"ץ מלה במלה ויצאו ידי חובתן. ומ"מ מודה אני שאם אתה חושד את עצמך שתדלג מקצת תיבות ותסמוך בהם על הצבור מוטב שתקרא בלחש ובנחת כדי שלא תתרחק מן הצבור. והנלע"ד כתבתי: