שו"ת רדב"ז/תתיא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי עלה דהא דקי"ל המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה ונפקא לן מדכתיב פן יוסיף להכותו על אלה וגו'. והלא קרא ילפינן מיניה אזהרה למכה אביו וקי"ל כל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו:

תשובה קושיא זו הקשו התוספות בפרק אלו הן הנחנקין ולא תירצו בה דבר והיה איפשר לתרץ דלא נקרא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אלא בזמן שאין בלאו אלא למיתת ב"ד אבל היכא דכולל מלקות ומיתת ב"ד כי הכא דפן יוסיף כולל למכה את חבירו וכיון שכן שפיר לוקה עליו הואיל ויש בו צד מלקות. אבל תירוץ זה לא יתכן לפי מה שכתב בעל מ"מ בפרק כ' מהלכות שבת וז"ל אלא ודאי עיקר הפי' כדברי רבינו שאף בבהמה יש צד לאזהרת מיתת ב"ד ומפני כך אינו לוקה על שאר מלאכות ע"כ. משמע דלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וגו' כולל מיתת ב"ד כגון שחורש בבהמתו בשבת וכולל ג"כ מחמר אחריה שאין בו מיתת ב"ד ומפני הצד של מיתת ב"ד אין המחמר בבהמתו לוקה מפני שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. אבל יש מי שסובר שאין במחמר לאו כלל וקרא דלא תעשה כל מלאכה לא בא אלא למלאכות שחייבין עליהן מיתה כגון חרישה. ולפי דרך זה איפשר ליישב התירוץ שכתבתי. והנכון אצלי דכוליה קרא דפן יוסיף איצטריך למכה את חבירו ואם יש בו שוה פרוטה אינו לוקה כיון שנתן לתשלומין אבל הכאה שאין בה שוה פרוטה כיון שאין בה תשלומין לוקה עליה ור' יוחנן אמר לה והלכתא היא. והא דנפקא לן מהאי קרא אזהרה למכה אביו לא מגופיה דקרא אלא מק"ו מכה את חבירו מוזהר עליו אביו לא כ"ש וכ"ת אין מזהירין מן הדין גלויי מלתא בעלמא הוא כדאמרינן בכל דוכתא נמצאת למד אזהרה למכה את חבירו מפן יוסיף ושפיר לקו דלא נתן לאזהרת מיתת ב"ד ואזהרה למכה אביו מק"ו. והכי משמע מדתניא במכילתא ומייתינן לה בפרק אלו הן הנחנקין והכי גרסינן לה ומה מי שמצוה להכותו פי' שנתחייב מלקות מצות שלא להכותו פי' יותר מארבעים דכתיב פן יוסיף מי שאינו מצוה להכותו פי' אביו שאינו נעשה שליח להלקותו אינו דין שמצוה שלא להכותו פי' אינו דין שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה ויליף מהכא אזהרה למכה אביו וכן כתב עלה רש"י ז"ל. הרי לך בהדיא דיליף לה תנא לאזהרת מכה אביו מק"ו והא קי"ל דאין מזהירין מן הדין אלא טעמא הוא משום דהוי גלויי מלתא בעלמא וכדכתיבנא. והנל"ד כתבתי: