שו"ת רדב"ז/תתצו
שאלה ראובן צוה מחמת מיתה שיתנו לאשתו מאתים זהב בכתובתה והיא אין לה כתובתה כתוב אלא מנה זהב והיא לא רצתה לגבות כתובה אלא להיות נזונית כדין האלמנה והאפטרופוס של היתומים אומר כי לא הוסיף לה מנה זהב אלא כדי לסלקה מעל יתומיו וכיון שהיא אינה רוצה להסתלק שאין לה אלא מנה זהב כאשר כתוב בכתובתה. ואפילו שיהיה ספק בדבר יד מקבל מתנה על התחתונה ואין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה. יורה המורה הדין עם מי:
תשובה אין כאן ספק כלל אלא הדין עם האלמנה ותהיה ניזונית עד שתרצה ותתבע כתובתה ותגבה מאתים זהב הרי כתב לה בכתובתה משמע כדין כתובה ממש וכמו שהמנה הראשונה הרשות בידה ליזון או ליטלם כן הדין במנה האחרים שהוסיף בכתובתה. ועוד שכל אדם יודע שאשתו ניזונת מנכסיו ואם כך היתה כוונתו היה לו לומר יתנו לה מאה זהב למזונותיה ועוד שודאי בא במתנות וליפות כחה ולא לגרע כחה ואם אתה אומר תטול מאתים ותסתלק נמצאת מפסדת שהרי בשנה אחת יעלה מזונותיה למאה. ואם היתה כוונתו לתת בידה הבחירה שתטול מאתים ותסתלק או שתזון ותטול מאה כמ"ש בכתובתה היה לו לפרש הילכך ודאי ידה על העליונה ותתפרנס אם תרצה וכשתתבע כתובתה תגבה מאתים. והנראה לע"ד כתבתי: