שו"ת רדב"ז/תתקב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה אשה שהלך בעלה למדינת הים ובאתה אחותה ואמרה מת בנה ואח"כ מת בעלה אי מותרת ליבם בעדות זה או לא:

תשובה בפ' האשה שלום איבעיא לן כה"ג ופשטיה דעד אחד נאמן ביבמה ממתניתין דתנן באשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדה"י ואמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעלך. וכ' הרי"ף ז"ל והא אמרינן רבוותא אע"ג דדחי' להא דרב ששת ולהא דרבא הנך דחייתא לא דסמכו נינהו אלא קיי"ל דעד א' נאמן ביבמה כדפשט ר"ש וכדפשט רבא וכן הלכתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל ואפילו הרא"ש ז"ל שחולק ואומר שאם אמר העד מת בעליך ואח"כ מת בנך אין נאמן מודה הוא שאם אמר מת בנך ואח"כ מת בעלך נאמן ותתייבם והוא הנדון שלנו וליכא לאקשויי דדילמא עד נאמן אבל אשה והיא אחותה דאית בה תרתי לא מהימנא דהא טעמא הוי אי משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרא. א"נ משום דאיהי דייקא ומנסבא וכיון שכן לא שאני לן בכל פסולי עדות. וכן כתבו הפוסקים וז"ל הרמב"ם ז"ל ואפי' אשה או שפחה ועד מפי עד מפי עבד מפי שפחה מפי קרובים נאמנין לומר מת פ' ותנשא אשתו או תתייבם על פיהם והכל נאמנים חוץ מחמש נשים וכו' וא"ת בשלמא לטעמא דאיהי דייקא ומנסבא ניחא אבל לטעמא דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי כיון דסוף סוף מת לא עבידא לגלויי אם מת תחלה או לבסוף משקר. וי"ל כיון דהוחזקה שיש לה בן ואסורה ליבם וזה בא ואומר שמת הבן תחלה מלתא דעבידא לאגלויי היא דאגב דיחקרו אם מת או לא יתגלה הדבר אם מת תחלה האב או לא ומרתת ולא משקר. א"נ דאנן אטעמא דאשה דייקא ומנסבא נמי סמכינן דתרווייהו איתנהו והא דעביד תלמודא צדדין לבעיא טעמא דעד אחד משום דמלתא דעבידא לאגלויי לא משקר וה"נ לא משקר. או דילמא טעמא דעד אחד משום דאיהי דייקא ומינסבה והכא זימנין דרחמא ליה וכו' משמע דאי איתיה להאי טעמא ליתא לה"ט איכא למימר דהי מינהו עיקר טעמא מספקא ליה אבל לעולם טעמא דאשה דייקא ומינסבא לעולם איתיה וכן נר' מדברי התוספות מתוך קושיא אחרת. וא"ת לשיטת הראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם ז"ל בעד המעיד שניתן לה בן שאין נאמן שאם אמרו בעדות מיתה דמהימן עד אחד אפי' בדבר שהיא אינה נאמנת משום מילתא דעבידא לאגלויי לא משקר יאמרו בניתן לבעלה בן דאפשר דמשקר ובנ"ד נמי נימא אפשר דמשקר במה שאמרה מת בנה ואח"כ מת בעלה. וי"ל דכל מיתה עבידא לאגלויי הוא שאם לא מת יבוא ברגליו וכיון דכן אפי' במת תחלה נמי מירתת ולא משקר. אבל בניתן לה בן לא מירתת כלל שיכול הוא לומר ניתן לה בן ואח"כ מת. ואפי' בחלוקה זו כולם חלוקים על הראב"ד ז"ל הילכך בל"ד כ"ע לא פליגי ותתייבם:

ולענין ניתן לה בן והרי היא מותרת לשוק הוי פלוגתא דהראב"ד ז"ל ואנן ארובא סמכינן ואפילו להקל וכ"ש דאתריה דמר הוא וכ"ש דהוי מיעוטא דמיעוטא המחמיר כנגד המקילין. ולענין עד האומר מת היבם ואח"כ מת בעלך ואח"כ מת בנך מחמיר. ולענין להתירה ליבם מיקל בכל גוונא. והנכון שבפסקים דעד א' נאמן בכל גוונא בין להתיר ליבם בין להתיר לשוק כפשטא דסוגיא דגמרא. והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בסוגיא ובמה שכתבו עלה בעלי החדושים ז"ל. ובנ"ד אשה אע"פ שהיא אחותה נאמנת דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי ותו דאיתתא דייקא ומנסבא דכיון דשריותא דידה תלוי במת הבן תחלה דייקא שפיר אם מת הבן תחלה או לא. ואע"ג דבלא"ה אסורה ליבם ואין כאן חומר שהחמרת עליה בסופה מ"מ הא מקלקלה טובא בכל הדרכים הכתוב במשנה ודייקא שפיר דהא אמתני' דלעיל קאי דאית בה י"ג דבר וכן כתבו המפרשים ז"ל. והנראה לע"ד כתבתי: