שו"ת רדב"ז/תתסא
שאלה עלה דאמרינן בפ"ק דנדרים (דף י') מכאן אמרו כל היושב בתענית נקרא חוטא והלא כמה חסידים ואנשי מעשה היו מתענין ואמרינן בברכות גדול היושב בתענית יותר מהנותן צדקה שזה בגופו וזה בממונו:
תשובה כתבו בשם ר' אליעזר ממיץ ז"ל דה"מ המקבל תענית בכעסו נקרא חוטא אבל לשם שמים לא. והא ודאי ליתא דהא מנזיר ילפינן לה דאמרינן התם דתני' ר' אליעזר ב"ר אומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין והלא דברים ק"ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר עאכ"ו מכאן אמרו כל היושב בתענית כו' וכיון דמנזיר ילפינן לה שנקרא קדוש משמע אפילו נדר לש"ש נקרא חוטא א"כ אף המקבל תענית לש"ש נקרא חוטא וכן ראיתי לר' אליעזר ממיץ עצמו בנדרים וז"ל והמפרש דביושב בתענית בכעס איירי טועה הוא דהא עושה ק"ו מנזירות שלא בכעס הוא ע"כ. והוא ז"ל כתב כטעמו של דבר דאע"ג שהוא חוטא מותר לישב בתענית ששכר התענית מרובה על ההפסד וכן כתב ריטב"א ז"ל וכו אתה צריך לומר בענין הנזירות דאע"ג דנקרא חוטא מ"מ מותר לידור בנזירות דשכרו מרובה על הפסדו והיינו דר' אליעזר הקפר גופיה קרי ליה לנזיר נאה והכתוב קראו קדוש. וראיה להא דאמרינן היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו וחוזרין ונפרעין ממנו עונג שבת שביטל מאי תקנתי' ליתיב תענית לתעניתו. עוד יש לפרש דאיתא בפ"ק דתענית הא דמצי לצעורי נפשיה הא דלא מצי לצעורי ומי שיושב בתענית ומצטער נקרא חוטא אבל מי שאינו מצטער כלל לא נקרא חוטא. וגם על זה ק"ל אם אינו מצטער מה שכרו אורחיה הוא הא למה זה דומה לאותם שהם רגילים לאכול פעם אחת ביום. עוד נראה לפרש היושב בתענית ואינו מקיים שאר הדברים השייכים לתענית כדכתיב הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וכו' הלא פרוס לרעב לחמך כו' נקרא חוטא אבל המקיים התענית כאשר כתב הנביא זהו תעניתם של צדיקים ולא נקרא חוטא כלל. אבל הנכון אצלי שזה שוטה היא ולאו הלכתא היא דכולהו ס"ל נזיר חוטא הוי ולדידהו נמי היושב בתענית חוטא הוא. אבל אנן לא קיי"ל הכי אלא כמפשטי' דקרא דלא נקרא חוטא אלא נזיר טמא מפני שציער עצמו ולא עשה מצוה אבל נזיר טהור קדוש הוא ומצוה קעביד דהא ר' יהודה אומר חסידים הראשונים היו מתאוים להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם מה היו עושים היו עומדים ומתנדבים נזירות למקום כדי שיתחייב קרבן חטאת ואם נזיר טהור חוטא הוא האיך עושין כך. והא דפריך תלמודא והדין קרא בנזיר טמא הוא. ומשני משום דשנה בחטא לדעת בעלי השטה פריך ומשני אבל לדידן לא קשיא לן ולא מידי. והריטב"א ז"ל כתב דאפילו למ"ד לאו חוטא הוא וקאי נמי אנזיר טהור אפשר דה"פ על שחסר את נפשו מן היין מלשון והייתי אני ובני שלמה חטאים. והנכון דקרא כפשטי' על נזיר טמא שנקרא חוטא דמה נפשך אם נטמא במזיד חוטא הוא ואם נטמא בשוגג חוטא בנפשו שציער עצמו מן היין ולא נזהר לעשות המצוה כתקנה והשתא ניחא דלא איתר קרא דעל הנפש. כללא דמילתא דמי שמתכוין לבו לשמים בנזירות או בתענית לא נקרא חוטא כלל אלא קדוש. וצריך שתדע שאמרו בעלי החכמה שהתענית הראוי במקום קרבן עומד ועדיף טפי שזה בגופו וזה בממונו כי האש היסודי האוכל בכחותיו בזמן שאינו מוצא מזון לאכול הוא כנגד האש האוכל הקרבן מעל המזבח וההבל היוצא מפיו הוא כנגד העשן העולה מן המזבח ונמצא גופו מזבח כפרה. ולכן היו בעלי נפש הקדושים מתענים כמה תעיות. והכי משמע מתפלתו של רב ששת ויהיה מיעוט חלבי ודמי וכו' כאלו הקרבתי ע"ג המזבח. וכל זה בתנאי שלא יסגף עצמו יותר מדאי שזה ודאי נקרא אצל חכמים חוטא והדרך הממוצע הוא הנכון ועליו נאמר פלס מעגל רגליך וכו'. והנראה לע"ד כתבתי: