שו"ת רדב"ז/תתיב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אפרש לך דבור תוספות בריש חולין המתחיל וליתקון חדא וליחתוך בה בשר ופעם אחרת כשירצה לחזור ולחתוך בשר יהא זכור להכשירה ועל הסכין וכו':

תשובה הדבר ברור כי החלב אוסר הסכין ודאי והבשר אין פוגם את הסכין ודאי דבשר רך הוא ולא פגום ומשום הכי אחר שחתך בסכין החלבים לא שהי ליה באיסוריה ומיד מקנח אותו אבל אם חתך בשר בסכין של שחיטה כיון שאין הדבר ברור שנפגם משהי ליה הכי וכשבא לשחוט משתלי ושחיט ביה ודילמא נפגם בבשר ומהאי טעמא לא פריך אסכין שישחוט ואח"כ יחתוך בשר אבל אסכין של חלבים פריך שפיר וליתקון לה חדא וליחתוך בה בשר והדר ליחתוך בה חלבים. אבל התוספות לא ניחא להו בהאי פירושא דא"כ לא הוה צריך לשנויי גזרה שמא יחתוך חלבים ואח"כ בשר אלא הכי הוה ליה לשנויי גזירה שמא ישכח ולא יקנח אותו מיד ומשום הכי הוכרחו לומר ופעם אחרת כשירצה לחזור ולחתוך בשר יהא זכור להכשירה וטעמא דבזמן שהוא צריך לדבר רמי אנפשיה ומדכר וא"כ על הסכין ששחט בה נמי הוה ליה למפרך שישחוט ואח"כ יחתוך בשר ובזמן שיבוא לשחוט יהיה זכור לבודקה ולהשחיזה אם היא פגומה אלא משום הכי לא פריך שרגילין לשומרה שלא תתקלקל. הנל"ד כתבתי: