שו"ת רדב"ז/תתצב
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהוציא שטר על שמעון מקויים בנאמנות ובכל חזוקי סופר בסך ידוע וטוען שמעון שמכר לו סחורה בהמתנה ביותר ממה שהיתה שוה בשוק ושאינו רוצה לפרוע אלא כמו שהיתה שוה באותו זמן משום חשש רבית כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות מלוה ולוה ושמעון כבר מכר את הסחורה ועיקר השאלה היא אי סמכינן על מה שכתב הרב ז"ל או על דעת כל האחרונים דחלקו בין דבר ששומתו ידועה לדבר שאין שומתו ידועה. עוד אם יכול לומר לו ראובן קנה לי סחורה כסחורתי שהרי היא מצויה עוד אם חייב ראובן שבועה על טענה זו שהרי כופר שלא מכר לו ביותר משוויה:
תשובה איברא דהריא"ף ז"ל נראה מסברתו שהיא כסברת הרמב"ם ז"ל שלא לחלק שהרי השמיט הוא הא דא"ר נחמן טרשא דידי שרי וכן כתבו המפרשים. אבל מצינו כל האחרונים ומקצת ראשונים כגון רבינו האי גאון והרז"ה ז"ל כולם כתבו דהלכתא כר"נ ואע"ג דאתריה דמר הוא כבר נהגו העולם למכור סחורתם בהקפה יותר ממה ששוה ולא ראינו מי שמוחה בידם וסמכו בזה על כל הני גברי רברבי כדי שלא תנעול דלת בפני הנושאים והנותנים וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ונראה שעל זה סמכו במקומות האלו למכור באשראי בדמים יתרים וטעמא דכל המלתא נראה משום דדרך מקח וממכר הוא וכל כיוצא בזה ליכא איסורא דאורייתא וכדי שלא תנעול דלת בפני לוקחים ומוכרים הקלו בזה עכ"ל. ומעתה כיון שמנהג הסוחרים הוא כך מנהג מבטל הלכה בכיוצא בזה כיון שאין בו איסור תורה וע"ז אנו סומכים למכור באשראי דברים שאין שומתן ידועה. עוד מ"ש הר"ם ז"ל נהגו לפסוק כהריא"ף ז"ל במקום שאין התוספות חולקין והתוספות כתבו דהלכתא כטרשא דר' נחמן וכדפירש"י ז"ל דהיינו למכור באשראי בדמים יתרים:
ולענין אם יכול לכופו לקנות לו סחורה כסחורתו לפי דעת האוסרים בזה ודאי אינו יכול לכופו שכן כתב הרב ז"ל או מחזיר מידו סחורתו אם היתה קיימת. אבל מה שיש להסתפק אם הוקרה הסחורה ביני ביני ומכרה הלוקח כמו שקנאה מראובן באשראי אם נותן לו כמו שהיתה שוה או כמו שמכרה. ומסתברא לי כיון שהוקרה ומכרה ביוקר שנותן לו כמו שמכרה דאלת"ה אפי' קיימת היא אם הוקרה לימא ליה איני נותן אותה אלא אתן מה ששוה בזמן המקח שהרי נתקיים המקח אלא ודאי לא אמרינן הכי משום דנמצא הלה עשה סחורה בפרתו של חבירו אף ה"נ לא שנא הילכך מכר לו שוה תשעים במאה והוקרה ועמדה במאה ומכרה הלוקח במאה נותן לו מאה אפילו לדעת המחמירים. אבל אם מכרה שמעון ללוי במאה בהמתנה ולוי פרע מאה לשמעון בזה אני אומר שלא יתן שמעון לראובן אלא תשעים שאם רצה לוי למחול לגבי שמעון לא מפני כך יתחייב שמעון למחול לגבי ראובן:
ולענין אם חייב ראובן שבועה על טענת שמעון הוי פלוגתא בין הגאונים ופסק הרמב"ם ז"ל פ' י"ד מהלכות מלוה ולוה שאין מקבלין ממנו שום טענה לבטל שטר מקויים אלא ישלם ואח"כ יטעון עליו מה שירצה ואם כפר ישבע היסת וכן העלו האחרונים ז"ל. ואם היה שבועה בשטר ה"ז עובר כל שעה אם הוא עובר על הוראת חכם ה"ז שוגג ואם לאו הוי מזיד ואפי' שיש בו בשטר רבית קצוצה ממש כתב הר"י קולון ז"ל שהוא עובר ועיין בשורש י"ז. ובנ"ד רואה אני שאפי' שבועה אינו חייב ראובן שכיון שישלם לו מה שכתוב בשטרו שוב אינו יכול להוציאו בדיינים שהרי אבק רבית הוא ואינו יוצאה וכל טענה שאינה מחייבת ממון אפי' שהודה בה אינה מחייבת שבועה אם כפר בה. ומ"ש הרב שאם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע היסת אשאר טענות קאי לא טענות אבק ריבית ומיהו יש לדחות דלא אמרינן אבק רבית אינה יוצאה בדיינים אלא דהגביהו מדעתו סתם אבל הכא עומד וצווח שאינו רוצה לתת לו אבק רבית אלא שמכח השטר אנו מחייבין אותו לשלם ובכה"ג יוצא בדיינים שפיר ואם כפר ישבע ואתי לשון הרב ז"ל כפשוטו. ומיהו בנ"ד דאיכא כמה טעמי חדא דמותר הוא לכתחלה לדעת רוב הראשונים והאחרונים. ותו דכן הוא המנהג בכל הסוחרים ותו דיש בשטר שבועה על שמעון שלא יערער כלל ותו שכבר צריך להוציא המעות מתחת ידו ליד ראובן אין ראוי לחייבו שבועה. והנראה לע"ד כתבתי: