שו"ת רדב"ז/תתמח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שאלה ילמדנו רבינו על ענין השאלה בשדים איזה דרך מותר ואיזה דרך אסור גם כי רבים פרצו גדרה של תורה ומקטרים לשדים ואומרים שאין כוונתם לעבדם אדרבה לכוף אותם ולהכריחם לעשות רצונם אם יש בזה צד היתר כי שמעתי כי קטרו לשד בפני אחד מגדולי הדור ולא מיחה בידם:

תשובה אני לא אאמין שנעשה דבר כזה בפני ת"ח ושתק כי המקטר לשדים לחברם ולקבצם חייב מיתה ומיתתו בסקילה אם היו שם עדים והתראה. דתנן בפרק ד' מיתות ב"ד @44(דף ס"ה)@55 בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו וידעוני המדבר בפיו הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה ופריך בגמ' מאי שנא הכא דקתני בעל אוב וידעוני ומ"ש גבי כריתות דקתני בעל אוב ושיירי' לידעוני. ומסיק עלה דבעל אוב דקתני בכריתות במקטר לשד דמודו ביה רבנן ופירש"י ז"ל שמקטר לפני השד הממונה על אותו דבר דהוי מעשה גמור. ופריך א"ל רבא מקטר לשדים עובד עבודה זרה הוא פי' והא קתני לה התם בהדיא אלא אמר רבא במקטר לחבר פי' אינו מקטר לשם אלהות אלא ע"י הקטרה נעשה הכישוף לחבר השדים לכאן. א"ל אביי במקטר לחבר חובר חבר הוא. פי' ואינו אלא בלאו. ומשני אין התורה אמרה חובר זה בסקילה ופירש"י ז"ל מאחר שמחבר את השדים במזיד אמרה תורה שיהא בסקילה וכל שזדונו בסקילה על שגגתו מביא קרבן ע"כ. הרי לך מפורש מן הסוגיא שהמקטר לשדים לחברם ולקבצם או לכוף אותם שיעשו בקשתו הרי הוא בכלל בעל אוב ומיתתו בסקילה. וז"ל בעל הנתיבות המקטר לשד הוי עובד עבודת כוכבים ואפילו אינו מקטר לשם עבודה אלא לחבר הוי בסקילה. וכתב הרמ"ה ז"ל דמהא שמעינן דהמקטר לשד לחברו ולכופו לעשות רצונו חייב משום בעל אוב ע"כ וגדולה מזו כתב נשים המקטרות את הבית בעשב שמריח ריח טוב כתב הרשב"א ז"ל שאסור מפני שנראות כמקטרות לשד אבל אם עושות להסיר ריח רע מותר ע"כ. ואין הפרש בין אם הקטרת הוא ריח טוב או ריח רע כיון שהוא עושה כן לחבר ולקבץ שדים או לכוף אותם שיעשו רצונו הכל בכלל אוב וחייב סקילה והנשאל בהם באזהרה. למדנו מכאן דדוקא במקטר לחבר את השדים הוא בכלל בעל אוב אבל המקטר להבריח השדים מעליו נראה דמותר. ואף בזה ירא שמים ימנע עצמו דמאן מוכח אם הוא להבריח אותם או לחברם ובריח הקטורת אין להוכיח כי יש שמקטירים להם ריח טוב ויש שמקטירים בריח רע ולא גרע מנשים המקטרות את הבית שאוסר הרשב"א ז"ל מפני שנראות כמקטרות לשד. אבל לקטור את הבית בלבונה בזמן הדבר (ר"ל) כמו שאנו נוהגים מותר דמעשיו מוכיחים עליו. ומכאן אתה למד שיש למנוע את הנשים המקטרות את ההיכל כ"ש אם מקטרות בלבונה. הא למדת שיש ג' מיני קטרת לקבץ את השדים ולכופם חייב מיתה. להבריחם או לקטור את הבית סתם או הנשים המקטרות את ההיכל פטור אבל אסור להקטיר להעביר ריח רע או להעביר עיפוש האויר בזמן הדבר (ר"ל) ה"ז מותר:

ולענין שאלה בשדים בלא קיטור יש מחלוקת בפוסקים שהרמ"ה ז"ל כתב דמעשה שדים הרי הוא בכלל מעשה כשפים וכן כתבו קצת מהפוסקים. והרא"ש ז"ל כתב דאין מעשה שדים בכלל מעשה כשפים והביא ראיה מדגרסינן בפ' ארבע מיתות (דף ס"ז ע"ב) א"ר איבו בר נגרי א"ר חייא בר אבא בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים וכן הוא אומר ואת להט החרב המתהפכת אמר אביי דקפיד אמנא מעשה שדים דלא קפיד אמנא מעשה כשפים. ואמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהם בסקילה ויש מהם פטור אבל אסור ויש מהם מותר לכתחלה. העושה מעשה בסקילה. האוחז את העינים פטור אבל אסור. מותר לכתחילה כדרב חנינא ורב הושעיא דהוו עסקו כל מעלי יומא דשבתא בספר יצירה ואיברו להו עגלא תליתאה ואכלי לה. וכתב הרא"ש ז"ל יראה כיון דר' חייא בר אבא ואביי פירשו לנו מה הם מעשה שדים ומה הם מעשה כשפים שדעתם מסכמת שמעשה שדים אינו בכלל כשפים ומותרים והם בכלל עובדא דרב חנינא ורב הושעיא דאי מעשה שדים אסור כמעשה כשפים מאי נפקא מינה במה שפירשו מה הם מעשה שדים ומה הם מעשה כשפים ע"כ:

ואני שמעתי ולא אבין כוונתו ז"ל דאיך יעלה על הדעת דגברי רברבי כי הני הוו עסקי כל מעלי יומא דשבתא במעשה שדים והיו נהנים ואוכלים הדבר הנעשה ע"י שדים. ותו דבספר יצירה היו עסוקים ובין שיהיה פירוש ספר יצירה הנמצא אצלינו שהוא מיוחס לאברהם אבינו או כפי' רש"י ז"ל שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם ואין כאן מכשפות דמעשה הקב"ה ע"י קדושה שלו הוא ע"כ אין כאן מעשה שדים ח"ו. ומה שהוצרך לפרש רבי חייא בר אבא מה הם מעשה שדים ומה הם מעשה כשפים אע"פ ששניהם אסורים איכא למימר דלא נפקא מינה מידי לענין דינא אלא לדעת פי' הכתובים דלהטיהם הוא מעשה כשפים שאדם עושה מעצמו בלא שדים מלשון להט החרב. ולטיהם הוא מעשה שדים שעושה ע"י שדים הבאים בלט מלשון ותבא אליו בלט וכדפי' רש"י ז"ל. א"נ נפקא מינה דאם הם מעשה כשפים צריך להתרות בו משום מכשף ואם הם מעשה שדים צריך להתרות בו משום בעל אוב וכדכירנא לעיל והרי זה נכון. ומה שכתב הרמ"ה ז"ל שהם בכלל מעשה כשפים לאו שהם מהשם ממש אלא הם בכלל כשפים שהכל אסור ראי' לזה שכתב בעל הטורים ז"ל וז"ל אוב זה המעלה המת בכשפיו. ידעוני זה המניח עצם חיה ששמה ידוע בתוך פיו והוא מדבר מאליו. דורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית מקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. מכשף הוא כולל כל אלו ע"כ. ומאי דאמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת לאו למימרא דעובדא דר' חנינא ור' אושעיא הוו בכלל כשפים ח"ו אלא ה"ק הלכות כשפים הלכות הדברים הנראים ככשפים כלומר דברים המתמיהים ככשפים כהלכות שבת ראיה גמורה לפי' זה שהרי האוחז העינים אינו בכלל כשפים לפי האמת וגם הרא"ש ז"ל כך צריך לפרש שהרי מעשה שדים אינם בכלל מעשה כשפים לדעתו. כי מעשה שדים הרי הוא אסור כמעשה כשפים ועובדא דהנך אמוראי ע"י שמות הקדושים היה ולפיכך מותר. ומכאן יש ללמוד דלשאול בשדים ע"י השבעת שמות הקודש מותר דמה לי להשביע שדים ומה לי להשביע המלאכים וכן העלה ה"ר אליעזר ומעשה דאשמדאי דאמר ליה שמא דמרך עלך. ואפשר שעל זה סמכו העולם לשאול בשדים ע"י השבעות. ועוד צריך תנאי אחר שלא יעשה מעשה לא ע"י לחש אלא ע"י השבעה לבד. ואע"ג דלגבי הדין נראה שזה מותר עדיין יש לחוש מפני הסכנה כמו שאני עתיד לבאר בעז"ה ית':

עוד הביא הרא"ש ז"ל ראיה לומר שמעשה שדים אינם בכלל כשפים ומותר דתניא בפ' חלק (דף ק"א) אין שואלין בדבר שדים בשבת ר' יוסי אומר אף בחול אסור א"ר הונא (אין) הלכה כר' יוסי ואף ר' יוסי לא אמרה אלא מפני הסכנה כי הא דרב יצחק בר יוסף דאיבלע בארזא ואיתעביד ליה ניסא ופקע ארזא ופלטי' וכתב ז"ל אין מכאן ראיה אלא לשאול בה להגיד על הגניבה וכיוצא בה. אבל לעשות מעשה כעובדא דר"ח ור"ה לא. ואיכא לאיסתפוקי כיון דע"י שדים לא עבדי מעשה אלא לכנופי כדאמרי' בסמוך אי מיקרי מעשה כה"ג עכ"ל. וכתב בנו ז"ל עליו כי גם בזה היה נוטה דעתו להתיר והולך הוא ז"ל לשיטתו דסבר דהך עובדא דאמוראי הוה ע"י שדים וכבר כתבתי למעלה דהכא ע"י השבעה שואלין מן השדים בחול אבל לא בשבת משום ממצוא חפציך ודבר דבר ואתא ר' יוסי למימר דאף בחול אסור מפני הסכנה ואיפסקא הילכתא כר' יוסי והביאה הריא"ף ז"ל בשבת פ' חבית סתם משמע בכל גוונא אסור אפילו בחול וכן כתב ר"י ז"ל בספר רמזים שלו דאפילו בחול אסור ורבינו ירוחם כתב ג"כ כיון שהוא מחלוקת ראוי להחמיר. ותמיהא לי על הרא"ש ז"ל איך פסק בבריא שמותר לשאול בשדים על הגניבה דנהי דליכא איסורא מ"מ איכא סכנתא דעדיפא מאיסורא כיון שכופה אותם להגיד לו על הגניבה יבוא לידי סכנה. וי"ל דיש שדים שרגילין בהם ואינם מזיקין ובאותם מותר לשאול והיינו דתניא סתמא שרי שמן ושרי ביצים מותר לשאול בהם אלא שמכזבין ופי' רש"י ז"ל לכך נמנעו מלשאול בהם נמצאת אומר לפי שטה זו דשרי בוהן ושרי שמן ושרי ביצים וכל השדים הרגילין בהם ואינם מזיקין מותר לשאול בהם ע"י השמות שמות הקודש בלבד ולא לעשות מעשה כלל אלא לשאול על הגניבה וכיוצא בה ולא ע"י לחש כי נכון להחמיר כיון שהוא מחלוקת כ"ש שהשטה הנכונה היא שיטת הרמ"ה ז"ל וכמו שכתבנו ושאר השדים שאינם רגילים בהם ואיכא למיחש לסכנתא בכל גוונא אסור. ושיטת רש"י ז"ל לפי גרסתו שגורס שרי שמן ושרי בצים מותר לשאול בהם אלא שמכזבין משמע לפי הדין הי' מותר לשאול בהם אלא מפני שמכזבין נמנעו ואסרו ואתיא האי ברייתא אפי' כר' יוסי דאע"ג דבהני ליכא טעמא דסכנתא איכא טעמא מפני שמכזבין. ויש גורסין מפני שמכזבין והוא טעמא להיתירא לפי שהם דברי הבאי לפיכך התירו. ונ"ל כיון שהריא"ף ז"ל כתב לברייתא זו דשרי שמן ושרי בצים משמע דאין גורס ז"ל כרש"י ובכל גוונא אסור וירא שמים ראוי שיתרחק מהם ומלשאול בהם בשום ענין כי הוא שמץ של עבודה זרה והשואל בהם כאילו נותן כח לאל אחר רחמנא ליצלן:

שוב מצאתי במאירי שכתב ז"ל ואלו שמאמינים במציאות השדים ופעולותיהם אסור להם לשאול בהם אף בחול ויש להתיר בשרי שמן ושרי ביצים אלא שאינם אלא דברי הבאי והגרסא לפי דעת זו אלא שמכזבין וגדולי הפוסקים גורסין מפני שמכזבין כלומר שעיקר היתר מפני שהם דברי הבאי ואין אדם מצוי לימשך אחריהם וכן עיקר עכ"ל. וזה מסכים אל מה שכתבנו והוא לפי שיטת הרא"ש ז"ל. הכלל העולה מדברי אלו שעולין די עישון או קטורת איך דרך להתירם כלל והעושה כן חייב מיתה והנשאל באזהרה. ואפילו שלא ע"י קטורת אין מותר אלא שרי שמן ושרי בצים ושרי בוהן ע"י השבעת שמות הקודש וירא שמים יתרחק אפילו מזה כיון שהוא מחלוקת בדבר שיש שמץ עבודה זרה שיבא לימשך אחריהם. והנראה לע"ד כתבתי:

ולא תחשדני מפני שכתבתי לשון המאירי שאני מכחיש מציאות השדים כי אני מאמין בכל דברי חז"ל אפילו שיחה קלה שלהה כ"ש שהכתובים פשטיהם מורים על מציאתם ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'. יזבחו לשדים וגו':