שו"ת רדב"ז/תתנט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי במי שנשבע לקיים את המצוה ולא קיים אם עובר משום בל יחל או לא. ואע"ג דתנן בהדיא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור. דילמא פטור מקרבן קאמר אבל לעולם לא יחל איכא:

תשובה הר"ן ז"ל כתב בריש נדרים דאע"ג דפטור מקרבן עובר בבל יחל וקרא דנשבעתי ואקיימה לא איצטריך אלא לאשמועינן דשרי ליה לאינש לזרוזי נפשיה אבל לא איצטריך לומר שהי' חלה לבל יחל דפשיטא הוא. וכתב עוד באותה סוגיא דכל מידי דאתא מדרשא אע"פ שהוא מן התורה כיון שאינו מפורש בכתוב שבועה חלה עליו לענין קרבן. וק"ל דא"כ אמאי לא משני תלמודא כדפריך והלא מושבע מהר סיני הוא ה"מ לענין קרבן אבל לענין בל יחל לאו מושבע דחדוש' הוא דסד"א לא חלה כלל קמ"ל חלה על המצוה לענין בל יחל. ותו מאי קס"ד דמאן דפריך והלא מושבע וכו' וכי לא ידע דרב לא פליג אמתני' דתנן נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור לפיכך הנכון דברים כפשוטן דהכי קס"ד דלא חלה לענין קרבן אבל חלה לענין בל יחל ועלה פריך והלא מושבע ועומד הוא ומשני הא קמ"ל דשרי ליה לאיניש וכו' ולעולם אין שבועה חלה על המצוה כלל וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל אלא ה"פ מנין שנשבעים לקיים את המצוה ואם לא קיים עובר בבל יחל ע"כ. והרשב"א ז"ל בלשון ראשון כתב דעובר בבל יחל וז"ל מ"מ איכא משום דקבל עליו להזדרז במצוה ואם לא עשה כן עובר משום בל יחל דלא פטר התם במתניתין דשבועות אלא מקרבן אבל משום בל יחל איכא. א"כ קמ"ל שאם הזכיר בו שם לא הוי כמוציא שם שמים לבטלה. וכ"כ הרא"ש ורבינו אליעזר ממיץ ז"ל וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב דשרי ליה לאיניש לישבע כדי לזרז עצמו לקיים את המצוה וכן פי' מפרש אחר לא ידעתי שמו וכן פי' בתוספ' דלא איירי בשבועות בטוי משמע לי דלא ניחא להו לפרושי כלשון ראשון של הרשב"א ז"ל משום דמשמע להו דמי שנשבע לקיים את המצוה ליכא אלא זירוז בעלמא ואם עבר אינו עובר בבל יחל והכי משמע פשטא דסוגיין דנדרים דפריך בפשיטות והלא מושבע וכו'. משמע דלא חל אפילו לבל יחל דא"כ ה"ל לפרושי והלא אין שבועה חלה על שבועה לענין קרבן ואע"ג דלא כתיב לא יחל גבי הרעה והטבה דממעטינן מינה מצוה מ"מ כיון דנתמעט נשבע לקיים את המצוה מקרבן נתמעט ממלקות דטעמא הוי משום דלא חלה כלל. גם בדין השני נ"ל שכל המפרשים חלוקים עליו דס"ל דאין אדם חייב מן התורה ללמוד תמיד וכן נראה מלשון רש"י ז"ל וז"ל ר' אליעזר ממיץ דאי בעי פטר נפשיה וכו' א"כ ת"ת רשות לפיכך חלה דהא אמרינן מה הטבה רשות וכו' ובהתכלת אמרינן דאף בעידן ריתחא לא ענשי' ליה כבשאר עשה. ואי קשיא מ"מ איכא עשה דולמדתם אותם ושמא האי חלה מדרבנן ולא לחיובי קרבן בטוי ע"כ. וז"ל המפרש דאי בעי פטר נפשיה משבועות סיני שחרית וערבית ולאו מושבע ועומד הוא ומש"ה דאינו מושבע ועומד לשנות לא מסכת ולא פרק חיילה שבועה עליה לחיוביה משום לא יחל אם עבר עליה ע"כ. וטעמא שאינו מושבע ועומד הא אם היה מושבע ועומד אפילו בל יחל ליכא. וז"ל רבינו יונה דאף דקרבן מחייבי' ליה דדבר הרשות הוא דשפיר איתיה בלאו וכן כיון דרשות הוא שיכול לפטור עצמו בק"ש שחרית וערבית ומיירי כשהזכיר שבועות ע"כ. הרי לך דס"ל דקריאת התורה חוץ משחרית וערבית הוי רשות ולא חיוב כמו שכתב הר"ן ז"ל וזה הלשון כתבוהו הרשב"א והריטב"א ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל משמע דס"ל לכל הני רבוותא דלא שאני לן בין מצוה הכתובה בהדיא למצוה דאתיא מדרש' כיון דהוי מן התורה אין שבועה חלה עליה וכן בדין שהרי כמה גופי תורה אינם מפורשים בהדיא אלא דאתיין מדרשא והורגין עליהם דאע"ג דקיי"ל אין עונשין מדין ק"ו מ"מ מג"ש והקישא עונשין והלא קדושי כסף אינם מפורשים בתורה והורגין עליהם וכיון שהם גופי תורה איך אפשר שנאמר דשבועה חלה עליהם אפילו לענין קרבן וכ"ש לענין לבטל דפשיטא דלא חל. וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן ס"ד וז"ל ולא עוד אלא בביטול מצוה דרבנן דחייל' שבועה כגון שנשבע שיאכל שומנו של גיד ולא אכלו או שישתה סתם יינם ולא שתה חייב וכו' וכן כתב סימן תרי"ד ותידוק מינה טעמא דאיסורא דרבנן הוא כל איסורא דאורייתא לא חלה כלל. וכן כתבו הרא"ש והרשב"א ז"ל בתשובה דמי שנשבע לפרוע לחבירו לזמן וחל להיות בשבת ופסקו דחייב לפרוע דשבועה דאורייתא וטלטול מדרבנן. ואפילו לבטל איסורא דרבנן כתב הריטב"א דלא חל ולזה דעתי נוטה כמו שכתבתי בתשובות אחרות:

כללא דמילתא דהנשבע לקיים את המצוה או לבטלה אם אסור מן התורה לא שנא אם אסורו מפורש בתורה או דאתא מדרש' לא חיילה כלל אפילו לבל יחל אבל באיסורין דרבנן אם נשבע לקיים ודאי חלה השבועה ואם נשבע לבטל הוי פלוגתא. והוי יודע דאפילו בנדר דקיי"ל דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות ה"מ לבטל את המצוה אבל אם אסר עליו נבלה בקונם לא חייל דאין איסור חל על איסור וכן כתבו המפרשים ז"ל וז"ל הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות שבועות נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי כיצד וכו' שאין שבועת ביטוי חלה על דברי הרשות ע"כ. ומשמע דלא חלה כלל אפילו לענין בל יחל שבכל אותם ההלכות איירי לענין מלקות וכן לענין ביטול מצוה שכתב נשבע שיאכל נבלה וטרפה וכיוצא מהן מאיסורי תורה ה"ז לוקה משום שבועות שוא בין אכל בין לא אכל הרי לך בהדיא דאין שבועת ביטוי חלה לבטל איסורי תורה ואפילו שאינם כתובים בהדיא דלהכי כתב וכיוצא בהם מאיסורי תורה וה"ה למי שנשבע לקיים את המצוה שהיא מן התורה ואין חילוק ביניהם אלא שמי שנשבע לקיים ולא קיים פטור לגמרי משום שבועה ומי שנשבע לבטל לוקה משום שבועת שוא אבל שבועת ביטוי ליכא. והנראה לע"ד כתבתי: