שו"ת רדב"ז/תתנג
שאלה ראובן נשבע לאשתו בשעה שנשאה שלא יפרידנה מאמה ואחיה ועתה רוצה ראובן לעלות לא"י האם תוכל לעכב עליו מפני השבועה שהרי הוא מפרידה מאמה ואחיה שאין אמה ואחיה רוצים לעלות לארץ ישראל.
תשובה לכאורה היה נראה דאינה יכולה לעכב עליו מלעשות מצוה אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דיכולה לעכב עליו חדא דשבועה חיילא לבטל את המצוה בכולל ומיגו דחיילא להפרידה מאמה להוליכה למקום אחר חיילא נמי שלא יפרידנה להעלותה לא"י. ותו שהרי יכול הוא לעשות את המצוה לקיים את שבועתו כגון שיגרשנה ויתן לה כתובה ויעלה לא"י וכיון שכן השבועה במקומה עומדת וע"י תנאה נסתלק ממנה דין הכל מעלין לא"י. וא"ת אומדן דעתו הוא שלא נשבע לה אלא שלא יפרידנה ללכת למקום אחר אבל שלא יעלה לא"י לא היה בדעתו בשעת שבועתו ובעינן פיו ולבו שוין. הא לא קשיא דלא אמרינן הכי אלא בשבועת ביטוי שבינו לבין עצמו אבל בשבועות שבין אדם לחבירו לא אמרינן הכי שהרי לדעת אשתו נשבע וכיון שכן דעתה הוא שלא יפרידנה מאמה ללכת לשום מקום אפילו ללכת לא"י. ולא מיבעיא אם פירש בהדיא שהוא נשבע לדעתה אלא אפילו שלא פירש כמפרש דמי שהרי לא רצתה להנשא לו אלא על תנאי זה. דאלת"ה לא שבקת חיי ומקום לכל קיימין ושבועות שעושין בין אדם לחבירו שיאמר כך וכך היה בלבי ונמצא סמיכת חבירו על תהו ומפסיד חבירו. ומה שנהגו להשביע על דעת המקום וכן מה שאמר משה לישראל דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם וגו' התם מפני הרמאים כדי שלא יחשבו בדעתם ענין אחר אבל שתועיל טענתו לפוטרו משבועתו באומרו בלבי היה כך וכך לאו כל כמיני' הלכך או יקיים שבועתו או יפטרנה בגט ויתן לה כתובתה. ובלא טעמא דשבועה אין אנו דנין עתה בדין הכל מעלין לא"י ואם לא תרצה לעלות עמו הפסידה כתובתה לפי שאין המחיה מצוי שם בעונותינו אלא א"כ נתברר אצלינו שיש לו אומנות שאפשר שיחיה ממנו אפי' בדוחק אז אנחנו דנין בו אחר שנעשה חקירה גדולה בדבר שהרי ראינו בעינינו כמה רמאים טענו בזה וגירשו את נשותיהן והפסידו כתובתן ואח"כ חזרו ואני חייבתי את אחד מהם שיחזיר את אשתו או יפרע לה כתובתה. והנראה לע"ד כתבתי: