שו"ת רדב"ז/תתפב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני על ענין הצדקה איזה יותר הגון לומר הרי עלי כך לצדקה או הרי זה צדקה או לתת אותה בלא קבלה:

תשובה לא הוצרכת לשאול דבר זה אלא משום הא דתניא בנדרים (דף ט') טוב אשר לא תדור וכו' טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם ואמרינן עלה בגמ' בלישנא בתרא אפי' תימא ר"י כי קאמר ר"י בנדבה אבל בנדר לא קאמר ולפום האי לישנא אפילו לר"י אסור לנדור אבל נדבה מותר וכגונא דמפרש תלמודא ר"י לטעמיה דאמר מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עליו ושוחטה וטעמא משום דילמא אתי בה לידי תקלה כדאיתא בגמרא וקשיא לך הכא נמי אם נדר הוא כגון דאמר הרי עלי איכא למיחש דילמא אתי לידי תקלה שיעבור בבל תאחר דהא קיימי עניים ואפי' לדעת הרשב"א ז"ל חיישינן שמא יעברו ג' רגלים ולאלתר איכא עשה והיינו דאמרינן וצדקה מחייב עליה לאלתר דהא קיימי עניים. ומהאי טעמא נמי אמרת דאפי' בלשון נדבה נמי לא דאיכא למיחש לבל תאחר. אבל כד מעיינת שפיר תשכח דאין הדברים אמורים אלא בנדבה ונדר שאינו מקיים בה מצוה כגון קרבנות שאינו מחויב בהם מן הדין אלא עתה בא להתחייב דבהכי פליגי ר"מ ור"י אבל צדקה הוא מצות עשה שהוא מחוייב בה ומנין שנשבעין לקיים את המצוה לזרוזי נפשיה דכתיב נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך לפיכך אם רואה עצמו מתרשל במצות הצדקה מצוה עלינו לומר הרי עלי כך וכך לצדקה כדי לזרז עצמו ולא יכול לחזור בו או שיאמר הרי זו לצדקה. ואם רואה עצמו זריז ונשכר במצות הצדקה אז טוב לו שיתן אותה בלא קבלת נדר או נדבה. תו איכא טעמא אחרינא בצדקה שהרי לא הותר הנסיון במצוה מן המצות אלא במצות צדקה והאומר סלע זה לצדקה כדי שיחיה בני ה"ז צדקה דכתיב ובחנוני נא בזאת והמעשר היינו הצדקה וטעמא דמילתא משום תקנת העניים. ואם הנסיון שהוא אסור מן התורה דכתיב לא תנסון וכו' התירו הכתוב מפני תקנת העניים הנדר שאינו אסור אלא משום דילמא אתי לידי תקלה אינו דין שיהא מותר מפני תקנת העניים. הילכך כל א' מן הלשונות אשר שאלת הוא הגון וטוב מפני תקנת העניים ולפיכך אני אומר שאם היה לפניו דינר ואמר כנדרי כשרים זה עלי ה"ז צדקה כיון דאיפסיקא הלכת' דיש יד לצדקה שגם הכשרים נודרין מעות לצדקה דכתיב נשבעתי ואקיימה וכו' ודוד כשר היה. וכתבו המפרשים ז"ל שאם היה ספר לפניו ואמר כנדבת כשרים ספר זה או פרק זה חייב ללמוד אותו ספר או אותו פרק דהוי כנשבע ללמוד אותו כי אין כוונתו לשבועה אלא לזרז עצמו וכן הנודרין בעת הצרה כאשר עשה יעקב אע"ה גם כן מותר שאין אותו נדר נדר גמור אלא נדבה והודאה. והנראה לע"ד כתבתי: