שו"ת רדב"ז/תתז
עוד שאלת באותה סוגיא דמסקינן אלא אמר רבא חמור דבור לר' יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא והכי מסקינן לה בכל דוכתא. וקשיא חמור דבור לר' יהודה שה דאבידה לד"ה אמאי לא אמרינן דאתי למעוטי שטרות דאם נפלו לבור יהיה פטור עליהם ואם מצאן דרך אבידה לא יתחייב להטפל בהם:
תשובה אם אין לך קושיא אלא זו כבר תירצו הראשונים ז"ל דמה נפשך אי סבירא לן כמאן דלא דאין דינא דגרמי השתא אם שרפן בידו ממש פטור כ"ש אם נפלו לבור או אם נאבדו שאינו חייב בהשבתן ואי סבירא לך כמאן דדאין דינא דגרמי לאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן כדמוכח בסוף פרק הכונס דמיבעיא להו אם עשו תקנת נגזל במסור או לא ואי דינא דגרמי דאורייתא למה לא יעשו תקנה במסור כמו בנגזול וא"כ אי איפשר לומר דקרא מיעט שטרות לא מדין בור ולא מדין אבידה אבל מדרבנן חייב בהשבתן. אבל יש קושיא אחרת כיון דכל פרטי דקרא מצריכינן להו שלמה לסימנין וחמור לסימני אוכף ושור לגיזת זנבו א"כ אצטריך שה להיות פרט כדי שיהיה פרט וכלל ואמאי מסקינן ליה בקושיא. ותירצו בשם רשב"ם ז"ל כי הוא היה רגיל ליתן טעם כיון דפרט וכלל נעשה הכלל מוסף על הפרט אמאי אצטריך הפרט בכלל לחודיה סגי והטעם הוא משום דאי לא כתיב הפרט הוה דיינינן ליה בק"ו או במה מצינו או באחת משאר המדות להכי הטיל הכתוב הפרט כדי שתריץ אותו בפרט וכלל. והכא קים ליה לתלמודא דליכא למדרשיה בשום מדה מן המדות וא"כ לא הוא צריך פרט ואם כן שה קשיא וההקדמה שכתב רשב"ם ז"ל מוסכמת היא אבל התולדה שרצו ללמוד ממנה לא ניחא לי דמאי שנא האי פרט כללא דפשיטא להו דליכא למילף מינה מידי יותר מכל שאר פרט וכלל שבתורה כדי להעלות דשה דאבידה קשיא. עוד נ"ל לתרץ דאע"ג דפרטי דשלמה וחמור ושה אצטריכו למדרש כל חד למלתיה מש"ה פרטי נינהו ושפיר הוי פרט וכלל וא"כ שה למה לי. והנכון בתירוץ קושיא זו דכל אבידת אחיך רבויא הוא ולאו כללא הוא. א"כ לא היה פרט ואע"ג דאמרינן לרבות מומר לא קשיא דרבויא קאי לאבידה ולאחיך וה"ק כל אבדה וכל אחיך ויותר משמע רבויא דאבידה דסמיך ליה. והנל"ד כתבתי: