שו"ת רדב"ז/תתעז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת מעשה היה באחד מעבדי המלך שבא לקנות יין מישראל ביו"ט ולקח ממנו הישראל משכון והיה העם מרננין אחריו שחלל את המועד ורצית לדעת דעתי בזה:

תשובה אם היה הישראל יכול להשמט ממנו הדבר ברור דאסור אבל אם היה אלם ולא היה יכול להשמט שלא לתת לו יין יפה עשה שלקח משכון שלא ילכו מעותיו לאיבוד ואין כאן חילול מועד כיון שהוא אונס בנתינת היין. וכיוצא בזה כתבו בשם רבינו שמחה ז"ל אסור להחזיר משכון לנכרי ביו"ט דמיחזי כמו"מ מיהו לאלם מותר על ידי הדחק עכ"ל. וכיון דטעמא הוי משום דמחזי כמו"מ מה לי חזרת משכון ומה לי לקיחת משכון ואע"ג דהתם הוי האונס בנתינת המשכון והכא הוי האונס בנתינת היין ולא בלקיחת המשכון מ"מ לא מצינו שיתחייב לפסוד ממונו משום מלתא דלא אסירא מדינא אלא משום דמחזי כמו"מ והרי המו"מ הוא בשעת נתינת היין ובאונס היה וגדולה מזו אמרו הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו כו' ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו. ואם מפני שמחת יו"ט התירו זה כ"ש מפני הפסד ממונו ויהיה עצב במועד הילכך איני רואה שיש בזה חילול מועד ואם הוא עם הארץ צריך לאיים עליו כדי שלא יבואו להערים ולעשות כן לכתחלה אפילו למי שאינו אלם ונמצאו נושאין ונותנין במועד. והנראה לע"ד כתבתי: