שו"ת רדב"ז/תתיט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בפי' דבור תוספות פרק המקבל והוא קטן הכמות וקשה ההבנה וז"ל לא ימשכננו יותר מחובו ואע"ג דאין משלם לו הגרעון אלא בכתב מ"מ לא ימשכננו יותר מחובו:

תשובה ה"פ בשלמא אם היה משלם הגרעון בלא כתיבה או בלא מנהג כתיבה כגון שלא נהגו לכתוב ולא כתבו אלא שמו המשכון ביניהם בלא סהדי היינו דלא ימשכננו יותר מחובו דכיון דליכא בינייהו סהדי לא יזכיר הלוה סכום החוב ואתי למגבי טפי מחובו. אבל השתא דאמרינן דאינו משלם הגרעון אלא בכתיבה או במקום שנהגו לכתוב דהוי כמאן דכתיב אמאי לא ימשכננו יותר מחובו אפי' ימשכננו יותר מחובו לא אתי למגבי טפי מחובו דהא בשעה שמחזירו לו וכותבין אותו על הלוה כדי שנדע כמה נפחת וכותבין כל תשלומתא ונודע ע"י כתיבה זו שיוויו וכמה הוא החוב כיון שנהגו לכתוב גם הוא אומר לעדים בשעת השומא כמה הוא החוב וכיון שכן אפי' שימשכננו יותר מחובו למאי ניחוש דהא לא אתי למגבי טפי מחוביה דהא איכא סהדי. ומתרצינן מ"מ לא ימשכננו יותר מחובו מעיקרא דילמא לא יהיב אדעתיה בשעת כתיבה להזכיר כמה הוא החוב וכ"ש אם לא כתב אלא שנהגו לכתוב שלא יזכור עיקר החוב כלל ונמצא גובה יותר מחובו. ולפי שיטת הראב"ד ז"ל ניחא מהאי קושיא דהוא שדא נרגא בפירושו של רש"י ז"ל שפירש שבשעה שמחזיר לו המשכון כותב לו כך. וכן פירשוה התוספות. והראב"ד ז"ל הקשה שהרי ר' יהושע פתח בזכות הלוה מדקתני המלוה את חבירו לא ימשכננו יותר. מחובו ועתה אנו מסיימין בחובתו שאם יפחת המשכון ישלם הלוה הפחת ולפיכך פי' הוא ז"ל שכך כותב לו בשעת ההלואה כל קבל דיכי ולענין פרעון ממש לא הוה צריך למימר כל קבל דיכי אלא ודאי לענין משכון קאמר ואקשינן דהא לא צריך למיכתב דמדר' יוחנן נפקא דכיון דשומטו מעל גבי בניו פשיטא דאינו ממשכן יותר מחובו. ומשני אהני כתבא לגרעון כלומר דמדינא אם נפחת המשכון ביד הלוה חייב להשלים למלוה כדי חובו דלא מחייב מלוה באונסין דמשכון אלא דאהני כתבא דלא לחייב לוה בהאי גרעון וה"ק לא ימשכננו יותר מחובו בשום ענין שאפילו משכנו כשיעור חובו ונפחת המשכון לא ימשכננו בשביל מה שנפחת דא"כ נמצא שבין שני הפעמים משכנו יותר מחובו ולא מהני האי תנאה אלא לפחת שנפחת מחמת תשמיש של לוה אבל אם נגנב או נאנס משהחזירו חייב. ולפי שיטה זו ניחא כל מה שהקשו התוספות דוק ותשכח ולשיטה זו הסכים הרשב"א והר"ן ז"ל. ומ"מ מה שהקשה הראב"ד ז"ל איפשר לי לתרץ דלעולם מתחילין ומסיימין בזכותו של לוה שאם יתחייב הלוה בפחת המשכון לא ימנע המלוה מלהחזיר לו משכונו להשתמש בו אבל אם יודע המלוה שאין הלוה פורע פחת המשכון ימנע דלא יחזיר לו המשכון וזו חובתו של לוה היא שהוא צריך למשכון להשתמש בו ומיהו שיטת הראב"ד ז"ל מתיישבת יפה על סוגיית הגמרא אלא דקשה עלי לקבל שלא ישלם הלוה פחת המשכון דאע"ג דאמרינן ב"ח קונה משכון היינו להתחייב באונסיו אבל לא חשבינן ליה כדידיה ממש לענין שאם יחזירנו ללוה שיהיה כאלו השאילו כלי שלי ממש. תדע שאין לו רשות למלוה להשאילו לאחרים משמע דלאו דידיה ממש הוא. ותו דהכתיבה משמע שהיא לחובת מי שנכתב עליו כמו אם אוביר ולא אעביד וכן אחריות דאית לך עלי מקדמת דנא וכן לכשתכנסי לחופה הוי לי לאנתו וכן אידך דתשלומתא דאית לך נמי. ותו דדרשינן דלישנא דהדיוטות הפך משמעותא דידיה דכתב תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי משמע שישלם לו כל מה שהוא חייב לו ואנן דרשינן מיניה שיתן לו פחות ממה שהוא חייב לו. ותו דבספרים שלנו כתוב טעמא דכתב ליה הכי הא אי לא כתב ליה הכי לא קנייה ולפי פירש הראב"ד ז"ל לא שייך למגרס אלא הכי הא אי לא כתב ליה הכי לא כלומר אלא ימשכננו יותר מחובו הילכך אע"ג דהראשונים נ"נ קלסוה אני בשיטת רש"י והתוספות ניחא לי טפי אע"ג שיש בה קצת גמגומים הכל מתורץ במה שכתבו התוספות עיין עלה: