שו"ת רדב"ז/תתסד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני על חלת חוצה לארץ אם מפריש שתים אחת לאור ואחת לכהן או אחת ואיזה מהם:

תשובה מנהג אבותינו להפריש אחת לאור דאע"ג דקיי"ל דחלת חוצה לארץ אוכל אותה כהן קטן שלא יצאה עליו טומאה מגופו או קטנה שלא ראתה נדה או כהן גדול שטבל לקריו או לזיבתו וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' ה' מ"מ אין הכהנים נזהרין כלל בזמן הזה לטבול ואין מדקדקין אם הוא בעל קרי או זב לפיכך לתת אותה לכהן שהוא גדול אי אפשר שכולם טמאים הם. ולתת אותה לכהן קטן או קטנה צריך לעמוד עליו בשעת אכילתה שלא יותיר ממנה וישליך אותה ויבואו לידי תקלה שהרי היא אסורה לזרים ומזה הטעם אין להניחה עד שיזדמן להם כהן קטן ויעמוד עליו דחיישינן שמא בין כך ובין כך יבואו לידי תקלה וע"כ נהגו שלא להפריש אלא חלת האור לבד ואי משום שמא תשתכח תורת חלה הרי הנשים זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר ולא ראינו שנשתכחה תורת חלה מהן ומנהג אבותינו תורה היא. וכיון שחלת ח"ל אינה אלא מדרבנן הקילו בה ועשו אותה כאילו אין שם כהן קטן ולא כהן טהור. את זה כתבתי לקיים המנהג אבל מן הדין צריך להפריש שתים אחת לכהן טהור ואחת לאור לצאת ידי המחלוקת וצריך לדקדק שלא יבא בה לידי תקלה. וכתב הטור וי"א כיון שאין חלה נאכלת בארץ ישראל גם בשאר המקומות אין צריך להפריש אלא אחת ולשרפה. ואפשר שעל זה סמכו אבותינו עם הטעם שכתבתי למעלה. ואם אין שם כהן קטן או גדול שטבל לקריו הרי זה מפריש שתי חלות והוא שיהיה אחת לאור ואחת לכל כהן אפילו שיצאתה עליו טומאה מגופו שלא תשתכח תורת חלה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות בהדיא ואע"פ שלא כתב מפורש כן בחיבור כך צריך לפרשו. וכן כתב הטור וז"ל ואם אין כהן קטן או גדול שטבל מפריש שתי חלות אחת לאור ואין לה שיעור ואחת לכהן ויש לה שיעור ומותרת אפי' לזבים ולזבות ונדות ויולדות ואינה אסורה אלא לזרים ע"כ. ודברי טעם הם ועיקר וכן המנהג. והנראה לע"ד כתבתי: