שו"ת רדב"ז/תתקז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה ראובן הניח פקדון אצל שמעון ומת ראובן ואחר ימים באו אשתו ובנו ובתו של ראובן ממדינת הים ותבעו הפקדון של אביהם ונתן להם שמעון הפקדון והם קבלו עליהם לסלק מעליו כל ערעור וכל הפסד שיגיע לו מצד הפקדון ושעבדו לו כל נכסיהם כדין וכהלכה ואחר ימים נפטרה אשתו של ראובן ובנו ונשארה הבת אח"כ בא שמעון ואמר איך ערערו עליו שוטרי העיר שלא היה לבעל הפקדון יורש ושהפקדון למלך באופן שפיזר קרוב למאה וארבעים פרחי זהב כמו שכתוב בכתבי ראיותיו. ועתה תובע שמעון מהבת הסך הנ"ל מכח השעבוד שנתחייבו לסלק מעליו כל הפסד שיגיע לו מצד הפקדון והבת טוענת כי שעבדה כל נכסיה לבעלה ואין לה כח ויד בהם ושמעון טוען כי שעבודו קודם לשעבוד הבעל עוד כי חלק אחיה שנפטר אין לה עסק בו כי יש לו אח יורש במדה"י ולא כל כמיניה לשעבד לבעלה דלאו דילה יורנו אדונינו הדין עם מי:

תשובה הדין עם האשה בחלקה ומה שטען שמעון דשעבודו קודם לשעבוד הבעל אינה טענה דאין כאן שעבוד מבורר אלא שקבלה על עצמה שאם יבוא לו הפסד תפרע לו וחיוב זה לא טריף ממשעבדי דהא לית ליה קלא כיון שאין החוב מבורר והלקוחות לא הפסידו אנפשייהו דדילמא לא אתי לידי חיוב שלא יפסיד כלום וחזרה להיות מלוה על פה וקייל"ן דאם לותה ואח"כ נשאת אין הבעל חייב לפרוע. ותו כי לפי מה שנראה מלשון השאלה הוי נשאת ואח"כ נתחייבה שהרי קודם שהפסיד הממון שהוא זמן החיוב כבר נשאת וקייל"ן דאם לוותה אחר שנשאת אם הוא לצורך מזונותיה חייב הבעל לשלם ואם הוא לשאר צרכיה פטור. ואפי' אם תרצה לומר שבא החיוב קודם הנשואין ותקרא אותה מלוה בשטר אין כח ביד ב"ד להוציא מיד הבעל. וכתב הריא"ף ז"ל בתשובה דדוקא חובות וחבילות הוא שאינה חייבת תחת בעלה אבל תבעוה בפקדונות או דברים שאפשר שהם ברשותה חייבת ואם כפרה נשבעת ע"כ. ומדקא מפליג בפקדונות משמע דחובות בכל גוונא קאמר דאינה חייבת בין מלוה בשטר בין בע"פ. וא"ת מי עדיף בעל מלוקח דאלו מלוה בשטר קייל"ן דטריף ממשעבדי. וי"ל דאפשר דאלמוה רבנן שעבודא דבעל טפי מלוקח. ותו דבנ"ד ליכא אלא מטלטלי ולית בהו טירפה ואפי' אי כתב ליה שטר החיוב מטלטלי אגב מקרקעי ה"מ אי איתנהו בעינייהו אבל אי ליתנהו בעינייהו לא מחייב הבעל לשלם כמו שאני עתיד לבאר בעהי"ת. וכל זה הוא אחר שנודה שזו תקרא מלוה בשטר אבל באמת הברור הוא שלא נקרא מלוה בשטר כיון שאין חיובו מבורר וכדכתיבנא. ואפי' אם תרצה לומר שיש ספק בהבנות לשון הריא"ף ז"ל אי מיירי אפי' במלוה בשטר או לא מספיקא לא מפקינן ממונא הילכך איני רואה צד להוציא מן הבעל חלק האשה:

ולענין חלק אחיה אם בשעה שמת אחיה הראשון לא נודע שיש לה אח אחר ולקחה הנכסים בתורת ירושה והכניסה אותם לבעל יפה שעבדה אותם ואע"פ שבא אח"כ אחיה אין מוציאין מיד הבעל ולא דמי לגזילה ופקדון דהא ברשות נחית להו אבל אם נודע שיש לה אח הרי הנכסים בידה בתורת פקדון דבמקום בן ברתא לא ירית והכניסה לבעל דבר שאינה שלה ואי איתנהו בעינייהו מפקינן מיניה אבל אי ליתנהו בעינייהו לא מפקינן מיניה וכן נראה מלשון תשובת הרי"ף ז"ל שכתב אבל תבעוה בפקדונות או דברים שאפשר שהם ברשותה חייבת וכן כתבו בשם הרב שרירא גאון ז"ל דדוקא חבלות אבל פקדון והלואה וגזל אם הוא בידה וברשותה חייבת להחזיר ומזמנין אותה לדין אלא שאם אין לה משביעין את שניהם שמא קנוניא עושין על נכסיו של זה ואם כפרה משביעין אותה כשאר כל אדם עכ"ל. ואע"ג דהגאונים ז"ל חלוקים במלוה אי דמיא לגזל ופקדון מ"מ מודים הם דאפילו בגזל ופקדון אי ליתיה בעיניה לא מפקינן מיניה. וכתבו בשם בעל העטור ורבינו גרשון ז"ל בשערי שבועות דפקדון וגזל נמי אי איתיה בעיניה מפקינן מיניה ואי ליתיה בעיניה לא מפקינן מיניה דבעל ע"כ. והנכון שבפסקים דחבלות והלואות לא מפקינן מיניה אפילו איתא למלוה בעינה דמלוה להוצאה ניתנה. אבל גזילות ופקדונות מפקינן מיניה. והכי משמע פשטא דמתניתין דתנן בפ' החובל העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין ואם איתא דאשה שגזלה פטורה מלשלם רבותא ה"ל למיתני הם שגזלו מאחרים פטורין דאיכא דררא דממונא. ונ"ל דאפי' ליתא לדמי פקדון בעיניה אלא מלתא דאתי מחמתיה כגון שהחליפה הפקדון בתכשיט אחר או מכרה אותו וקנתה בו תכשיט זה הנמצא בידה עתה כיון שהדבר ברור שזה בא מחמת הראשון מפקינן מיניה דבעל. והוי יודע שאפילו נתברר שהם פקדון ביד האשה אין נותנין אותם ליד זה התובע מכח החיוב שיש לו עליהם עד שיבא האח ממדינת הים ויעמוד עמו בדין שמא יש לו עליו טענה ואע"ג דרוב הפוסקים פסקו כר' נחמן דנפרעין מן האדם שלא בפניו לא קשיא חדא דהכא לא שייך תקנתא דרבנן כדי שלא יבוא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו וישב במדינה אחרת ונמצא ונועל דלת בפני לווין שזה לא נטל ממנו כלומר ועדיין לא נתברר חיובו. ותו דאם אפשר לשלוח ולהודיעו מודיעין לו. ותו דלא אמרינן הכי אלא במלוה בשטר. וז"ל הרמב"ם ז"ל מלוה שבא ליפרע בשטר שבידיו וכו' אבל במלוה ע"פ ואפי' בעדים אין נפרעין שלא בפניו וזה החיוב איננו כמלוה בשטר שעדיין צריך העמדה בדין לברר ההפסד ויאמרו ב"ד חייב אתה ליתן לו. ותו דעיקר הדין תלוי במחלוקת פוסקים שהרי רבינו חננאל והתוספות ואחרים פוסקים כדעת הירושלמי דאין נפרעין מן האדם שלא בפניו. שלא כדעת ר' נחמן וכן נהגו ברוב גלילות ישראל והבו דלא לוסיף עלה. ומ"מ אם יטעון שמעון שיניחו הנכסים ביד נאמן עד שיבא האח ממדה"י כדי שלא יאכלו אותם ולא ימצא ממה שיגבה הפסדו אם יברר שמעון שבשעה שהכניסה הנכסים לבעל נודע שיש לו אח ושהם נכסים ידועים לאשתו של ראובן ובנו אשר מתו ויורש אותם זה האח אשר במדה"י או שהם נכסים הבאים מחמת אותם הנכסים הדין עם שמעון ומוציאין מיד הבעל עד שיבא היורש ויתברר. ואם חסר אחת מכל אלה אין מוציאין מיד הבעל והנה באו בשאלה שני חלקים חלק הבת וחלק אשת ראובן והבן ואני לא ידעתי מה חלק יש לבת במקום הבן אם לא שצוה ראובן שיהיה לה כך וכך לצורך נשואיה או שנהגו באותם המקומות לתת לבת עישור נכסי אפילו מן המטלטלין ולפי שאין זה נוגע לענין השאלה לא הארכתי בו. והנראה לע"ד כתבתי: