שו"ת רדב"ז/תתה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אפרש לך סוגיית הנותן עירבון אשר בפרק הזהב לפי שראית בה לראשונים קושיות והויות ורצית לדעת מה עמדי:

תשובה אמר רבא מנא אמינא לה דר' חייא בר יוסף וכו' ואי אמרת אודועי מודעיני ליה ר' חייא בר אודועי הוא. וא"ת ודקא קארי לה מאי קא קארי לה ואלא מאי מילט לייטינן ליה וכו' כדפריך בסמוך וי"ל דרבא ס"ל דסמיך רב חייא בר יוסף דבעל דינו הוה מחיל ולא היה מביאו לקבל מי שפרע ומאן דפריך סבר דגברא רבה כר' חייא לא היה מביא עצמו לידי חיוב מי שפרע דמאי דחזי לא ידע אי מחיל אי לא מחיל אלא ר' חייא בר יוסף עירבון הוא דיהבי ליה הוא סבר כנגדו הוא קונה פרש"י ז"ל אי מכירת קרקע הוא שנקנית בכסף קונה קנין גמור. ואי מכירת מטלטלין הוא קונה כנגדו להתחייב במי שפרע וקראו עליו תגר דקשיא עליה דהא למטה מסקינן דכסף בקרקע קונה לגמרי וכן כתב הוא ז"ל בהדיא למטה וריב"ש תירץ דזהו לפום מאי דקס"ד אבל לפי המסקנא כסף קונה בקרקע לגמרי ואם זו היא הקושיא יפה תירץ אלא עיקר הקושיא מי דחקו לרש"י ז"ל לפרש כן בתחלת הסוגיא כיון דעובדא דרב חייא בר בר יוסף במטלטלין הוא קרקע מאן דכר שמיה ולפרושי ביה דלא כהלכתא דכנגדו הוא קונה והרר"י קולון ז"ל תירץ דלשון קונה דחק אותו דבשלמא אי איירי נמי בקרקע שייך לשון קונה אבל לענין מי שפרע לחודיה לא שייך לשון קונה וגם זה אינו נח לי דהא לפי המסקנא לא איירי אלא לענין מטלטלין. ולענין מי שפרע ואפ"ה לא קשיא לן לשון קונה. ותו דלשון קונה שייך שפיר לענין מי שפרע לשארית ישראל אשר לא ידברו כזב ועומדים בדבורם. והרב הנזכר דחק עצמו לתרץ לפי המסקנא לשון קונה עיין בשורש קס"ד ולפי הספרים שלהם שכתוב כן בדברי רש"י ז"ל נ"ל לפרש דטעמא יהיב למילתיה מאי טעמיה דמאן דס"ל כנגדו הוא קונה משום דאפילו בקרקע אינו קונה אלא כנגדו ור' יוחנן ס"ל דקרקע קונה כנגד כולו ומשום הכי במטלטלין נמי כנגד כולו הוא קונה לקבל מי שפרע דלא אסיק אדעתיה מאי דמתרצינן בסוף הסוגיא דכסף דקני לכוליה וכו' אלא קס"ד דקנין דקרקע וקנין מטלטלין שוין זה לקנות כנגדו קנין גמור וזה כנגדו לענין מי שפרע דאכתי לא ידעינן דרשב"ג קאי לפרושי דברי תנאי קמאי בד"א וכו' דמשמע דכ"ע מודו דכסף דקני לכוליה קני קרקע לגמרי. כל זה כתבתי ליישב לשון רש"י ז"ל לפי הספרים שלהם שכתוב קונה כנגדו קנין גמור אבל בספרים שלנו כתוב קונה קנין גמור כלומר כולו קנין גמור ואי מכירת מטלטלין קונה כנגדו להתחייב במי שפרע וזו ממש כפי המסקנא וכוונתו ז"ל לומר לא תטעה לומר שנחלקו הני אמוראי לענין קנין קרקע אלא מר ס"ל בשלמא קרקע דין הוא שיקנה קנין גמור בכולו אבל במטלטלין שאינו קנין גמור דיינו שיקנה כנגד ערבונו ור' יוחנן לית ליה האי טעמא אלא כי היכי דבקרקע קונה בכולו קנין גמור במטלטלין קונה בכולו לקבל מי שפרע. מיתיבי הנותן עירבון וכו' כתב רש"י ז"ל לא דמי להאי דלעיל דזה אינו פריעת מקצת מעות וכו' והקשו עליו ז"ל מנא ליה הא דילמא היינו ההוא דלעיל ובין לר' יוסי ובין לר' יהודה אלא כנגדו מדינא ועל השאר פליגי אי אסמכתא קניא או לא ולא פליג בין סתמא ליקון ואתא רשב"ג לאפלוגי בין סתמא ליקון וכ"ת משום דמקשה תלמודא לרב מדרשב"ג ומצי למימר אנא דאמרי כתנאי קמאי אכתי קשה על בעל התלמוד אמאי לא סבר הכי ויאמר לימא כתנאי ותירץ ריב"ש דמשמע ליה לתלמודא דהאי עירבון דפליגי ר' יוסי ור' יהודה לאו בעירבון דנתן סתם בתורת פרעון משום דאי הכי לא הוה לרשב"ג למימר אלא בד"א בזמן שאמר לו ערבוני יקון אבל לא אמר ליה ערבוני יקון קנה ומחזיר את השאר אבל מדקאמר מכר לו שדה וכו' משמע דעד השתא לא איירי תנאי קמאי בהאי גוונא. את זה כתב לתרץ לפי שיטת רש"י ז"ל אבל הוא כתב שיטה אחרת רחוקה מאד בפשט הסוגייא ועיין בסימן רע"ה אבל רש"י ותוספות ובעלי החדושין משמע להו בפשיטות דרשב"ג לפרושי אתי ולא לאפלוגי ורשב"ג מודה להו היכא דאמר ערבוני יקון למ"ד הכל דאסמכתא קניא ולמ"ד כנגדו ותנאי קמאי מודה לרשב"ג היכא דנתן לו בתורת תחלת פרעון ומשום הכי מותיב לרב מכולהו תנאי משום דהכי משמע פשטא דלישנא דרשב"ג אמר רשב"ג במד"א וכו' ונהי שהיה יכול לדחות מי סברת תנאי לא פליגי לעולם אימא לך פליגי ואנא דאמרי כתנאי קמאי ואי הוה דחי הכי הוה ניחא ליה נמי האיך דהמלוה על המשכון דודאי תנאי היא דר' יוחנן כרשב"ג בתרוייהו ורב כתנאי קמאי וכר' יהודה הנשיא והדוחה אומר לעולם לאו תיובתא ולאו תנאי כדמפרש ואזיל ודוק כי בזה תירצנו מה שהקשה מהר"י קולון ז"ל שורש קס"ד. ר' יוסי לטעמיה. וכו' וא"ת מאי ק"ל לתלמודא שהכניס בתוך הברייתא טעמיה דר' יוסי וי"ל להודיענו דהאי עירבון דאיפליגו ביה ר' יוסי ור' יהודה לא איירי בשנתנו בתורת תחלת פירעון כדכתב רש"י ז"ל דאי אמרת בשלמא בתורת קנס ליכא טעמא למימר דקנה כנגד כולו אלא מטעם דאסמכתא קניא אלא אי אמרת בשנתנו בתורת תחלת פרעון לא שייך טעמא דאסמכתא אלא ודאי האי עירבון דאפליגו ביה ר' יוסי ור' יהודה היינו שנתנו בתורת קנס כפרש"י ז"ל. אכפול לך ערבונך. וא"ת במאי קנה וי"ל כגון שקנו מידו א"נ קנה במקח כפלים וכן היא בתוספות. בזמן שאמר לא ערבוני יקון תמהו על רש"י ז"ל דהא עדיף מנתן לו בתורת פריעה דקנה הכל כיון שפירש בהדיא שיקנה הכל והתוספות דחקו לפרש ע"ש. ובעלי חידושין פירשו דה"ק בד"א בזמן דאמר לו ערבוני יקון כלומר שלא פסקו דמי השדה אלא שהקדים לו קצת מעות ואמר ערבוני יקון ובכה"ג לא סמכא דעתיה דמוכר אבל היכא דפסק עמו לתת לו שדה באלף זוז ונתן לו ת"ק זוז קנה הכל דבכה"ג סמכא דעתייהו ע"כ וזה הפירוש נכון אלא שהעיקר חסר מן הספר. וי"ל דמדקתני או שדה באלף זוז משמע דעיקר הטעם משום דפסק דאי לאו הכי הוה ליה למיתני אבל מכר לו בית או שדה ונתן לו מקצת הדמים וכו' ומכח תמיהא זו דחק עצמו ריב"ש ז"ל במה שכתב בתשובתו. אבל אני בעניי איני רואה תמיה כלל דבשלמא כשנתן לו בתורת פרעון ראוי הוא שיקנה הכל דהא קרקע נקנה בכסף אפילו בפרוטה אבל כשנתן לו דינר בתורת פירמנסא בלעז לקיים הקנין אז אין ראוי שיקנה בכל דדמי לנותן טבעת לסימן המקח והעלו בירושלמי דלא קנה כלל אפילו לקבל מי שפרע וא"ת דינר נמי לא יקנה כנגדו אפילו לקבל מי שפרע הא תריצו לה דינר עשוי להשתנות שדרך הוא ליתנו בתורת דמים טבעת בעינה הדרה ומדרצו לדמותה משמע דלא הוי כתחלת פרעון הילכך מסקינן לדינר דרגא דטבעת אינה קונה אפילו לענין מי שפרע ודינר זהב כיון שנתן אותו בתורת טבעת שהוא כעין קנס לחוזר לא קני לכל המקח ומשום דדרכו ליתנו בתורת דמים קונה כנגדו לקבל מי שפרע והרי זה ברור ונכון. דיו שיקנה כנגד ערבונו פרש"י ז"ל לא זה יקנה ולא זה ימחול משמע דאסמכתא שייכא אפילו במחילה וק"ל מי עדיף לישנא דמעכשיו דמבטל האסמכא ממה שהוא תפוס בשלו. וי"ל דלשון מעכשיו משמע דמעתה רוצה להשתעבד בין יתקיים התנאי או לא יתקיים ונתבטלה האסמכתא אבל המוחל אינו סומך לגמרי אעפ"י שחבירו תפוס. ומ"מ יש מן הפוסקים והרמב"ם ז"ל בכללם שאמרו דבמחילה לא שייכא אסמכתא. ומאי שנא קרקע דבכספא וכו' וא"ת ומאי קושיא דילמא רב כר"ל ס"ל דמשיכה מפורשת מן התורה הילכך שנא ושנא קרקע דנקנה מן התורה בכסף קני ליה לכולי מטלטלי דלא קני ליה מן התורה כלל לא קני ליה לכוליה. וי"ל דקושיא זו תריץ לה רש"י ז"ל דכתב ומשנינן קרקע דיפה כחה וכו' כלומר אנן דקי"ל כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות מהדרינן לשנויי שיסבור רב נמי כוותיה ודוק ותשכח. לימא כתנאי עד לזכרון דברים בעלמא ק"ל עלה דבין לפי הקס"ד דר' יוחנן תנאי ובין לפי המסקנא רבי יוחנן תנאי היא וכן איכא נוסחי דגרסינן בהדיא דר' יוחנן תנאי היא ולפי המסקנא אתי ר' יוחנן דלא כרשב"ג דאלו רשב"ג סבר פלגא משמט ור' יוחנן ס"ל כנגד כלו הוא קונה וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל כרשב"ג דלא משמט אלא פלגא וקי"ל כר' יוחנן דאמר כנגד כלו הוא וכן פסקו כל הפוסקים. וכ"ת דאנן מתרצינן הכי כי היכי דלא תקשה לרב אבל רבי יוחנן יאמר לך כפי הקס"ד ואנא דאמרי כרשב"ג הא ודאי ליתא דא"כ היכי פסקינן כנגד פלגא הוא משמע דהא לפי הס"ד רשב"ג אינו משמט כלל ס"ל ובשלמא לפי גרסת הספרים שלנו דלא גרסי דר' יוחנן תנאי היא איכא למימר דהא דמתרצינן לזכרון דברים בעלמא לכ"ע מתרצינן כלומר לא דמי מקח וממכר למשכון מטעמא דפרישו בתוספות הילכך לגבי מקח וממכר יאמר ר' יוחנן כ"ע כוותי דכנגד כולו הוא קונה אבל משכון לאו בתורת קנין יהבי ניהליה ופליגי בה תנאי רשב"ג סבר סוף סוף כיון דיהבי נהליה בתורת משכון משמט כנגדו ור' יהודה הנשיא לא יהביה ניהליה אלא לזכרון דברים כיון שאינו שוה כנגד החוב ומשום הכי משמט כל החוב. אבל לפי גרסת הראשונים דגרסי דר' יוחנן תנאי ופסקו הם ז"ל כר' יוחנן כנגד כלו הוא קונה ופסקו כרשב"ג בשמיטה דאינו משמט אלא כנגד המשכון צריך נגר ובר נגר. ועל צד הדוחק אני אומר דקושטא הוא דלא דמי מקח וממכר למשכון דשמיטה וכדכתיבנא אלא מאן דאמר בבי מדרשא לימא כתנאי הוה ס"ל דדמו אהדדי ונהי דהוה מצי לתרוצי דלא דמי מעות דמקח וממכר למשכון תדע דאם נתן מקצת מעות לכ"ע מקבל מי שפרע והנותן משכון אינו מקבל מי שפרע וכן העלו הראשונים ז"ל אלא לפי שטתו של המקשה דמדמה להו אהדדי שקיל וטרי תלמודא ומסיק דר' יוחנן תנאי היא אבל קושטא לאו הכי הוא ודכותה בתלמודא טובא ועדיין צל"ע. הנראה לע"ד כתבתי: