שו"ת רדב"ז/תתנ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה באשה שטוענת על בעלה שכופה אותה לשמשו בעודה בנדתה אם נאמנת עליו יוצאה ונוטלת כתובתה או לא:

תשובה לכאורה היה נראה דנאמנת מההיא דרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ופסקו רוב הפוסקים אשר נמצאים אצלינו דהלכתא היא והכי רהטא דסוגיין בכולי' תלמודא כר' המנונא ונאמנת לגמרי קאמר ותנשא לכתחלה ונוטלת עיקר כתובתה דהא קרינא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל התוספת לית לה דהוא אומר שלא כדין יוצאת ממנו ולמישקל וליפק לא כתב לה. וטעמא דמלתא כיון דמידי דקים ליה לבעל איהי מהימנא דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר גרשתני אם לא דקושטא קאמרה. הילכך לנ"ד נמי כיון דאיהו קים ליה במלתא אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר כופה אותה לשמשו נדה אלא ודאי קושטא קאמרה ויוציא ויתן עיקר כתובה אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלאו הכי הוא ולא דמיין אהדדי כלל דבשלמא גבי האומרת גרשתני לא משוי ליה רשע ומ"ה מהימנא אבל בנ"ד קא משוי ליה רשע ולפיכך אינה נאמנת כלל וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ואין לנו שנאמינוה בשום מקום בתלמוד מדרב המנונא במידי דפגמא ליה ומשויא ליה רשע וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה ע"כ. ותו דלא מדמינן העזות להדדי תדע דאינה נאמנת בטענה אחרת משום האי מגו דכיון דאין האשה מעיזה פניה בזו ומעיזה פניה בטענות אחרות אין כאן מגו וכן כתבו המפרשים הילכך הבו דלא לוסיף עלה דהא דרב המנונא. ותו דכפייה זו לא ידעתי מה היא דאם כופה אותה בדברים לא תאבה לו ולא תשמע אליו ואם כופה אותה בשוטים תקבול לפני ב"ד ואם אונס אותה ממש וכי בשדה תצעוק ויש לה מושיע. ומיהו בזה יש לומר משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ולא תוכל להתבזות בכל פעם לב"ד:

עוד אני אומר כי בזמן הזה שהדור פרוץ מרובה על העומד והעזות פנים רבה על פני כל הדור אפילו כההיא דרב המנונא לא מהימנינן לה לענין שתנשא לכתחלה אלא כמ"ש הרא"ה ז"ל בשם אחיו ז"ל אלא להוציאה מרשות בעלה ושלא לדונה בדין מורדת. וכתב עלה הריטב"א ז"ל ובוודאי שדין זה נכון הוא והי' ראוי לדון כן באיסור אשת איש החמור אלא שאני רואה הסכמת כל הפוסקים להקל ע"כ. והוא ז"ל כתב כן בדורו אבל בדור הרע הזה כדאי הוא לסמוך עליו ואפילו שאר הפוסקים היו מודים בדור שלנו דאי לא תימא הכי לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה שפני הדור כפני הכלב מעיזה ומעיזה כדי להשמט מתחת בעלה:

כללות הדברים איני רואה לדון בדין זה בזמן הזה כלל כ"ש ללמוד ממנו לטוענת שבעלה כופה אותה בעודה בנדתה. והוי יודע דהא דרב המנונא ליתא אלא באומרת בפניו גרשתני אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה ואע"ג דפלוגתא דאמוראי היא בפ' האשה שנתאלמנה (דף כ"ג) דאיכא מאן דאמר דשלא בפניו נמי אינה מעיזה לא איפסקא הלכתא כמאן דאמר הכי הילכך נקטינן לחומרא דמדאורייתא היא וחומרת אשת איש הלכך אפילו אם נשאת תצא וצריכה גט מן השני ולא מיבעיא אם באו עדים שהיתה אשת איש ואמרה גרשתני ונשאת דמפקינן לה אלא אפילו נשאת ואח"כ באו עדים תצא ואם אין עדים שהיא אשת איש תנשא לכתחלה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר שאמרה גרשתני ולא חיישינן שמא יבואו עדים דהשתא מיה' ליתנהו קמן. ומודינא דאפילו בזמן הזה אם אמרה בפני בעלה גרשתני והלכה ונשאת לאחר דלא מפקי' לה מיניה אם לא שיש אמתלא שעיניה נתנה בו. ואין למורה אלא דורו ושעתו. וכתוב במרדכי בשם הרא"ה דבזמן הזה איכא פרוצים ולא מהימנינן להו וכ"ש בזמנינו זה. והנראה לע"ד כתבתי: